עולם חיות הבר הנדיר שהתגלה בבסיס גואנטנמו
בסיס הצבא האמריקאי הנודע לשמצה בקובה, הפך לשמורת טבע ייחודית לאוכלוסיית זוחלים וחיות בר נדירה. ההצעות להעתיק את מתקן הכליאה אינן מתממשות לפי שעה, לשמחת החוקרים שיכולים לקבל מבט על נחשים ולטאות שאינם נמצאים בשום מקום אחר
בשעת ערב אחד בחודש אפריל באי קובה, פטר טולסון זוחל במעלה גיא רטוב בחשכה. צפרדעי עצים וצפרדעי גשם מקרקרות בזמן שנִצי לילה אנטיליים מצייצים מעל ראשו. פיסה משמי הלילה הקריביים נראית בין העצים המנקדים את גדות הנהר, וגחלילית עצומה מעופפת מנגד לכוכבים.
בעזרת פנס ראש חבוט מצביע טולסון על לטאה ירוקה בהירה המנמנמת על ענף מעל לפלג המקוטע. זהו אנוליס ענק של סמולווד, המתוחם לאי הזה – ומשמעות הדבר שאינו נמצא בשום מקום אחר בעולם. טולסון מצא כמה לטאות אנוליס קטנות יותר נחות על ענפים אחרים. אלא שהן אינן הזוחלים שהוא חיפש: טולסון תר אחר נחשים. בשל הגשמים האחרונים יש מים באפיק הנחל, והוא מקווה שכמה נחשי בואה ירדו מהגבעות לשתות.
שזוף ורזה משעות שטח רבות, שערו קצוץ ובגווני מלח ופלפל, טולסון נע בזריזות, בהתלהבות של בן נוער – אף שהוא בן 72. הוא רודף אחרי נחשים באזור זה כבר חמישה עשורים. "זה מקום נחשי מאוד", הוא אומר, ומציין כי תפס "בערך עשרה נחשי בואה באפיק הנחל הקטן הזה לבדו".
הנחשים שהוא מחפש עבים ושריריים, ויכולים להגיע לאורך של כחמישה מטרים. גם הם מתוחמים לקובה. הם אף משגשגים במקום שנראה לא הגיוני: 116 הקילומטרים הרבועים שתחת שיפוטה של ארה"ב, הידועים בשם "התחנה הימית במפרץ גואנטנמו". הבסיס הצבאי הזה השנוי במחלוקת, על המתחם הסגור וכללי המגננה שלו, הפך בפועל למקום מחסה לחיות הבר – מפלט לזנים נדירים.
מחוץ לקווי הגדרות נמשך הדיון הרועש על נוכחותה של ארה"ב באי הקובני ועל מוסריות השימוש בגואנטנמו לכלוא חשודים בטרור. בתוך מתחם הגדרות מתמידים הביולוגים בעבודתם, בוחנים את חיות הבר בבסיס ואת חופי הים שלו. בפינות הלא מבויתות של גואנטנמו, ואפילו בתוך גדרות התיל והבונקרים הנטושים, המדענים הללו מוצאים יופי פראי לא צפוי.
טולסון, שגדל ליד קליבלנד ופיתח עניין בזוחלים בגיל צעיר, הוצב בגואנטנמו כנחת צעיר ב-1968. הוא קרא על נחשי הבואה הקובניים, הגדולים ביותר באי, ולכן כשלא שירת כמפעיל רדיו הוא יצא למרחבים לחפש אותם. "בכל פעם שהיה לי זמן חופשי, הייתי עולה להרים ומחפש", הוא נזכר, "זה שמר עליי מצרות". נדרשו לו שישה חודשים למצוא את הבואה הראשון שלו, שנתלה על תמוכות מתחת לגשר נהר גואנטנמו. "זו הייתה התרגשות עצומה", הוא אומר.
כשטולסון מצא זוחלים לא רגילים אחרים שלא ידע לזהות, הפנה אותו מנהל הספרייה בבסיס למגזינים של הֶרפטולוגיה, חקר הזוחלים והדו-חיים, והוא החל להתכתב עם עורכיהם. לבסוף הוא יצר קשר עם אלברט שוורץ, הרפטולוג אמריקאי שעבד רבות בקובה לפני המהפכה. שוורץ יצא לשני מסעות לגואנטנמו בחיפוש זוחלים עם טולסון, ועודד אותו לשקול לפתוח קריירה בתחום.
טולסון עזב את חיל הנחתים לאחר שירותו בגואנטנמו והלך ללימודים באוניברסיטת מישיגן סטייט בזכות חוק ההטבות לוותיקי הצבא, ושם סיים תואר בלימודי זואולוגיה. באוניברסיטת מישיגן הוא גם השלים תואר דוקטור בביולוגיה. בינתיים הוא החל לעבוד כאוצר הזוחלים בגן החיות בטולדו, ולבסוף נעשה מנהל השימור והמחקר בגן החיות עד אוגוסט של השנה שעברה – אז הפך למנהל אמריטוס לשימור ומחקר בגן החיות.
במהלך השנים חיבר טולסון עשרות מחקרים, ועבודתו לקחה אותו לג'מייקה, להאיטי, לרפובליקה הדומיניקנית, לאיי טרקס וקייקוס, לפורטו-ריקו ולאיי הבתולה, ופעם אחת, כשחקר נחשים באיי הבהאמה, הוא לקח עמו את אחת מבנותיו הצעירות במנשא; אך לאורך כל הדרך הוסיפה גואנטנמו להיות המרכז של סקרנותו – ולעתים קרובות גם של מחקרו.
טולסון לא מוצא נחשים המתגנבים באפיק המים החשוך. לכן הוא מוציא את ציוד הרדיו מכלי הרכב שלו, ומטפס על כביש בוצי לתל. הוא סוקר את הנוף באנטנה ידנית ומאזין לקליקים שיזהו את אחד מנחשיו. הוא עוקב כעת אחרי 28 נחשים קובניים, שכל אחד מהם נושא משדר רדיו, כחלק ממאמץ לקבוע בכמה פרטים יהיה צורך לאוכלוסייה בת-קיימא. הוא עוקב אחרי הנחשים כבר 14 שנה, ומבקר באי פעמיים בשנה.
זהו מחקר שאפתני. טולסון – אחד מקומץ מדענים שקיבלו אישור צבאי לבקר בבסיס באופן עצמאי בכל שנה – מעוניין להבין כמה נחשים שורדים בכל קבוצת גיל. הוא יוצר טבלת גיל כוללת שתראה את מסלול התפתחותה של אוכלוסיית הנחשים. יש לכך השלכות לא רק על שימור נחשי הבואה בגואנטנמו, אלא גם על דודניהם המפוזרים בכל רחבי הקריביים.
בסיס גואנטנמו מותאם באופן ייחודי למחקר זה בשל אוכלוסיית הנחשים הבריאה שלו, התשתית הטובה והממשל הצבאי התומך. בחלקים אחרים של קובה נחשי הבואה מאוימים, והחוואים הורגים אותם כי לעתים הם טורפים את תרנגולותיהם.
הערב טולסון אינו שומע קליקים. הוא מעריך שיידרשו לו כארבעים שעות חיפוש כדי למצוא נחש חדש, ואומר כי יהיה קשה לאתר אפילו את אלה שנושאים משדרים. הנחשים נמצאים בתנועה, ולעתים קרובות מתחבאים בבונקרים ישנים, בתעלות או בצינורות, שמשבשים את אותות המשדרים.
אבל כשהוא נוהג במורד הגבעות, טולסון מבחין לפתע בבואה צעיר שוכב בעצלות על המדרכה בחושך, סופג את עודפי החום הבוקעים ממנה. טולסון עוצר את כלי הרכב בצד הכביש, ומרים בעדינות את הנחש המקושקש, שאורכו כמעט שבעים סנטימטרים. היצור הנהדר והרזה למדי, שגבו מכוסה בתבניות חומות וכהות, מתפתל בין ידיו. הוא מכניס אותו לקופסת פלסטיק המונחת על מושב הג'יפ.
בבוקר למחרת הוא לוקח את הנחש למרפאה הווטרינרית שלו. כלבים נובחים שם מתוך מכלאותיהם, והווטרינרית הצבאית, סרן בריטני מרבל, נראית עסוקה. אבל היא שמחה לראות את טולסון, ובמיוחד את הנחש.
"בן כמה הוא?" שואלת מרבל. "הוא הצעיר בשנתון", אומר טולסון, ומשמעות הדבר היא שהנחש נולד בסתיו החולף. "וואו, הוא חמוד", משיבה הווטרינרית.
מרבל שולפת קופסת פלסטיק שעליה מודבקת התווית "ערכת נחשים". טולסון מסייע להחזיק את הנחש בזמן שמרבל מזריקה בקרבת זנבו לידוקאין מאלחש. כעת היא מחדירה לנחש במחט תת-עורית תג אלקטרוני זעיר – לא גדול בהרבה מאורכו של חוד עיפרון קטן – שיאפשר להם לזהות אותו אם יילכד מחדש. התג קטן ממשדרי הרדיו שמושתלים בנחשים שטולסון עוקב אחריהם בדרך כלל. טולסון מסתכל בעדינות בפתח היציאה באחוריו של הנחש, ליד זנבו, המשמש גם לאיברי הרבייה וגם לאיברי העיכול, ומזהה את מין הנחש: נקבה.
מרבל חדשה בעסקי הנחשים – בבית הספר לרפואת חיות היא התמקדה בסוסים, כלבים וחתולים – אבל התחום נעשה תשוקתה החדשה. "למדתי המון, ואני ממש אוהבת נחשים", היא אומרת, "זה החלק האהוב עליי בשהותי כאן".
פעם אחת, כשיצאו מרבל ובעלה לריצה ודחפו את בניהם התאומים בני השנה בעגלה, הם נתקלו בנחש בואה ענק פצוע מעט, ששכב על הכביש. מרבל לקחת את החולצה של בעלה וכרכה אותה סביב ראשו של הנחש כדי לשמור עליו רגוע. הם הרימו את הזוחל ויצאו בריצה למרפאת החיות, במרחק שלושה קילומטרים. מרבל אחזה בראשו של הנחש בזמן שנתלה סביב כתפיה, והניחה חלק מגופו המתפתל, במשקל 18 קילוגרמים, על עגלת התינוקות. בעלה רץ לצדה והחזיק את זנבו של הנחש. הזוחל נפצע בפניו, ומרבל טיפלה בו באנטיביוטיקה. לאחר מכן היא הרכיבה עליו משדר ושחררה אותו. כעת הוא חלק ממחקרו של טולסון.
מרבל וטולסון מודדים את הנחש הצעיר ושוקלים אותו על מאזניים לחתולים – 79 סנטימטרים ו-2.26 קילוגרמים – ורושמים את הפרטים במחברת. אחר כך טולסון לוקח אותו לרכס הרים סמוך כדי לשחרר אותו.
במעלה הגבעה השמש הקריבית מתחילה לשקוע. לטאה מסולסלת-זנב מתחממת בקרניה על עמוד. ינשוף קובני ננסי נח על שיח סמוך, וקריאותיו המתנשפות מתחרות בפיצוחים המושתקים של יריות רובה ממטווח מרוחק. הרחק למטה משתרע בסיס הצי, עיירה קטנה על חופי מפרץ גואנטנמו הכחול והרגוע.
הבסיס בגואנטנמו על בנייניו הנמוכים שנמתחים על פני כבישים מתפתלים וסמטאות ללא מוצא, על גבעותיו היבשות המנוקדות עצי דקל וקקטוס, מסעדות 'מק'דונלדס', 'פיצה האט' ו'כריכי סאבווי', מגרשי הספורט המוארים היטב והזוגות המהלכים על המדרכות, נראה כמו פרבר שקט בדרום קליפורניה.
אף שהוא שוכן בקובה, בקושי אפשר לשמוע מילה בספרדית. אנגלית המעורבת בעגה הצבאית היא השפה העיקרית כאן, אף שאפשר לשמוע גם קצב של שפת הטגלוג מהפיליפינים או נענוע לשון קריבית. את הבישול, הניקיון והבנייה בבסיס עושים לרוב פיליפינים וג'מייקנים. מאז המהפכה נאסר על הצבא להעסיק קובנים במקום. השניים האחרונים שבהם, שקיבלו הגנה על זכויותיהם למרות הנסיבות המשתנות, פרשו לגמלאות ב-2012. בסך הכול הבסיס הוא ביתם של כ-5,500 בני אדם, כולל מלחים, חיילים, נחתים, אנשי צוותי אוויר ומשמר החופים, שמשמשים בתפקידים רבים ומגוונים.
למפרץ המים העמוקים בגואנטנמו, המוגן היטב, יש היסטוריה ארוכה של התיישבות אנושית – וגם של עימותים. כשכריסטופר קולומבוס הגיע למפרץ במסעו השני ב-1494, הוא התקבל על ידי ילידים מבני הטאינו. אף שהוא קרא למפרץ "פוארטו גרנדה" דבק בו שמו בשפת הטאינו, גואנטנמו. הקונקיסטדור דייגו ולסקס דה-קואיאר בא בעקבותיו ב-1511 במסע להכנעת תושבי קובה לשלטון הכתר הספרדי. הוא הפליג לגואנטנמו, ובו עשה שמות בבני הטאינו במהלך חיפושו את מנהיגם המורד אטואי. בסופו של דבר תפס את אטואי ושרף אותו על המוקד. הספרדים המשיכו והשמידו את רוב אוכלוסיית הטאינו.
המפרץ היה גם האתר של הקרב המרכזי במלחמת ספרד-ארה"ב ב-1898, והתמלא בפעילי ההתנגדות הקובנית לשלטון הקולוניאלי של ספרד. זמן קצר אחרי שארה"ב נכנסה למלחמה הגיעו חיילים אמריקאים לגואנטנמו, ובסיוע לוחמים קובנים הצליחו להדוף את הספרדים. האמריקאים תבעו לעצמם את קצהו המזרחי של המפרץ, הידוע בשם "נקודת ווינוורד", הקימו בסיס צבאי – ומעולם לא עזבו את המקום. ב-1903 החכירה קובה 116 קילומטרים רבועים בקצה מפרץ גואנטנמו לארה"ב, והכפיפה אותו לריבונות ארצות הברית ולשליטתה המלאה באמצעות אמנה שאפשר לבטל אותה בהסכמה הדדית בלבד.
במשך שנים היה גואנטנמו מוצב שקט ולא שנוי במחלוקת, בית למחלקת האימונים של הצי האמריקאי. עם זאת, כשעלה פידל קסטרו לשלטון ב-1959 הוא התנגד לנוכחות המתמשכת של האמריקאים בגואנטנמו. הוא כינה את הבסיס "פגיון שננעץ בלב אדמת קובה".
היה זה תחילתו של מבוי סתום שתולדותיו האריכו יותר מאלה של המלחמה הקרה. ארה"ב המשיכה לשלוח המחאות שנתיות על סך 4,000 דולרים כדי לכבד את תנאי החכירה, אבל פידל ולאחר מכן אחיו ראול – שהשתלט על הנשיאות ב-2008 – סירבו לפדות אותן. בינתיים גואנטנמו נעשה מקום משכנם של פליטים קובנים והאיטים, ולבסוף מתקן כליאה ידוע לשמצה של חשודים בטרור, כפי שמכירים אותו היום. ברק אובמה הבטיח לסגור את מתקן המעצר, אך לא הצליח לעשות זאת. דונלד טראמפ הבטיח "למלא אותו בכמה חבר'ה רעים". ובתוך כל זה, הנחשים החבויים בהרים ממשיכים בחייהם בשקט.
באחר צהריים חם אחד העפיל טולסון על צלע גבעה תלולה מתחת לבאר קוזקו, אתר שבו נערך קרב עז שבמהלכו השתלטו נחתים אמריקאים על מקור המים הטריים היחיד במפרץ ב-1898. אריחים ספרדיים שבורים עדיין נחים בפיזור על הקרקע.
טולסון סקר את העצים אחר הוטיות קובניות, מכרסמים גדולים הפעילים בלילה ומתוחמים לקובה. משקלן של ההוטיות יכול להגיע לשמונה קילוגרמים, והן נפוצות פחות מחוץ לתחומי הבסיס – שם התושבים צדים אותן למאכל. בתוך קו הגדרות הן נפוצות כל כך, עד שהפכו למטרד. גלליהן המעוקלים הקנו להן את הכינוי "עכברושי בננה".
נחש בואה בוגר – שאורכו יותר משלושה מטרים – אוכל הוטיה אחת פעם בשלושה שבועות, אומר טולסון. הוא מתחבא בעשב ליד הנתיבים העיקריים של המכרסמים, וממתין עד שאחד מהם מטופף לו שם לאטו. אז הנחש תופס את ההוטיה בפיו, חונק אותה למוות ובולע אותה באטיות. תצפיות שנעשו באחרונה במקומות אחרים בקובה רומזות כי נחשי הבואה צדים בקבוצות מאורגנות, ומתאספים בפתחי מערות כדי לטרוף עטלפים שמגיעים ללון במקום.
בין העצים טולסון לא מבחין בהוטיות, אבל הוא רואה רגל שרירית המתנדנדת מענף בגובה של כשני מטרים. היא שייכת לאיגואנת סלעים קובנית גדולה, שהיא אחד מ-17 המינים שבאיים הקריביים. איגואנות אלה נמנות על קבוצות הלטאות בסכנת ההכחדה הגבוהה ביותר בעולם, שציד, השמדת סביבת המחיה שלהן וזנים חדשים שחודרים לשטחיהן מאיימים על קיומן. אבל מצב זה אינו קורה במפרץ גואנטנמו, שבו האיגואנות נמצאות בכל מקום – מחפשות נדבות אוכל במדרגות המובילות לחוף, מתחממות על המדשאות המכוסחות ומתבטלות על סלעים ליד הנמל. הבסיס, אמר טולסון, הוא "מכרה זהב אמיתי לאיגואנות".
הלטאה בצבעי חום-זית שנחה על ענף היא מפלצת מיובלת, אולי 1.3 מטרים אורכה, והיא מסתווה בסביבתה באופן מושלם. יש לה עור דמוי שריון הנתלה על כתפיים ורגליים שריריות ומצחיקות, שורת קוצים על גבה ופרצופה מאיים. היא נראית כמו דינוזאור, שריד מעידן אחר.
היא אכן כזאת. בדומה להוטיות ולנחשי הבואה, האיגואנות הן סיפור מהלך של אבולוציה שהתרחשה בזמן שלוחות טקטוניים התנגשו והתפצלו, עידני קרח הלכו ובאו ומפלס מי הים עלה וירד. האיגואנות ונחשי הבואה התפתחו בקריביים במשך כ-30 מיליון שנה. ההוטיה החלה את מסעה האבולוציוני לפני עשרה מיליוני שנים בערך.
עם זאת, מעניין ככל שיהיה הדיון בשאלות עמוקות כמו אבולוציה, טולסון אומר כי הוא מונע ממשהו בסיסי הרבה יותר במחקרי הנחשים שלו: הוא פשוט מוקסם מנחשי הבואה, שחיים עשורים רבים ויש להם נוהגי חיזור בני שבועות ארוכים, המפריכים את הדעות הקדומות על התנהגותם הזוחלת וקרת הדם. נחשי הבואה "יפהפיים למראה ומעניינים למחקר", מסביר טולסון. "ההיסטוריה האבולוציונית הייחודית והמעניינת כל כך שלהם היא רק רווח צדדי".
מורשת המדע בגואנטנמו חוזרת אחורה לפחות מאה שנה: ב-1916 כתב אספן הביצים ט' ריצ'רדס את הספר 'גידול טיאריס קנורה ורשימות אחרות מבסיס הצי האמריקאי, מפרץ גואנטנמו, קובה'. הוא כלל עצות מועילות לאלה שיבואו בעקבותיו, והמליץ על חולצות פלנל ("בגד דק יותר לא יעמוד בפני הקוצים או ימנע מכות שמש"), כובע קש ונעליים בעלות סוליות מוצקות.
כמו כל אחד אחר, גם מדענים זקוקים לאישור צבאי כדי לבקר במקום, וקצינת יחסי הציבור ג'ולי אן ריפלי אומרת כי באופן כללי הצבא מסייע לעבודתם. דיוויד ריד מאוניברסיטת פלורידה ביצע מחקרים הנוגעים להשפעת שינויי האקלים על הרצף הגנטי של העטלפים הקריביים, הביולוג קרייג דאונס מווירג'יניה בחן את שוניות האלמוגים בשביל מנהל הימים והאטמוספרה הלאומי, ואליסון אלברט מגן החיות בסן-דייגו חקרה את האיגואנות, הזוחלים והדו-חיים האחרים במפרץ.
בשנה שעברה הוצבה בגואנטנמו סרן קריסטין בקגרד, קצינת שימור בצי ופרופסור לביולוגיה ומדעי הסביבה באוניברסיטת סמפורד בבירמינגהם שבאלבמה. יום אחד, בזמן שעקבה אחרי נחשי בואה יחד עם טולסון בזמנה הפנוי, היא צילמה לטאה שנראתה שונה מעט.
התברר שמדובר בלטאת גואנטנמו מסולסלת-זנב ומפוספסת – זן שמצוי בסיכון הכחדה גדול, ואשר מוכרים רק שבעה פרטים שלו: שלושה נצפו ב-1973, וארבעה ב-2012 – כולם מחוץ לבסיס במפרץ. לאחר שהשלימה את שירותה הצבאי השיגה בקגרד מלגת מחקר כדי לבקר שוב במקום, ומצאה תריסר לטאות בשני אתרים בבסיס. היא דיברה על התגלית בכנס שנערך החודש.
זנים אחרים בבסיס, שנחקרו פחות אך חשובים גם הם, כוללים את תחש הנהרות הקריבי, תמסחים אמריקאיים וצבי ים ירוקים, מקורננים, גלדיים וחומים. את המקום גודשות בשפע ציפורים אקזוטיות שמתוחמות לאי, קוקיות, לטאות קובניות גדולות וערמומיות, ציפורי טודי קובניות סקרניות וזעירות, יונקי דבש קובניים אלגנטיים בצבע הברקת, וציפורים תכולות ממשפחת הפוליופטילים הקובנית.
בלייר הדג'ס, הרפטולוג מאוניברסיטת טמפל, אומר כי העובדה שאין ציד בבסיס מאפשרת את קיומם של איגואנות והוטיות בשפע שלא ראה בשום מקום אחר באי. "זה באמת מקום מפלט", הוא מסביר. ג'יימס קרסקה ממכללת המלחמה של הצי האמריקאי מסביר מצדו כי מלבד מרכז המעצר אין הרבה סיבות לשמר את הבסיס, וכי תחנת האוויר קי ווסט של הצי יכולה לתמוך ברוב הפעולות שנעשות כיום בגואנטנמו. מסיבה זו, הוא וג'ו רומן, עמיתו ממכון הסביבה באוניברסיטת ורמונט, הציעו במגזין 'סיינס' בשנה שעברה כי גואנטנמו ייהפך לפארק שלום ולמרכז מחקר אקולוגי. הם רואים בדמיונם אתר "שהוא מקום משכנם של מתקני מחקר וחינוך, המוקדש להתמודדות עם שינויי האקלים, שימור הים ואובדן מגוון חיות הבר".
התגובה להצעה הייתה מעורבת. הסנטור ג'יימס מאונטיין אינהוף הרפובליקני מאוקלהומה, חבר בכיר בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט, אמר ל'קליימטווייר': "זה הדבר הטיפשי ביותר שאי פעם שמעתי". גם לפטר טולסון עצמו יש דעה על עתיד הבסיס, אבל הוא דיפלומטי מדי בשביל להשמיע אותה בפומבי.
בעוד רומן היה מלא תקווה במהלך שנות כהונתו של ברק אובמה, הוא אופטימי פחות בכל הקשור לממשל טראמפ, שרק ביטל את צעדי עידן אובמה לנרמול היחסים הדיפלומטיים עם קובה. כמו כן, המדיניות הצבאית ארוכת-השנים נותרה בינתיים ללא שינוי. בהצהרה שנשלחה בדוא"ל ציין דובר מחלקת ההגנה בן סקריסון כי "לממשלת ארה"ב אין כל כוונה לשנות את חוזה החכירה הקיים או הסדרים אחרים הקשורים לתחנת הימייה במפרץ גואנטנמו, המאפשרת לארה"ב להגביר ולשמר את ביטחונה האזורי".
ובכל זאת, רומן מאמין שהצעתו מייצגת נתיב שלישי שעובר בין הדרישה הקובנית להחזרת הקרקע, שראול קסטרו חזר עליה בפני אובמה במהלך ביקורו בקובה ב-2016, והנחישות של ארה"ב להמשיך להחזיק בבסיס. "זו יכולה להיות החלטה כלכלית טובה", אומר רומן, שכן הפסקת הפעילות הצבאית תחסוך מיליוני דולרים. "זו בוודאי תהיה החלטה אקולוגית טובה להגנת האזור, והיא תהיה טובה מאוד מבחינה פוליטית – הן לנורמליזציה עם קובה וגם מפני שרוב העולם מסכים שיש להעניק בחזרה להוואנה את השטח הזה".
בשעות הבוקר המאוחרות טולסון עוצר את הג'יפ שלו ליד אזור מגורים קטן הקרוי טיירה קיי. לפני יותר מעשור הבחינו התושבים שם בנחש בואה שותה מים מעובים ממזגן. טולסון התקין לנחש, ממין נקבה, משדר רדיו, וכינה אותה טיקי. הוא עקב אחריה 14 שנה – התקופה הארוכה ביותר שבה עקב אחר נחש מבין הנחשים שנכללים במחקרו.
טולסון סוקר את השטח בחיפוש אחר טיקי. הוא שומע איתות, קליק מקוטע, שמתחזק ככל שהוא מטפס במעלה גבעה ודרך שיחים קוצניים וצפופים. כשהוא מתביית על האיתות, טולסון אומר בשקט: "אני מנסה ללכת סביבם ולהתמקד בהם". הוא נע כעת לאט דרך עשב בגובה הברכיים.
"אני חושב שהיא נמצאת בדיוק שם", הוא אומר, ומצביע על חלקת עשב לא מרשימה. הוא כורע על ברכיו, ומתחיל לטאטא הצדה את העשב הירוק כדי לגלות מצע בולט מעט של עשב מת מתחתיו. הוא מסיט אותו הצדה בזהירות, ושם מתגלה נחש. אפילו מבט חטוף על צדו מראה כי מדובר בזוחל אדיר ממדים, שאיכשהו התכרבל בתוך חלל ריק בעשב.
"הנה היא, יפהפייה. או, היא גם גדולה. הבט על צדה. אתה רואה כיצד היא נפוחה? אולי היא טרפה הוטיה", הוא מתמוגג. חולפות כמה שניות, והנחש מתחיל לזוז. "היא יוצאת לדרך", מוסיף טולסון.
הנחש מזדחל באטיות לדרכו, שריריו יוצרים גלים קטנים. במהרה העשב מתנופף במרחק של כשלושה מטרים משם, במורד הגבעה, בזמן שהנחש מתרחק לו. הוא עוצר בחלקת עשב נקייה, וטולסון זוכה לזווית מבט טובה עליו. "היא בערך ארבעה מטרים של טלאים שחורים, חומים וערמוניים יפהפיים", הוא אומר, "המראה שלה פשוט יוצא דופן".
הנחש דומם לרגע בצל המקוטע. יתושים מזמזמים, יונים הומות ומכוניות חולפות מתחת, על כביש המוביל למתקן המעצר. ואז הנחש מחליק לתוך פיסת הקרקע המוזרה הזאת, המוצב האמריקאי בקובה, כפי שעשו אבות-אבותיו במשך מיליוני שנים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם