האיוולת של רגב: אין שכל, יש קולות בבחירות
רגב טועה בגדול כאשר היא מנהלת מלחמה כוללת, בצעקנות של שוק, נגד האמנים, נגד האשכנזים ובעיקר נגד עצמה. כשרה היא האמורה להיות אמונה על כללי מינימום של ממלכתיות וכבוד
שלא כמו בבדיחה היהודית הידועה על הרב שאמר לשני בעלי הדין שבאו לפניו ששניהם צודקים, בקטטה הקולנית והמכוערת שבין האקדמיה הישראלית לקולנוע לבין שרת התרבות מירי רגב – כאן שני הצדדים אינם צודקים. בהחלט לא.ראשי האקדמיה המגינים בלהט כה רב על זכותם של יוצרים להפיק סרטים מכל סוג וצבע, כאשר הז'אנר המניב פרסים ותהילה בינלאומית והמתקבל בברכה על ידי תנועות ה-BDS למיניהן, הוא זה העוסק בעיקר בהלקאה עצמית, עושים זאת משום שהם סבורים שבמדינה דמוקרטית זכות הביטוי וחופש היצירה הם חירויות יסוד גם כאשר הם מרגיזים ומקוממים עד להשחית. אדרבא, הם טוענים, זכויות אלה עומדות למבחן הדמוקרטיה דווקא כאשר הן מתנגשות עם הקונבנציה וחורגות כמה שיותר מהקונצנזוס. גם כשאנו הולכים לקולנוע כדי ליהנות מאיזה סרט טוב, לברוח מהצרות ומעומס העבודה, לצחוק, לבכות, להתרגש, גם אז אנחנו נדונים להחדרת נרטיבים למיניהם מבית היוצר של תעשיית הקולנוע הישראלית. הם מטיפים לעם כי עליו לקבל, להכיל ולבלוע דעות בלתי מקובלות ואמירות קשות גם כאשר הן שקריות ומעוותות, והכל בשם חופש היצירה.
על רקע זה מובן הכעס הגדול של מירי רגב ואוהדיה לאחר שאותה אקדמיה מטיפנית החליטה שהיא עצמה אינה מחויבת לכללים שאותם היא דורשת מהעם היושב בציון, וכי לאנשיה אין אותה פתיחות מכילה לשמוע דברי ביקורת נוקבים. בניסיונו הפתטי לשכנע מדוע מסרבת האקדמיה לאפשר לשרה רגב לנאום בטקס הענקת הפרסים שמענו השבוע את מרק רוזנבאום, חבר האקדמיה מסביר כי "אינני חייב להזמין לחתונה שלי אורחת שאומרת שהכלה מכוערת". אלא שגם אם נחשוב שהכלה באמת מכוערת, ולרוב היא לא, זו תהיה חתונה מוזרה מאד שבה החתן והכלה דורשים מתנת חתונה בסך 400 אלף שקל מאורח, שלו הם מודיעים כי כלל אינו מוזמן.
לנגד עינינו מתפתח בשנים האחרונות שיח אלים בין צדדים המפולגים אידיאולוגית. בין אם מדובר במטיפי הטבעונות, ארגוני הלהט"בים, צער בעלי חיים או להבדיל, זכויות אדם ובין אם מדובר בארגוני דת, ימין קיצוני או נערי גבעות. הגענו למצב שבו מי שאומר, למשל, מלה נגד הקהילה הלהט"בית מאבד כמעט את זכותו לחיות כאן. לעומת זאת יש אנשים שמוכנים להוציא להורג (ומישהו כבר עשה זאת) מי שמדבר בזכות הקהילה. היוצרים והאמנים אינם שונים מכל קהילה אלימה אחרת.
ואחרי שאמרנו כל זאת חייבים להודות שהאיוולת האלימה שבה נוהגים אותם אנשי אקדמיה יצירתיים מחווירה לעומת איוולתה האלימה של השרה מירי רגב. גם אם נחשוב שזכותה של שרת תרבות במדינת ישראל להתגולל בחמת זעם על אמנים מכל הסוגים שחולקים עליה בתפיסתם המדינית והפוליטית, לשלול תקציבים ממי שהיא תגדיר כמי שפוגעים בערכי המדינה ולחולל מהומות תקשורתיות כדי להפגין בציבור את סלידתה משיר או מאמירה זו או אחרת, עדיין קשה לקבל את הדרך שבה בחרה להתנהל תוך שהיא רומסת בגסות לא רק את ההדר שבו מתפארת תנועתה הז'בוטינסקאית, אלא גם את מעמדה כשרה במדינת ישראל.
שלא אובן לא נכון: גם אני סבור שהצגה המשבחת את פעלו של טרוריסט רוצח אינה ראויה להיות חלק מרפרטואר התרבות של מערכת החינוך. כך גם יצירות "אמנות" הקוראות לרצח של יהודים וישראלים. אבל מירי רגב, בלהט המתקפה שלה, מכניסה לסל אחד את ההרים ואת צל ההרים. לא כל סרט שמאלני שיש בו אמירה נגד "הכיבוש" לכאורה, מסייע לטרור או לאויבי המדינה. לא כל שיר הוא מניע ישיר לאיזה נער פלסטיני לקום ולדקור יהודים.
רגב, בחמת זעמה, עושה בדיוק מה שבג"ץ עשה בזמנו לחוק טל ולחוקי כנסת אחרים, סליחה על ההשוואה, כאשר פסל אותם על קרביהם וכרעיהם מבלי לשים לב שיש בהם סעיפים שאין בהם כל פסול ושמץ של הפרת עקרונות השוויון. רגב טועה בגדול כאשר היא מנהלת מלחמה כוללת, בצעקנות של שוק, נגד האמנים, נגד האשכנזים ובעיקר נגד עצמה, כשרה האמורה להיות אמונה על כללי מינימום של ממלכתיות וכבוד.
אותו היעדר ממלכתיות וכבוד בולט שבעתיים במלחמתה כביכול למען התרבות המזרחית. אינני שולל את העובדה שעדיין נותרו כיסי קיפוח במדינת ישראל של היום. אבל המדינה התקדמה באופן מרשים לעומת מה ששרר כאן בשנות החמישים והשישים. היום איש אינו עושה עניין מנישואים שבין העדות, הממשלה, הכנסת, המטכ"ל והפקידות הבכירה אינם "על טהרת האשכנזים" וגם למוסיקה המזרחית אין מה להתלונן, כמובן עד שתבוא איזו שרה צווחנית, מגובה בכמה זמרים מתוסכלים, ותחולל מהומות. רגב, בהתנהלותה, מחזירה את המדינה אחורה.
במקום ליצור אחדות ופיוס, לפעול למען כבוד האדם ולהיות מקור להשראה, היא מטפחת שינאה בין עדתית, ומלבה בצורה חסרת אחריות את אש המחלוקת. היא מתנהלת בדיוק כמו מפלגת ש"ס המבקשת להנציח את העוני, הקיפוח והבערות בעיקר של "השקופים" כפי שדרעי הגדיר אותם, בני עדות המזרח, רק משום שהם ה"רייזון דאטר'ה" – סיבת קיומה. בלעדיהם היא חצי מפלגה ואולי בכלל לא. בדרכה ההמונית היא מבזה ערכי תרבות ופניני לשונה אינם מוסיפים דבר וחצי דבר לתיקון מעוות כלשהו.
העניין הוא שרגב היא פוליטיקאית והיא יודעת שסגנונה ונאומיה נכנסים יפה לנישה שהיא יצרה לעצמה ועובדים יפה ב"בייס" שלה, קרי חברי מרכז הליכוד. אלה מחבקים אותה חיבוק עז ומעניקים לה "כפיים כפיים". וזה הרי מה שהיא צריכה. להצטייר היום כמגינת הימין, לדקלם סיסמאות ספוגות כביכול באהבת הארץ והמדינה או להגן על הדגל וההמנון, זה יפה מאד אבל יש במדינה כאלה שמתקשים לשכוח היכן הייתה ומה עשתה בקיץ 2005. כל ה"ימניות" השופעת הזו נעלמה ברגע שדבררה בהתלהבות ובחדווה את ההתנתקות מגוש קטיף כדוברת צה"ל.
לגברת רגב מאד לא נוח כאשר מזכירים לה את אותם הימים והיא טוענת כי הייתה בתפקיד ממלכתי והתנהגה במקצועיות. על זה אפשר לומר במלים שלה עצמה: קאט דה בולשיט. איש לא הכריח אותה להישאר בתפקידה. ראיתי אותה במו עיני בימים שבהם גורשו תושבי נווה דקלים מבתיהם, משתרכת אחרי קציני צה"ל הבכירים (היא אפילו חטפה אבן בראש), מתנהלת לא כמי שאל מול עיניה מתרחשות טרגדיות אנושיות מכמירות לב אלא כפקידה קרת רוח ואדישה "הממלאת פקודות" ומדבררת בתיעוב אך גם בחדווה יתירה נגד המתנחלים המסרבים, משום מה, לקבל באהבה את הרס חייהם. אז לא היה כל זכר לפוזה הימנית שהיום אולי היא מתאימה לבמות התיאטרון. באותם הימים לא היה זכר לאהבת המולדת והמחויבות לארץ ישראל שאותן היא מפגינה היום בחוסר אותנטיות.
לכן גם היום, קשה לקבל את כנותה של שרת התרבות שלנו כאשר היא משתלחת בכל מה שזז. יש בארץ מאבק תרבותי ויש מאבק פוליטי. ראוי להילחם בנרטיב הפלסטיני השקרי והמעוות בדרכים אפקטיביות ומשכנעות ולא באופן חסר תרבות, צעקני והמוני. המטרה לא תושג בהחרמות, בנאומים מתלהמים וביציאות הפגנתיות. צריך לנהוג בשכל אבל כנראה ששכל לא מביא קולות במרכז הליכוד.
אקו"ם