ראשי » חדשות » בארץ

סיפורו יוצא הדופן של בית העלמין הנטוש בי-ם

"יהודה מוכר הנרגילה" ו"דונה המשוגעת" הם רק 2 מאלפי היהודים הטמונים במדרון הר ציון, בבית העלמין סמבוסקי הנשכח המעיד על קיום מצוות הבאת עניי י-ם לקבר ישראל. עכשיו יש מי שרוצים לשפץ את המקום ולהשיב אליו, אם לא את הלוויות, לפחות את המטיילים

אינספור מכוניות נוסעות מדי יום ב"מעלה השלום", הכביש שמעפיל מברכת הסולטן בירושלים להר ציון ושער האשפות, בואכה הכותל המערבי. הכביש נסלל בידי הירדנים ב-1964, על גבי שביל עפר תלול בשטח ההפקר בין ישראל לירדן, לרגל ביקורו של האפיפיור דאז, פאולוס השישי. ירושלמים ותיקים עוד קוראים לו "כביש האפיפיור". היום אוטובוסים עמוסי תיירים עולים במעלה, ותלמידי בית ספר מדלגים בין המדרכות בשני צדדיו. אלה כמו אלה ככל הנראה לא יודעים שמתחת לכביש הזה, במורדות הר ציון, שוכן בית קברות יהודי בן כארבע מאות שנים, אחיו הקטן והמוזנח של בית הקברות הגדול בהר הזיתים.
 
אני מגיע לבית הקברות סמבוסקי יחד עם רעות אודם, מנהלת מדרשת "ראשית ירושלים", שתקיים סיור במקום בפסטיבל "בתים מבפנים" בבירה, במסגרת שבוע האדריכלים. אנו יורדים בדרך עפר תלולה. מימיננו בית הקברות הקתולי של הר ציון, שבו קבור בין השאר חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר; משמאל - שרידי חומות ירושלים. בירור קצר מעלה שהאבנים הגדולות מתוארכות לתקופה הביזנטית והחשמונאית. שום שלט לא מקבל את פנינו, דבר לא מבשר שאנו עומדים להיכנס לבית קברות יהודי עתיק; כלום לא יכול גם להכין אותנו למה שגילינו בבית הקברות הזה, מרחק קצר משער ציון, מסינמטק ירושלים ומשער יפו: עזובה, הזנחה, לכלוך וביזוי מתים.

"ברוכים הבאים לבית הקברות סמבוסקי", אומרת אודם כשאנו מסיימים לרדת במדרון. מולנו נפרש נוף מרהיב, בניגוד מובהק כל כך לתחושה הקלאוסטרופובית של הירידה התלולה: שכונת אבו-תור, גיא בן הינום ומרכז מורשת בגין; משמאלנו מבצבץ קצהו של הר הזיתים, והכפר סילוואן נגלה לעינינו במלואו. בית הקברות סמבוסקי אינו אלא שאריות עצובות של בית עלמין, שבו נקברו במאות השנים האחרונות אלפים מיהודי ירושלים. כיום אפשר למצוא בו בעיקר שברי מצבות פזורים בין שקיות ביסלי ריקות, גללי חמור וגוויית פרה – והרבה מאוד חצבים, שפורחים כעת בעונתם.

סיפורו של בית הקברות הזה הוא סיפור עלום בתולדותיה של ירושלים, סיפור על פערי מעמדות בחברה היהודית של ירושלים הקדומה – שכן, סמבוסקי היה בית עלמין שיועד לחלכאי ירושלים ולנדכאיה - אך זהו גם סיפורו של אתר היסטורי שנפל בין הכיסאות הבירוקרטיים, ומקומו נפקד מספרי ההדרכה הפופולריים, וממסלולי הטיולים של מדריכי הסיורים בעיר. כיצד הפך בית הקברות הקדום הזה לחצר האחורית הנשכחת של העיר העתיקה?
 

מקור הידע העיקרי כיום על בית הקברות סמבוסקי הוא מחקרו המקיף של ד"ר דורון הרצוג, מורה וחוקר ירושלים שהקדיש את חייו לחקר בית העלמין הנסתר. הרצוג נפטר במפתיע ב-2010, כשהוא בן 53 בלבד, והותיר אחריו כתב יד של ספר על בית הקברות. עבודתו ראתה אור אחרי מותו, ובה הרצוג מראה כיצד כדי להבין את סיפורו של בית הקברות סמבוסקי, יש להפנות את המבט אל בית הקברות שבצלו הוא שוכן: הר הזיתים, הגדול, המפורסם והוותיק יותר. במשך ההיסטוריה היה הר הזיתים אתר הקבורה המועדף על יהודי ירושלים, אולם צירוף של כמה גורמים הביא לכך שהקבורה התפשטה אל הר ציון.

בראש ובראשונה, הצפיפות בהר הזיתים החלה לתת את אותותיה: המתים בעיר הלכו והתרבו, בעיקר מאז שיהודים החלו להגיע לירושלים באחרית ימיהם אך ורק במטרה להיקבר בעיר, וכן עקב מגפות שונות ומשונות; לצד זאת פרצו סכסוכים בין יהודי ירושלים לתושבי סילוואן, שהפכו את הקבורה בהר הזיתים לסבוכה הרבה יותר. בעקבות כך נאלצה קהילת יהודי ירושלים לצמצם את הקבורה בהר הזיתים, ונולד הצורך באתר קבורה חלופי לקבורת תושביה הפחות מיוחסים של העיר. ואכן, ברשימת מי שזכו למנוחה אחרונה בבית הקברות סמבוסקי אפשר למצוא נקברים רבים שלצד שמם מוזכרת המילה "מחוץ", שככל הנראה מסמנת אנשים ששלחו יד בנפשם ונקברו מחוץ לבית הקברות; בסמבוסקי נקברו גם מומרים, חולי רוח, ואנשים מן השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות ביותר בחברה היהודית בירושלים.

העדות הראשונה לקיומו של בית הקברות סמבוסקי היא מ-1616. ר' מרדכי מרויסטיץ, נוסע שהגיע לביקור אז בעיר, כתב ש"בית החיים הוא על הר הזיתים ונמשך עד הר המשחית והר ציון". עוד עדויות עלו במרוצת המאה ה-18. המצבות הקדומות ביותר בסמבוסקי, שנמצאו במקום אחרי מלחמת ששת הימים, מתוארכות לשנים 1785 ו-1792. מקור השם "סמבוסקי" לא ברור: במשך השנים הוא נקרא במגוון רחב של שמות דומים, ובהם "סמבורסקי", "סנבוסקה" או "סמבושקי". הסברה הרווחת היא שבית הקברות נקרא על שם המאכל סמבוסק, שנודע כמאכל של עניים, ולפיכך מתאים לסמל את בית הקברות של העניים; יש שמצביעים גם על צורתו של בית העלמין, שדומה לצורה של סמבוסק. סברה אחרת גורסת שסמבוסקי הוא שם משפחה של אחד מנקברי המקום.
מלכתחילה, כתב הרצוג בספרו, "בית העלמין סמבוסקי היה משני בחשיבותו לבית העלמין בהר הזיתים. הקבורה נעשתה בדרך כלל רק כאשר לא היה אפשר לקבור בהר הזיתים, או כאשר הממונים על הקבורה החליטו שחבל 'לבזבז' שטח יקר בהר הזיתים לקבורת עניים, גלמודים וכיוצא באלה".
 

"בהר הזיתים יש מסורת קבורה של מאות שנים, וכולם רצו להיקבר שם", מספרת אודם. "יהודים הגיעו לירושלים כדי למות ולהיקבר בהר הזיתים, אבל לא לכולם היה כסף לכך. בנוסף, הכפר סילוואן איים על הלוויות שהתקיימו בהר הזיתים, בוודאי ככל שמתקדמים במאה ה-19 והלאומיות ממלאת תפקיד. כך נוצר מצב שמי שיש לו כסף יכול לקבור את מתיו בהר הזיתים, ומה עושה מי שאין לו? תקנות ירושלים קובעות שהקהילה חייבת לדאוג לכך שכל עני יאכל מנת בשר לפחות בשבת, ושכל עני יובא לקבורה בקבר ישראל. הקהילה התחילה לחשוב על פתרונות אחרים, והפתרון הנוח ביותר הוא לצאת דרך שער ציון.

"בבית הקברות הזה אין שום אידיאל. זה אזור הנוחות הטבעי של הקהילה היהודית בירושלים. אנחנו יודעים שבמשך הרבה שנים הייתה התיישבות יהודית ממש כאן למעלה, בהר ציון, וסמבוסקי הוא מקום טבעי לקבורה של עניים שאין להם כסף להיקבר בהר הזיתים. המצבות שהרצוג מצא מלמדות על האנשים שנקברו כאן: 'יהודה מוכר הנרגילה', 'דונה המשוגעת'. אלה אנשים מהשוליים של החברה: אין להם לובי, הם לא באים ממשפחות אצולה, אבל צריך לקבור אותם".

בית הקברות סמבוסקי שימש לא רק לקבורת עניים, אלא גם לגניזת כתבי קודש. כמה מקורות מספרים על תהלוכה שיצאה אחת לכמה שנים כדי לקבור גניזה בבית העלמין בהר ציון, ובהם אברהם משה לונץ, חוקר ארץ ישראל הידוע בן המאה ה-19, שכתב על המנהג ב-1882: "זמן התייסדות המנהג הזה לא נודע בבירור כי לא נזכר בשום ספר", אך "כבר עברו עליו יותר ממאה וחמישים שנה" – ומכאן שככל הנראה כבר במאה ה-18 היו קוברים גניזה בסמבוסקי. "אם היינו באים לכאן לפני מאתיים שנה", מספרת אודם, "היינו רואים כיצד אחת לחמש שנים מתכנסים יהודי ירושלים לתהלוכה גדולה, נושאים איתם עם מי ורדים, שושנים וסרטים צבעוניים, ויוצאים מארבעת בתי הכנסת הספרדיים או מבית כנסת החורבה כדי לגנוז כתבי קודש בבית הקברות סמבוסקי. זה נחשב לקרנבל בירושלים, אירוע שמח עם תופים ומחולות".

את התופים והמחולות החליפו מאז טרטורי מכוניות שנוסעות באין מפריע בשבילי בית הקברות; את כתבי הקודש הגנוזים החליפו גרוטאות וחיתולים משומשים. במקור הובלה הגניזה אל מערות קבורה גדולות, שכיום אפשר לראות אחת מהן, חסומה, בין הררים של זבל וחלקי גרוטאות. את המערות של בית הקברות סמבוסקי חקר ב-1925 ד"ר יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית הראשון. הוא מצא בהן בעיקר ספרי משניות ותלמוד בבלי. עדות נוספת של הרב יצחק אורנשטיין, רב הכותל המערבי בשנות השלושים והארבעים, מספרת על קבורת אבני הכותל המערבי בבית הקברות סמבוסקי – ממצא ארכיאולוגי מרתק, שנקבר במערות הללו, אולי לנצח.
 

במאה ה-19 זכה בית הקברות לתיעוד רב בספרות מסעות וביומנים של בני התקופה. צליינים ונוסעים הזכירו את בית הקברות היהודי הגדול על הר ציון, והוא הופיע גם במפות. אך במאה ה-20, עם השינויים שפקדו את ירושלים, התחיל בית הקברות סמבוסקי, שמלכתחילה לא נחשב למקום יוקרתי במיוחד, לשקוע בתהום הנשייה ולסבול מהזנחה. הרצוג תיעד בקפדנות את התכתובות החוזרות ונשנות בין ועד העדה הספרדית, האחראי על בית הקברות, ובין שלטונות המנדט הבריטי: פעם לצורך בניית חומה סביב בית הקברות; פעם בעקבות פלישתו של תושב אחד הכפרים הסמוכים; ופעם בעקבות משחק כדורגל שהתקיים בין הקברים. "אנשי ועד העדה הספרדית עשו מאמצים, אבל אפשר להניח שבית הקברות הזה היה בעיקר כאב ראש לפרנסי הקהילה", אומרת אודם, "תזכור שהאנשים שנקברו כאן לא היו ידועים, אין כאן סיפורי הר הזיתים, אין כאן לובי, וזה לא מעניין אף אחד".

המכה הקשה ביותר ניחתה על בית הקברות סמבוסקי אחרי נפילת העיר העתיקה בידי הירדנים, ב-1948. ביום בהיר אחד הוא הפך לחלק מממלכת ירדן, צמוד לשטח ההפקר בגבול בין הממלכה ובין ישראל. תמונות ישנות מראות עמדות של הצבא הירדני בשוליו של בית הקברות. "הקבר האחרון כאן הוא מ-1947", אומרת אודם. "אגב, אי אפשר לאתר אותו היום. אחר כך הירדנים שלטו כאן, וחשוב לציין שהם מעולם לא פלשו לבית הקברות עצמו. גם היום, תושבי סילוואן לא בונים בתים על הקברים. יש מכוניות נטושות ועזובה, אבל לא בתים. יש לנו עדויות על כך שהחיילים הירדנים לקחו מצבות מבית הקברות והשתמשו בהן לבנייה של המחנות שלהם כאן. 19 שנים אף אחד לא נכנס לכאן. ואז, ב-1967, ירושלים מאוחדת בקול תרועה רמה ומדינת ישראל שואלת את עצמה מה עושים עם השטח הזה. מדברים על כך שראוי וצריך לטפל בסמבוסקי, אבל בפועל אף אחד לא עשה שום דבר. לא קרה כאן משהו משמעותי".

לבית הקברות התוודעה אודם בעקבות מחקרו של הרצוג. לאחר פטירתו החליטו אודם ומדרשת ראשית ירושלים להיכנס לעובי הקורה, ולהשיב את בית הקברות של עניי ירושלים לתודעה. המדרשה כוללת את בית הקברות כאתר בסיורים שלה, וייסדה מסורת חדשה: מדי שנה בז' באדר, שנקבע כיום הזיכרון למי שמקום קבורתם לא נודע, מקיימים אנשי המדרשה אירוע במעמד אנשי ציבור – בשנים האחרונות מגיע גם הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו – לכבודו של המקום. הם אומרים קדיש, משקמים כמה מהקברים ואוספים אשפה. "הזבל הוא המאפיין המובהק של בית הקברות סמבוסקי", אומרת אודם בעצב, "כשאתה רואה זבל, אתה מבין שהגעת לבית הקברות".

אנחנו מדברים על בית קברות שקבורים בו אלפי אנשים - איך ייתכן שאי אפשר למצוא כאן אף מצבה עם כיתוב?

"לפני כמה שנים עוד היה אפשר לזהות כאן קברים, אבל המקום משתנה כל הזמן. לצערי לא מצאתי כאן מצבות, פרט לאחת: לפני שלוש שנים, בז' באדר, קיימנו כאן את האזכרה השנתית, וראינו את המדרגות החדשות שבנתה החברה לפיתוח ירושלים. פתאום שמנו לב שאחת מן המדרגות היא למעשה מצבה: בדקנו וראינו שכתוב עליה 'מרדכי'. זה היה מצמרר. אני לא חושבת שזה נעשה בזדון. כנראה מי שבנה את המדרגות ראה אבן זרוקה והפך אותה למדרגה".
 

אנו יוצאים לחפש מצבות. בין גוויה של חמור ועצמות של פרה לבין חצבים, אנו מטפסים על ההר ומחפשים מצבה שאפשר לקרוא. לאחר כמה דקות קוראת לנו הצלמת הדס פרוש, שמתלווה אלינו לסיור, ומספרת שמצאה מצבה. "משה שמי, נוחו עדן", נכתב עליה, ולצדה מצבות נוספות: "רבקה אברהם", "חיים המון". "יש כאן 7,000 יהודים שרק ביום אחד בשנה, בז' באדר, אומרים עליהם קדיש", מסכמת אודם.

מה הסיפור של החצבים?

"יש מי שאומר שנהגו לשתול חצבים בסמבוסקי, כדי שיהיו מעין נרות נשמה. זו אחת התקופות היפות בשנה להגיע לכאן, כשהחצבים פורחים וזועקים את זעקת הנקברים".

יעקב נענה, גבאי בית הכנסת הספרדי בהר ציון והאחראי על "חדר הנשיא" שליד קבר דוד, רואה בפרחים עדות למשהו אחר. "החצבים בבית הקברות הם שיטה לסימון הקברים", הוא אומר. סבא רבא שלו, שנפטר בתחילת המאה העשרים, קבור בבית העלמין סמבוסקי. "לעניים לא היה כסף להקים לעצמם מצבה, אז נהגו לשתול פקעת של חצב מעל הראש של הנפטר, וכך ידעו ששם קבור ראש המשפחה".

לפני שאנחנו יוצאים מבית העלמין מצטטת אודם את נבואתו הנוקבת של ירמיהו: "בעת ההיא נאום ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלים מקבריהם, ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים... לא ייאספו ולא ייקברו, לדומן על פני האדמה יהיו". "זו נבואה קשה", אומרת אודם, "משום שהיהודים תמיד ידועים כמי שמכבדים את המתים שלהם. אין דבר חשוב יותר לאדם יהודי מאשר להיקבר בקבר ישראל. ותראה מה קורה כאן".

מעמדו של השטח מורכב: בית הקברות סמבוסקי הוא חלק מהגן הלאומי סובב חומות ירושלים, וככזה הוא שייך לרשות הטבע והגנים. בשטח עדיין מעורבים ועד העדה הספרדית ואתרא קדישא, וכן הרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י) והרשות לפיתוח מזרח ירושלים (פמ"י). "בכל גן לאומי, אם אתה זורק ארטיק על הרצפה אתה מקבל קנס", אומרת רעות אודם. "סמבוסקי מוגדר כחלק מהגן הלאומי, אבל בפועל לפקחים של רשות הטבע והגנים אין כאן זכות אכיפה. אי אפשר לאכוף כאן את החוק, אולי כי זה עדיין סוג של שטח הפקר. אחרי שירושלים אוחדה משאיות היו משליכות זבל בגיא בן הינום, עד שזה נפסק, אבל כאן זה עדיין קורה. היה נוח להשאיר את המקום הזה מעורפל. אף אחד לא לקח כאן פיקוד, ולכן יש כאן זבל ועצמות מתגלגלות. ממש כמו בנבואה של ירמיהו".

יעקב נענה מגיע לסמבוסקי מדי שנה בז' באדר כדי לומר קדיש על סבא רבא שלו, שנקבר בבית הקברות בהר ציון אך מקום קבורתו לא ידוע. "המשפחה שלו התגוררה בעיר העתיקה", הוא מספר. "הם עלו מעיראק ובאו להתגורר קרוב לכותל המערבי, אבל לא הייתה להם תעסוקה, וכמו רוב היהודים בירושלים הם היו עניים. זו הסיבה לכך שסבא רבא שלי קבור בסמבוסקי ולא בהר הזיתים – לא היה לו כסף לקנות קבר בהר הזיתים, אז קברו אותו שם. בכל פעם שאני מספר לחברים שסבא רבא שלי קבור בהר ציון, הם אומרים: 'לא יכול להיות, בהר ציון קבורים רק מוסלמים ונוצרים'. אנשים לא יודעים שיש כאן כמה אלפי יהודים".

זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים סיפר לנענה אביו, אליהו, על קברו של סבו. "אבי אמר לי: 'בוא נלך לראות את קבר הסבא'. ירדנו למטה, לכיוון סילוואן, אבל אז החלו לעלות מולנו שני בחורים צעירים רכובים על סוסים, ואבא שלי מיד אמר: בוא נחזור, שלא נסתבך. מאז פחדנו לרדת לשם".
 

איך נראה המקום מיד אחרי המלחמה?

"חרב לגמרי. הצבא הירדני גנב את כל המצבות ובנה בהן מוצבים ועמדות, ריצפו חצרות. מאז בית הקברות רק מידרדר, למרות שלאחרונה יש קצת רעש סביב הנושא. לא התייאשתי מלמצוא את הקבר של סבא רבא שלי. אם יש רישומים בעיריית ירושלים או בוועד העדה הספרדית, יכול מאוד להיות שאפשר לאתר את המקום".

בני סאסי, מנכ"ל הרשות לפיתוח מזרח ירושלים, מתעקש שבית הקברות נקי מאשפה. "לאורך השנים, בית הקברות לא נשמר", הוא מודה, "ובשנים האחרונות היו שם פלישות, בנייה של אורוות סוסים ומבנים לא חוקיים בשולי בית הקברות, וכן הלאה, וכמובן עזובה ומצבות שנעלמו. עשינו פעילויות לטובת המקום: בנינו גדר וטרסה כדי שלא יחדרו פנימה ויחללו את המקום, מיקמנו מעין מצבות בדמות המצבות שהיו בעבר, ניקינו את השטח, פינינו פולשים, בנינו מדרגות עם אפשרות מעבר לכוהנים. היום האזור מתוחם, נקי ומטופח, עם טרסה עליונה שחוסמת את כל הבתים שלא ימשיכו לגלוש לכיוון המדרון".

הייתי שם השבוע, והיה שם לא מעט זבל.

"זה משונה מאוד. לפני חודש ניקינו שוב. אנחנו אמנם לא מנקים בכל יום, אבל אחת לחודש אנחנו עורכים ניקיונות באזור. ביקרתי שם לפני חודש והכול היה מאוד מטופח, בלי הפולשים שהיו בעבר. ייתכן שמישהו בא ולכלך מחדש. זה אזור די נסתר, ומשאיות מגיעות אליו באמצע הלילה וזורקות זבל. זה משחק של שוטרים וגנבים. ככלל אני יכול לומר שהמצב לא קטסטרופלי".

למה בית הקברות נראה ככה, וגיא בן הינום שמתחתיו נקי, מטופח ועם מדשאות?

"מטבע הדברים, גיא בן הינום הוא מקום שיותר מבקרים בו ויותר נוכחים בו, ואילו בית הקברות קרוב למבני מגורים, ולכן קל יותר לזרוק בו אשפה מאשר בגיא בן הינום, שהוא אתר תיירות לכל דבר. צריך גם לזכור שבסופו של דבר פמ"י הוא גוף ביצועי, לא גוף מממן ולא גוף מתכנן. אנחנו לא הכתובת להביא כסף לשילוט או לתוכנית כללית לשיקום בית הקברות. אנחנו אחראים לכך שהמקום יהיה נקי ומסודר, ומהמציאות בשטח אני יכול לומר שזה כך".

הרב הלל הורוביץ (אין קשר משפחתי לח"מ), ראש מועצת בתי העלמין היהודיים בירושלים, מודע למצבו הבעייתי של בית הקברות סמבוסקי, ובוחן אפשרות לשקם את המקום ולחדש בו את הקבורה. "מאז ומתמיד זה היה מקום מוזנח", הוא אומר. "חברה קדישא קברה בו את עניי ירושלים שלא יכלו לשלם על קבר הר הזיתים. זו בעצם החצר האחורית של החברה קדישא – קברו וזהו. לפעמים אפילו בלי מצבות, בלי רישום מסודר. עשו טובה וקברו את העניים מחוץ לתחום.
 

"התעוררנו לעניין, ראשית כדי לכבד את המתים ואת ההיסטוריה של העיר, אבל גם כי בירושלים חסרות חלקות קבר, ואנחנו מקווים למצוא פתרון הלכתי שיאפשר לנו לחדש את הקבורה. זה ייעשה על ידי בנייה של מעין טרסה, שעליה נוכל להוסיף קברים חדשים. בנייה של טרסה מחייבת כמובן חפירה בקרקע, כדי לוודא שאנחנו לא פוגעים בקברים העתיקים, אבל אם נצליח לעשות את זה, נוכל להכשיר את השטח מבחינה הלכתית, נוכל לייצר עוד כאלפיים קברי שדה – כלומר, קברים שאנחנו מכירים בצורה מסורתית – בירושלים, שזה הרבה מאוד".

במה זה תלוי?

"בכל מיני גורמים. בבית הקברות סמבוסקי יש רגישויות הלכתיות, פוליטיות, מדיניות. חלק מהעניין בחידוש הקבורה הוא גם למנוע פלישה של תושבי סילוואן למקום, וסכנה של חילול הקברים. אבל זה בעיקר תלוי בכך שיהיו לנו הכוחות להתמסר לפרויקט הזה. הכשרה מחדש של בית הקברות סמבוסקי לקבורה מחייבת הרבה מסירות והתעסקות, ונכונות לקשיים, אבל התחושה שלי היא שזה עוד יקרה: גם כדי שלא נפסיד את השטח שם, וגם כדי לכבד את המתים שכבר קבורים שם, להנציח את השמות שכן אפשר למצוא, לבנות אנדרטה ולכבד גם את עניי ירושלים שלא זכו לקבורה מכובדת ולאזכור".

מתוקף תפקידך אתה עוסק הרבה בהר הזיתים. האם היוקרה של בית הקברות שם לאורך ההיסטוריה לעומת סמבוסקי לא מנציחה את הנחיתות של בית הקברות של העניים והנדכאים?

"אני לא חושב שהעיסוק בהר הזיתים בא על חשבון העיסוק בסמבוסקי, או להפך. לשני המקומות הללו יש בעיות שונות לחלוטין, אף שיש ביניהם גם דמיון. המאמץ שלנו בהר הזיתים נובע מההתמודדות עם בעיות הביטחון שם. אני לא יכול לייצר ביטחון, אין לי כוח אבטחה, אבל אני כן יכול לייצר תנועה, אירועים, פרויקטים שיגרמו לאנשים לבוא להר הזיתים, ואם תהיה תנועה גדולה ורצופה של אנשים, יהיה גם ביטחון. זה נכון גם לסמבוסקי. אם אין אנשים, לא יהיה ביטחון. בכל אופן, אני לא רואה את סמבוסקי כמעין בן חריג, או בית קברות נחות בסדר העדיפויות שלנו. יש צורך בהשקעה כספית מאוד גדולה, אבל אני מאמין שאם יפתחו שם בית קברות מכובד, יפה, יהיה לו ביקוש. מבחינה פסיכולוגית, לאנשים קל יותר להגיע לסמבוסקי מאשר להר הזיתים, וזו אופציה טובה".

"במקורות כתוב 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה", אומרת אודם, "וכך נראה בית הקברות של עניי ירושלים, חמישים שנה אחרי איחוד העיר. זו תעודת עניות למדינת ישראל, ולנו כחברה, כקהילה. צריך לשקם את המקום, לפנות את הזבל, לשפץ, לשוות למקום הזה מראה נורמלי. כל בית קברות יהודי עתיק באוקראינה נראה טוב יותר מבית הקברות סמבוסקי, והגיע הזמן, אחרי חמישים שנה, לעשות משהו בנידון".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg