ראשי » חדשות » בארץ

אחרי הנפילה: שנה לתאונה בגאורגיה שבה נהרגו אחינעם ונבו

משפחת גרינפלד נסעה לטיול בגיאורגיה שהסתיים בתאונת דרכים קשה, וחזרה בטיסת חירום בעיצומו של יום כיפור. בריאיון ראשון מאז הם מדברים על הגעגוע הגדול לשני הילדים שנהרגו, ולבית שהיה

מחוץ לחלון החדר בבית החולים שיבא ניצבת שורה של עציצים קטנים, צמחי תבלין שנעה גרינפלד שתלה במסגרת ריפוי בעיסוק. הם מצידם מעניקים לה טיפות קטנות של ביתיות, של זיכרון מכביש ישן, משביל בגן, עץ ובית. ממה שהיה פעם מזמן, מה שעכשיו ילדות נשכחת.
 
יום שישי אחר הצהריים, ונעה (38) מחכה שחנוך יגיע לביקור עם הילדים יפתח ועברי, אחרי שאסף אותם מבית הספר. כמעט שנה חלפה מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה. שנה, ונעה ומשפחתה "עדיין נמצאים עמוק בהישרדות היומיומית הרפואית שלי. לא ממש מתחילים לחשוב שיש אזכרה עוד מעט".

בחגים דאשתקד הם היו משפחה שמחה ומלוכדת ממעלה־מכמש, שיצאה לטיול בגיאורגיה. אבא חנוך, אמא נעה וארבעה ילדים: יפתח (אז בן 11 וחצי), אחינעם (10), עברי (7) ונבו (5 וחצי). תאונת דרכים קשה שאירעה שם, הותירה אותם חבולים וחסרים. אחינעם ונבו נהרגו, נעה נפצעה באורח קשה, יפתח באורח בינוני. שנה, והמשפחה השכולה לא חזרה עדיין לביתה. "הילדים גרים בינתיים עם חנוך אצל אמא שלו בירושלים, יחד עם ילד אומנה שהיא לקחה", מספרת נעה. "היא אישה עתירת חסד. בכלל, היא מדהימה בכמה שהיא עוזרת לחנוך, לי ולילדים. מהבית שלה יש לילדים הסעה לבית הספר במכמש. היה חשוב שימשיכו ללמוד במקום מוכר, למרות שיפתח חצי שנה לא היה בכלל בבית הספר, בגלל הפציעה".

שנתיים לפני הטיול לגיאורגיה הם יצאו לטיול קרוואנים משפחתי בשווייץ ובדרום גרמניה. חזרו משם עם טעם טוב כל כך ובתחושת יחד, שנעה רצתה לשחזר. "זה ג'וק שלי. חנוך לא סובל את העניינים האלה של חוץ לארץ. גם זה מוסיף לתחושת האשמה - הידיעה שבגללי היה הטיול. הוא פחות רצה, רק הסכים. בטיול ההוא בשווייץ, ישבנו חנוך ואני מחוץ לקרוואן וראינו איך ארבעת הילדים משחקים להם ביחד, בתוך עולם מלא משלהם. היה להם כל כך טוב אחד עם השני. לפעמים ניסיתי להיות אמא שובבה כזו, להיכנס קצת למשחק איתם. בחלק מהמקרים הצלחתי, אבל לא תמיד. הם היו חבורה מגובשת עם המון משחקים, הכול מהדמיון הנהדר של יפתח. הם גם די צמודים בגיל. הייתה לי חבורת גן ילדים, ואחר כך חבורת בית ספר".

את מרשה לעצמך ליפול ל"מה היה אילו" - אם לא היינו נוסעים, או אם היינו נוסעים בדרך אחרת?
"אנחנו לא עסוקים בזה. זה קרה, כי דברים כאלו קורים לפעמים לאנשים. אני עסוקה ב'מה היה אילו' מסוג אחר - אילו הייתי הולכת עכשיו עם נבו לבית הספר, אילו אחינעם הייתה מתחילה את שנת בת המצווה שלה. היו לה תוכניות כבר מגיל תשע. היא ידעה שהיא רוצה לתת משהו לילדים שקשה להם. רצתה ללמוד משהו וללמד ילדים.
   
"יש פרויקט שנקרא 'לשמור את החיוך של אחינעם ונבו'. שתי חברות של אחינעם ממצפה־נטופה, שהכירו אותה מהביקורים שלנו שם, הרימו יחד עם אמא שלי פרויקט מטורף של ביקור ילדים בבתי חולים. עכשיו אמא של הבנות האלה אמרה לנו שרוצים לגדול עם זה. זה קורה כבר בכל הארץ, ורוצים לפתח עוד - לעשות איזושהי יצירה עם הילדים האלה, ללמד אותם משהו. זה סוגר לי מעגל עם הרצון של אחינעם".

חנוך (43), נהג שטח מיומן, תיאר בהלוויה את רגעי המתח שקדמו לאסון. "עברנו את הכפרים, נכנסנו לחלק האחרון של הנסיעה. מצד שמאל שומעים את הנחל זורם. מצד ימין יש יער. הכביש עדיין רחב ודי נוח, ולאט לאט הקירות של הקניון מתחילים לסגור עלינו. את השביל הלבן מחליף שביל כהה עם אבנים המשובצות בו. הג'יפ מתחיל לקפוץ ואני מאט עוד. אנחנו מתחילים להתלבט אם להמשיך או לחזור. הכביש הולך וצר והקירות סוגרים וסוגרים. אנחנו מתקדמים, החושך הולך ונהיה שחור. כשהחלטנו כבר להסתובב, לנקודה שאפשר להסתובב בה לא הגענו".

אחותו של חנוך, הבימאית והעיתונאית שושה גרינפלד, פרסמה בדף הפייסבוק שלה דברים נוספים שסיפר. "ברגע אחד, אני לא יודע מה קרה ולמה, הרכב איבד שליטה והתהפכנו למורדות הצוק. כשפתחתי עיניים הייתה דממת מוות. וחושך. ברגע הראשון חשבתי שאני מת ושככה זה נראה אחרי המוות. אבל אז ראיתי את אחינעם, וכשהבנתי שהיא לא איתנו רציתי באמת לא להיות. הרמתי אותה. חשבתי שרק אני נשארתי. הסתכלתי לקצה הצוק, אבל אז שמעתי קול קטן קורא לי: 'אבא'. זה היה עברי שהציל את חיי. התחבקנו. השארתי אותו בנקודה מסוימת, ביקשתי ממנו לחכות לי, אבל ראיתי שהוא הולך אחריי לכל מקום ופחדתי עליו.

"מצאתי את נעה למטה. היא שאלה איפה הילדים ואמרה שהיא לא מרגישה את הרגליים. לא סיפרתי לה על אחינעם. עברי המשיך ללכת אחריי לכל מקום. מצאתי את חבל הסנפלינג שהבאתי איתי ועוד כמה חפצים שהג'יפ המתגלגל השאיר אחריו. עליתי למעלה עם עברי עד למקום שבו כבר לא יכולתי לטפס כשאני סוחב אותו. קשרתי אותו שלא ייפול והבטחתי לו שאחזור לקחת אותו. מולי היה קיר תלול גבוה מאוד. שלוש פעמים ניסיתי לטפס, נאחז בכל מה שיכולתי, והחלקתי למטה כשאני עוצר את עצמי על אחד הסלעים. ראיתי אורות של ג'יפ מתקרב וידעתי שזה הצ'אנס האחרון שלנו. אני לא יודע איך אבל אז פשוט טיפסתי למעלה.
 

 
"עצרתי את הג'יפ. ירדו שלושה גיאורגים גברתנים. קשרתי את החבל לוו הגרירה שלהם וניסיתי להסביר להם שאני רוצה שיעזרו לי לרדת כי הבן שלי שם. הם ואני מדברים בשתי שפות. כשהם הבינו שאני רוצה לרדת הם נבהלו ואמרו לי 'לא לא לא' ותפסו אותי בכוח כדי שגם אני לא ארד. אבל אני הבטחתי לעברי שאחזור לקחת אותו. עשיתי את עצמי כאילו אני מסכים לא לרדת, ואז כשהם עזבו אותי ברחתי וגלשתי למטה עם החבל. קשרתי את עברי וצעקתי להם שימשכו אותי. הם העלו אותנו למעלה במהירות. למרות שהיה קור כלבים אחד מהם הוריד את החולצה והמעיל, וכיסה אותי ואת עברי. הם הזמינו צוותי חילוץ שעבדו במיומנות וחילצו את כל היתר".

בליל יום כיפור, יממה שבה המרחב האווירי של ישראל ריק בדרך כלל מכל פעילות, יצאה מנתב"ג משלחת רפואית מיוחדת כדי להביא אותם ארצה. בבוקר היום הקדוש, באישור ממשלתי נדיר, נפתח נמל התעופה בידי קומץ עובדים, ובני המשפחה נחתו בארץ ואושפזו.

כשאחת המבקרות בבית החולים רואה אותנו ומתעניינת לפשר הריאיון והצילומים, נעה מסבירה: "אנחנו המשפחה שפתחו בשבילה את השמיים".

איזה דימוי.
"כן. אבל אנשים באמת היו נהדרים. עשו בשבילנו המון. פתיחת השמיים היא לא הכול, הרבה אנשים טובים היו שותפים להצלה שלנו ולעזרה מאז ועד היום. לא מפסיקים לעשות למעננו.

"יש לי פגיעה צווארית, גם בידיים יש קושי. אני עדיין לא יכולה להיות לבד אפילו לזמן קצר. לא באמת יכולה להסתדר לבד, אפילו לא פה כשיש אחיות, וגם לא כל כך נעים לי לבקש מהן. אני צריכה שמישהו יהיה איתי סביב השעון. עכשיו הגיעה העובדת הפיליפינית שתישאר גם כשאחזור הביתה".

ולאורך כל השנה האחרונה היו משמרות סביבך?
"כן, משמרות של משפחה וחברות, לפי טבלת אקסל שיוצאת כל שבוע. חברה טובה שלי מארגנת את זה במסירות.

"יום שישי שבו נפתחה שנת הלימודים, היום בו נבו היה אמור לעלות לכיתה א', היה ריסוק אחד שלם בשבילי. זה היה מדהים, איך כולם חשבו עליי ושלחו לי את ההודעות הנכונות. לא 'בהצלחה לכולם', אלא השתתפות אמיתית במה שהרגשתי. זה היה יום קשה. בכלל, כל ההכנות לבית הספר. כולל התיק של אחינעם".
 

 
לפני שנתיים יצאו האם ובתה לקנות ילקוט חדש. "החנות הראשונה שנכנסנו אליה, הילקוט הראשון שעמד בסטנד, אותו היא רצתה. וברור שהם שמים בסטנד את הכי יקר. אז הלכנו לעוד חנות וחיפשנו וראינו, אבל שום דבר. היא רצתה את התיק הזה, ובסוף חזרנו וקנינו אותו. אחינעם אהבה אותו מאוד, קישטה אותו בכל מיני מחזיקי מפתחות שאספה.

"לאחי יש בת, תבור. היא מאוד העריצה את אחינעם, שהייתה גדולה ממנה. ישבתי לפני כמה שבועות עם אחי, הוא בא להוציא אותי קצת מפה, ופתאום אני רואה שאשתו שולחת לו תמונות של תיקים שהיא מחפשת לבית הספר. אמרתי לו – תחשבו על התיק של אחינעם. פתאום הייתה לי הבנה שהתיק הזה צריך לעבור לתבור, יחד עם עוד משהו שרציתי לתת לה בעוד כמה שנים, משהו שהיה מיועד לבת־המצווה של אחינעם - שרשרת עם מגן דוד שקניתי לפני שנתיים. הבנתי שהחפצים שלה צריכים לחיות איפשהו. לא להיקבר.

"אחי נסע אלינו הביתה, לקח את התיק כדי לבדוק מה מצבו, וראה שהוא כמו חדש. אחינעם הייתה שומרת יפה על חפצים. ואז, בתוך התיק, הוא פתאום מצא כרטיס ברכה: 'תבור היקרה, שתהיה לך שנה טובה'. כנראה אחינעם הכינה את זה בשנה שעברה, ולא הספיקה לתת לה. זה היה כל כך חי, הפתק הזה שהגיע פתאום".

פניה העדינים של נעה נרעדים כשהיא מסבירה שלמרות התקופה שחלפה, היא עדיין נמצאת בשלביו הראשוניים של האבל על שני ילדיה. "ברור לי שהם צריכים לחיות בדרך כלשהי, אבל אני לא יודעת איך אני עושה שהם יחיו. הכול רדום. הם קבורים במצפה־נטופה, שם גרים ההורים שלי. אני לא הייתי בקברים שלהם, וגם יפתח ועברי לא היו שם. ואין שם עדיין מצבות. שמו מין בטון על האדמה, אבל אין מצבה. לא הייתי בהלוויה, ולא הייתי בשלושים. לקראת השלושים שמעתי שמתכננים משהו. הייתי עדיין עם צינור קנולה בתוך הצוואר, אז לא ממש דיברתי, אבל הצלחתי להגיד שאני לא מוכנה בשום אופן שיהיה שלושים. פרסמו כבר שיש, וביקשתי שיפרסמו שזו טעות, סליחה, ונעשה את זה בהזדמנות. אתם לא תניחו את המצבות על הקברים שלהם בלעדיי. זה לא נתפס בעיניי".

לסידורי הלוויה היית שותפה בדרך כלשהי?
"כבר כשירדנו מהמטוס, חברים שלנו שארגנו את הכול, משפחת ברג הנפלאה, שאלו איפה לקבור אותם. בדמדומי הכרה עניתי שבמצפה־נטופה. יעקב ברג אמר לי 'ידעתי שזה מה שתרצי, כבר הכנתי שם את הכול'. כבר ידעתי אז על הילדים, למרות שתכננו שאני לא אדע".
 

 
איך ידעת?
"היו לי הבזקים קצרים כאלו, כשהתעוררתי באחד הכפרים בגיאורגיה. העבירו אותנו לבית חולים אחד ואז לבית חולים בטיביליסי. באחד המקומות הייתה לי איזו התעוררות, וראיתי איכשהו את יפתח ואת עברי חבושים בראש, ואת חנוך. את השניים הנוספים לא ראיתי. למרות ששוב איבדתי הכרה, זה נשאר כל הזמן אצלי בראש, שלא ראיתי אותם. כשהתעוררתי שאלתי איפה הם. בהתחלה חנוך ניסה לא לענות לי, ואז שאלתי שוב, והוא אמר לי. אז ידעתי עוד לפני העלייה למטוס".

היא דומעת עכשיו, ואי אפשר שלא לדמוע יחד איתה. "חנוך עשה את התהליך שלו, הוא חודש וחצי בכה. לא ראו אותו בוכה בעבר, גם כשקרו לו דברים קשים. הוא גם דיבר בלוויה, ובכה, ומאז החל תהליך עיבוד האובדן שלו. הוא נוסע המון על אופניים בשטח, מדווש ובוכה".

ולך לא היה זמן כזה.
"אני עוד לא התחלתי. השתמשתי בכל ההגנות הפסיכולוגיות האפשריות. דחפתי את זה הצידה. היו לילות שבהם הרגשתי את נבו מתחפר לי פה בגב, כמו תמיד כשהיינו יושבים על הספה. למרות שעכשיו אני לא מרגישה בגב כלום, אין לי תחושה, הרגשתי כאילו הוא עדיין שם, צמוד אליי. היו לי המון חלומות שבהם אני מדברת עם אחינעם כרגיל, והיא בחיים ולא קרה כלום והכול שטויות. אתה מתעורר כל כך קשה מהחלומות האלו. נוחת בחזרה למציאות, ומתחיל עוד סיבוב של הישרדות יומיומית, הישרדות ברמה רגעית לפעמים. לעבור כל רגע.

"לאחרונה, כל ההגנות שהקמתי מתחילות ליפול. אני נותנת לזה להציף ולצאת. אפילו בצורה בסיסית כמו לשכב בלילה, לחשוב על זה ולהצליח להירדם עם הידיעה. כי זה שם, ואני עוד לא מצליחה לעכל. הם כל כך חיים בשבילי. כל כך חיים. לאחינעם הייתה שמחת חיים מטורפת, וגם לנבו. היינו קוראים לו 'מר חיוך'. זה שם שאמא שלי הדביקה לו. בהתחלה זה נראה לי טיפשי, אבל כל כך התאים לו. ילד אנרגטי, מלא חיים. חשבתי על זה עכשיו לפני שבאת. אמרתי לעצמי, מה אני אגיד עליהם? והחלטתי לא לחשוב, שזה פשוט יצא".

 

שמה של אחינעם, שנולדה זמן קצר אחרי מלחמת לבנון השנייה, ניתן לה לזכר אחיו של חנוך, יהודה גרינפלד, שנהרג מנפילת קטיושה בכפר־גלעדי. "אני שמה לב שאנשים מספרים יותר דברים עליה ופחות על נבו", אומרת נעה. "כי הוא היה יותר קטן, ויותר שלי. הוא היה עדיין בתוך הידיים שלי. כמו אפרוח קטן, למרות שהיה כבר בן חמש וחצי. על אחינעם באמת אפשר להגיד המון דברים. בדיוק מצאנו מכתב שכתבנו לה בשנה שעברה. בבית הספר ביקשו שההורים יכתבו לילדים כרטיס ברכה לשנה החדשה, ואני אמרתי – לא, היא כבר גדולה, ויש לה הבנה רגשית עמוקה. אנחנו נכתוב לה מכתב אמיתי, לא רק שנה טובה.

"החלטתי אז שאני כותבת לילדים שלי מכתבים. לא יודעת אם אכתוב עכשיו גם לאחינעם ולנבו, אבל לפני תחילת שנת הלימודים הנוכחית כתבתי ליפתח ולעברי, כצידה לדרך. ועם האצבעות שלי, לכתוב זה סיפור. הכתב לא יוצא בדיוק כמו שהיה לי פעם. אני מתגעגעת לכתב היד שלי. מצאנו אמן, מישהו מהגליל, שמבין מה אני רוצה על המצבה. הוא ינסה לעשות כיתוב בכתב שדומה לשלי".

היא מציגה את המכתב שהכינו לאחינעם לפני שנה. לצד כתב ידה הנשי והיפה של נעה מופיעים איורים קריקטוריסטיים, פרי עטו של חנוך. "אחינעם שיחקה כדורגל, הייתה בנבחרת. גם בזה היא הצטיינה, כמו בהרבה תחומים נוספים. אז הוא אייר כאן ילדה בועטת בכדור".

היא מקריאה כמה שורות. "אחינעם אהובה שלנו. כבר כשנולדת הרגשנו איך את יודעת הכול כמעט על העולם ומכירה טוב טוב את עצמך. היית כזו מההתחלה. מין ילדה שאוהבת לשתות את החיים וליהנות מהם עד הסוף, ומצד שני מאוד בוגרת. יש בך הכול מהכול. את מוכשרת בכל כך הרבה דברים. בהתעמלות קרקע, בכדורגל, בשחייה, ביצירה, בעיצוב. יש הרגשה שבכל דבר שאת נוגעת את מצליחה. (...) אנחנו מתרגשים בכל פעם מחדש מטוב הלב שלך והיכולת שלך להרגיש מה המצב של האחרים שמולך, האם הם עצובים או טוב להם, ואיך את חושבת איך לשמח אותם ולעשות להם טוב. כשאת מציעה עזרה או פשוט מגיעה ברגע שצריך אותך, ועושה בדיוק את מה שהכי עוזר, זה דבר נפלא. כבר רואים איך חשובה לך המשפחה, ואיך את משקיעה בלהפיק אירועים של יום הולדת לדוגמה (...) לנו את עושה המון טוב כל הזמן, ואנחנו מעריכים ומודים לה' כל יום על האוצר שנתן לנו".

וואו. איך היא הגיבה?
"היא קראה, והסתכלה עליי במבט עמוק ומבין. אחר כך התבאסה שאין לה כרטיס כמו לכולם", מחייכת נעה מבעד לדמעות. "אז הכנו לה גם כרטיס".
   
יצא לך בשנה האחרונה לפגוש חברות שלה?
"כן. זה קרה אחרי כמה חודשים, כשהתחלתי להגיע קצת ליישוב. אני מתמלאת מזה, ובו זמנית זה קשה לי. היה גם מסע פסח של כל הסניף, עם חולצות 'הולכים בדרכה' ותמונה של אחינעם. יש כל מיני מיזמים, אני עוד לא חלק מהם. הלוואי שאחינעם הייתה רואה את כל האהבה מהחברות שלה, את כל המכתבים שקיבלנו מהן. בשנה לפני התאונה היא בדיוק התחילה לגדול כאדם. המורה שלה דיברה איתי ממש לפני שנסענו, אמרה לי שמשהו בתוכה נרגע".

על נבו מספרת נעה ש"הוא היה הילד 'שלי' בבית, זה היה ברור וידוע. דומה לי בתווי הפנים. עכברוני, שדוף כזה, קטנצ'יק, עם עיניים בורקות. כל היום הייתי ממשמשת אותו, והוא אהב להתמשמש. היה לו חיוך מתוק ומוח מבריק שכבר התחיל להתגלות. שאל שאלות כאלה חכמות, שהראו את החשיבה שמתרחשת אצלו בפנים. אין בוקר שבו לא ישבתי איתו בגן לפחות חצי שעה ושיחקתי. אמא מטרידה. עכשיו, בריפוי בעיסוק, אני משחקת באותם משחקים כמו שם.

"יכולת לראות שיש לנבו עולם פנימי מלא, והוא לא צריך הרבה מהסביבה. היה מסוגל לשבת שעות ולגלות את הציור, למשל. הוא רצה לצייר כמו האחים שלו, שהם אלופי ציור. אחינעם ציירה בסגנון שלה, יפתח ועברי יותר בסגנון של חנוך. אספתי פעם עלים עם נבו, הדבקנו אותם ועשינו יחד מין ציפור. פתאום הוא הרגיש 'וואי, יש לי משהו משלי'. לפעמים הוא היה מסתכל על האחים שלו ומנסה להיות גבר־גבר כמוהם, ואני הייתי אומרת לו: 'לא, אל תגדל. אתה נשאר שלי'. הייתה לי כל הזמן הרגשה - לא יודעת אם הרגשתי שמשהו רע יקרה, אבל הרגשה שצריך לאחוז את הכול. בכלל, את יודעת למה הבית שלנו מסודר ומאורגן עכשיו? קטע פולני. כי כל בוקר הייתי מסדרת לשבעה שלי. שיהיה מוכן.

"בתקופה האחרונה לפני התאונה, כל הזמן אמרתי 'שלא יגדלו'. התחלתי לספור את השנים שעוד נשארו לי לפני שהם עוזבים את הבית. ירדתי באחוזי משרה אחרי שנבו נולד, כדי להיות איתם כמה שיותר, להיות אמא כל־כולי. עם נבו נשארתי בבית בערך שנה. בילדותי הייתי לפעמים ילדת מפתח שחוזרת הביתה ומחממת שניצל טבעול במיקרוגל, ואמרתי שאצלי בבית זה לא יהיה ככה. בצלחת יחכה להם השניצל החם מהמחבת. הייתי משכיבה אותם לישון עם לפחות שעה של שירים וסיפורים. חנוך היה שר לקטנים ואני לגדולים".
 

 
נעה כבר עמדה כמה פעמים בפני שחרור הביתה, אך שוב ושוב צצו סיבוכים רפואיים שהאריכו עוד את השהייה שלה בבית החולים. עכשיו היא מקווה לצאת מכאן בקרוב ממש. "בונים לנו במעלה־מכמש בית בבנייה קלה, שבו הכול נגיש ומותאם. זה אמור להיות מהיר. מטבח עוד אין, אבל אני מקווה שיסתדר. כל עניין הפּרֵדה מהבית הקודם שלנו הוא מאוד קשה. הייתה לנו קראווילה ישנה כזו, על קצה הוואדי בשכונה הישנה של מכמש. חנוך מאוד מוכשר, ושיפצנו אותה בארבע ידיים. עשינו לנו בית יפה, חם, עם גינה ובית עץ חלומי שחנוך בנה לילדים על האיקליפטוס שלנו. זה היה מקום שילדים נשאבו אליו. בעיקר החברים של יפתח, אבל גם של נבו ועברי. בית קטנצ'יק שתמיד מלא בילדים בשעות אחר הצהריים, ואני מוציאה להם ירקות ופירות, שמחה איתם.

"מאז התאונה הייתי בקראווילה פעם אחת, לשעה. חנוך לא מסוגל להיכנס. הוא נכנס פעם אחת כשהיה צריך להביא קצת בגדים לילדים, ראה את הנעליים החדשות של אחינעם, ולא היה יכול לעמוד בזה. אני רוצה לחיות אותם דרך הבית, להיפרד מהם דרך הבית. עוד לא נגעתי בפרדה הזו מהבית, מהקן האהוב שלנו. המון אובדנים", היא נאנחת בשקט. אפילו אל מרבית התמונות המשפחתיות שלהם, היא עוד לא הצליחה להגיע. "הן תקועות במחשב הביתי. אני מאוד רוצה לראות אותן".

במקצועה היא עובדת סוציאלית, "פקידת סעד שרואה כל יום מצבים אחרים בבתים אחרים. אני אחזור לעבודה, זה בטוח. לא אחזיק מעמד אם אצטרך לשבת בבית כל הזמן. אוף, זה קשה. אני רוצה בית איתם".

יפתח ועברי מדברים על אחינעם ונבו?
"אם אנחנו בסיטואציה משפחתית, ועולה זיכרון מצחיק. נזכרים למשל מה נבו היה עושה עם האופניים".

בשבתות שבהן נעה יכולה להשתחרר זמנית מבית החולים, נוסעת המשפחה אל הוריה במצפה־נטופה. "הבית שלהם נגיש, כי אבא שלי בכיסא גלגלים - הוא נפצע בתאונה כשהייתי ילדה, והייתי באה לבקר אותו בבית חולים כמו שהילדים שלי באים אליי עכשיו. באחת השבתות ההורים שלי לא היו בבית, והזמנו את המשפחה של אחי שיהיו איתנו שם. חששנו להיות רק אנחנו.
 

"לאחרונה חגגנו יום הולדת ליפתח, רק ארבעתנו. פעם הייתה לנו מתכונת לימי הולדת - הבנים עושים טיול אופניים, ותוך כדי אחינעם ואני מארגנות על המחצלת פיקניק עם פנקייקים וקצפות וסוכריות. ניסיתי לארגן את זה גם עכשיו איכשהו, והיה קשה. לפני תחילת הלימודים תמיד היינו עושים פעילות סיום חופש. השנה הלכנו לחדר בריחה, ארבעתנו. היה טוב, אבל קשה. החוסר הזה. הריק".

חנוך והילדים מגיעים לבית החולים ומצטרפים אל נעה. מותשים מהלימודים ומהנסיעה הארוכה, מעדיפים יפתח ועברי להתמקד בסרטוני רכיבת אופניים שמרצדים על מסך הטלפון הסלולרי, מאשר בשאלות מטרידות על מה שהיה. צלקות התאונה ניכרות בהם, גם באופן חיצוני, וכך גם בהוריהם.

נעה, מתי הסתכלת בפעם הראשונה במראה?
"אוי, שאלה מדויקת. לקח לי יותר מחצי שנה. עד היום אני לא מרבה להסתכל".

"ילדים קינאו בי שהרבה זמן לא הייתי בבית ספר", מספר יפתח כשאני שואלת אותו על תגובות הסביבה. "הם לא מבינים שזה אתה לבד עם עצמך ומשעמם לך נורא. אין לך עם מי לשחק. כלום".

חנוך: "נראה לילדים אחרים שזה כיף לשבת בבית".

יפתח: "זה ממש לא כיף".

במשך חודש וחצי היה יפתח מאושפז בהדסה, ואחר כך עבר חצי שנה של טיפולי שיקום באלי"ן, ארבע פעמים בשבוע. "שם הבנתי מה זה שעמום. למדתי ללכת, ושוב לנסוע על אופניים. יש היום דברים שאני יכול לעשות רק באופניים. למשל לקפוץ על מדרגות".

חנוך: "באופניים זה פחות מאמץ על השלד".

"נבו כבר ידע לרדת מדרגות באופניים", נזכר יפתח. "הוא העז. אמא לא ידעה שהוא יודע. נבו למד הכי מהר לרכוב על אופניים. בהתחלה הוא ידע לנסוע, ולא ידע לעצור. הוא היה טוב בשחייה, אופניים וריצה".

הוא היה משיג אתכם?
"לפעמים".
 

נעה מספרת שבמשך שנים חלק יפתח חדר עם אחינעם. הם ישנו במיטת קומותיים שחנוך בנה. "לפעמים הייתי יושבת על הכורסה האדומה ושומעת אתכם מדברים לפני השינה, מתגלגלים מצחוק ביחד".

על מה הייתם מדברים?
"על הסרט שראינו לפני. על ילדים בכיתה שלי ובכיתה שלה. אבא, למה אתה ישן?" שואל יפתח את חנוך, שעיניו נעצמו. "אני לא ישן, אני מקשיב לכם", עונה חנוך. "אתם זוכרים שאחינעם הייתה הולכת אחרינו ברגל בטיולי אופניים?"

"זה כי היא לא רצתה שיראו שאנחנו יותר טובים ממנה באופניים", טוען האח הגדול, משחזר לרגע, בפינת הישיבה הזו בבית החולים, יריבות ילדית משפחתית רגילה כל כך.

חנוך: "אתם זוכרים שהיא טיפסה בסנפלינג? הייתה מטפסת עם החבל. הורדתי אותה פעם והיא קיבלה מכה מהחריץ של הסלע. אבל כשנרגעה, היא מיד טיפסה שוב".

מאיזה גיל אתה עושה איתם סנפלינג?
"מגיל שנה", הם מחייכים.

"עכשיו אני אגיד משהו שנבו היה אומר: 'תגידי לי פעמיים לילה טוב לא ברצף'", מספר יפתח.

"נכון!", נעה נזכרת. "לא נראה לי שהוא הבין בכלל את משמעות המילה 'ברצף'. אבל זה היה טקס שהוא אהב - בסיום ההשכבה הייתי אומרת לילה טוב ויוצאת, ואז חוזרת שוב לומר לילה טוב".

יפתח, ילדים עדיין שואלים אותך על התאונה?
"עברתי השנה לחטיבה בבית־אל, והילדים שלא היו איתי בשנה שעברה, שאלו".

מה הם שואלים?
"איפה אתה גר? בגבעת־מרדכי. למה? ככה".

נעה: "מה אתה מסביר להם?"

"שאת בבית חולים, שהייתה תאונה שגם אנחנו היינו בה. אמא, למה כולם משתחררים ואת לא?"
למה אתם הכי מתגעגעים?

הפעם עברי עונה: "לבית".
 

 
נעה: "שמעת? כולנו מתגעגעים לבית שהוא שלנו. אני מלאת געגועים ליחד, למשפחה, לחיים התוססים. חיים של לתפוס כל רגע ורגע ולא לעזוב אותו. של לייצר עוד ועוד רגעים טובים. החלטתי לשים בצד הרבה מחשבות, כי אין לי שום יכולת להתמודד עם שאלות כמו למה זה קרה. אני רק מקווה שמי שגרם לזה, ההוא שבשמיים, ייתן לנו את הכוחות הנכונים והיכולת להתמודד עם זה. קשה למצוא את הכוחות. אתה כל יום מחפש אותם מחדש. כל העזרה שיש לנו מסביב מחבקת ועוטפת ומטעינה, המשפחה והחברים מרגשים אותי בנתינה שלהם, אבל בסוף אתה צריך למצוא את הכוח של עצמך, בתוכך, בתוכנו. להתאחד שוב, וממה שיש, לעשות כמה שאפשר".

את חושבת על החגים המתקרבים?
"קודם נראה אם אהיה בבית או לא. וגם אז, אין עדיין מטבח. ההישרדות היומיומית הזו נמשכת. ההורים שלי יהיו איתנו בכל מקרה. הם נהדרים. עשינו יומולדת לעברי לא מזמן בנמל תל־אביב, כל אחד בירך אותו, ואבא שלי פתאום הוציא פתק והקריא ברכה מאחינעם וברכה מנבו.

"תמיד חשבתי שצריך לחיות כל רגע, לקבל ממנו מה שאפשר, אבל עכשיו אני אומרת את זה במשנה תוקף: קחו כל רגע בידיים. תעשו אותו טוב. אל תוותרו על זה. אני חושבת שלילדים שלי היו חיים תוססים, מלאים בהתפעמות ועשייה. אני יודעת שהם היו מלאים באהבה". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg