שנת תשע"ז: שנה קשה לאמת העיתונאית
ההצלחות העיתונאיות המרשימות של תשע"ז מסתירות מציאות עגומה של חוסר אמון ציבורי בתקשורת. אפשר עוד לתקן, אבל נדרש חשבון נפש של העוסקים במלאכה
לכאורה, שנת תשע"ז הייתה שנת פריחה לעיתונות. הגילויים העיתונאיים הלכו והצטברו, פרסומים רדפו זה את זה, תמלילים נחשפו, פרשיות נערמו, והתקשורת הייתה שחקן מרכזי בסדר היום הישראלי.
אבל למעשה זו הייתה שנה קשה לאמת העיתונאית. בישראל למדו מאמריקה (את הדברים הרעים), והמונח "פייק ניוז" קנה לו אחיזה בקרב מקבלי ההחלטות. היו שרצו לומר: לכל אמת שמפרסמת התקשורת "העוינת" יש אמת אחרת - הפוכה. טשטוש הגבולות בין העובדתי למומצא היה בעוכרינו, והפך את המעקב אחר החדשות לאתגר מורכב מתמיד. מה אמת, מה פרי עבודה עיתונאית אמיצה, ומה קמפיין מכוער שאין בו ממש?
למרבה הצער אי אפשר לבוא בטענות רק לפוליטיקאים, אף שחלקם גדול מאוד בהכפשת התקשורת. גם לנו, העיתונאים, יש חלק בתחושה ש"תם עידן האמת".
עמית סגל. מי שלא פרשן לא קיים.
צילום: אריק סולטן
פעם, להיות כתב הייתה שאיפה של רבים וטובים. היום נעלמו הכתבים מן העין. מי שאינו "פרשן" אינו נחשב. ופרשן חייב להיות דעתן. כי אם אתה נטול דעה, אתה לכאורה לא במגרש של הגדולים. וכך אנו מקבלים לא אחת את החדשות בלי יומרה לאובייקטיביות. אובייקטיבי זה פאסה. מילא שפרשנות היא חלק מהמשחק, אבל היום, דעתו של מביא המידע אינה חשובה פחות מהמידע עצמו.
כך, למרבה הצער, יחידות התקשורת במוסדות האקדמיים הולכות ומצטמצמות. הסטודנטים רוצים להיות שדרנים או בעלי טורים, בלי לעבור את מסלול המכשולים המפרך שעברו קרן מרציאנו, עמית סגל, אילנה דיין, רביב דרוקר, גאולה אבן, קרן נויבך ואחרים. אין כיום סבלנות להיות כתב זוטר ולהתקדם במעלה הדרך, באמצעות עבודת שטח אמיתית.
התחרות בין כלי התקשורת מותירה את כולנו פצועים וחבולים. אם ראשיהם של כלי תקשורת מחרימים מפגשים עם הרמטכ"ל בגלל התחרות ביניהם, משהו מתחיל להיות בלתי סביר ולא הגיוני. נוסף לכך, כל מרואיין בר דעת יודע שאם ייתן ריאיון בלעדי לכלי תקשורת אחד (אולי פשוט כי די לו בריאיון אחד ואיננו חפץ במסע ראיונות אינסופי) - כלי תקשורת אחרים עלולים לבוא איתו חשבון. דמו (ושמו הטוב) בראשו.
בניין גלגלצ וגל''צ ביפו. להוציא את התחנה מהבועה.
צילום: יהושע יוסף
באווירת הקרנבל התקשורתי הזה, אין להתפלא שקרנה של התקשורת יורדת. הנתונים מחזקים זאת: במדד אמון הציבור של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2016, הייתה הכנסת בתחתית הרשימה. רק 26.5 אחוזים נתנו בה אמון (לעומת 82 אחוז בצה"ל לשם ההשוואה). התקשורת, עצוב לומר, מציבה לכנסת תחרות. בשנת 2016 חלה ירידה משמעותית באמון הציבור בה, והוא עומד על 24 אחוז בלבד.
האם המצב בר־תיקון? לעתיד הרחוק ייתכן שכן. אבל כדי שהמצב ישתנה צריך יהיה להילחם גם ברעות החולות בתקשורת פנימה. מיותר לפתח ציפיות מנבחרי הציבור. הם יוסיפו להאשים את התקשורת, שגם כך נלחמת על חייה. הרשתות החברתיות והאינטרנט ימשיכו לזנב בתקשורת הממוסדת והכתובה.
הדרך לשינוי ארוכה, אבל היא מחייבת בראש ובראשונה הכרה של המציאות, ולא טשטוש של הבעיה. ההבנה של מנהלי המדיה, העורכים הראשיים ועיתונאים מרכזיים, שאמון הציבור תלוי גם בנו, היא תחילת הדרך לתיקון. עמידה על אתיקה ועל הפרדה ברורה יותר בין דעה לעובדות תהיה צעד חשוב.
בחמש השנים וחצי שלי כמפקד גלי צה"ל, קל היה לראות את התקשורת משתנה. המאמץ שעשינו, ראשי המחלקות בגל"צ ואני, להוציא את התחנה מהבועה, נועד לשרת את ציבור המאזינים הגדול והמגוון ולשקף טוב יותר את הנעשה סביבנו. שירַתי תחת שלושה שרי ביטחון ממפלגות שונות, התחנה עברה סערות תקשורתיות רבות ומאיימות, אבל גלי צה"ל עדיין ממשיכה להיתפס כתחנה אמינה מאוד, והציבור מביע בה אמון. בסקר של אוניברסיטאות חיפה ובר־אילן נמצא שהאמון הגבוה ביותר בין כלי התקשורת האלקטרוניים בישראל נזקף לגלי צה"ל.
הקפדנו שהתחנה לא תחקה את התקשורת המסחרית, לא בתחום התוכן השיווקי ולא בתחומים אחרים. שיחות בנוסח נתניהו־מוזס לא התקיימו ולא יכולות להתקיים בגל"צ. עצמאות השדרים נשמרת בקפידה. ובעיקר - נשמר האינטרס הציבורי בתחנה גם בזמנים שבהם נדמה שהציבור אינו מתעניין בעובדות ובמה שהתרחש במציאות, אלא מחפש מציאות אלטרנטיבית שנוח לו לחיות איתה. אנו חיים כנראה בעידן שבו הציבור לא מחפש תקשורת שתאתגר אותו, מכיוון שהוא רגיל לראות בפייסבוק רק אנשים שחושבים כמוהו. ייתכן שהציבור התרגל להאמין שזה משקף את המציאות טוב יותר מהתקשורת. בבחינת "אם כל החברים שלי חושבים כמוני, נראה שהתקשורת באמת עוסקת בפייק ניוז".גם מבחינה זו, הרשתות החברתיות מזיקות לתקשורת יותר משהן מועילות לה.
שנת תשע"ז מסתיימת לכאורה בשאלה אחת: האם אתה בעד נתניהו או נגדו. ולתקשורת יש כל כך הרבה יותר להציע.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם