מתנגדי ההדתה לא יודעים להתמודד עם זהותם
רמת האובססיה של מתנגדי ההדתה במערכת החינוך מלמדת שהבעיה האמיתית שלהם היא לא עם ספרי הלימוד, אלא עם הזהות הפרטית שלהם
אורי אורבך ז"ל עמד פעם על הנטייה האנושית לנהל דיונים בעונות מסוימות. היה זה בשלהי חודש יוני 2012, והארץ געשה סביב הנסיעה בקווי המהדרין. "עכשיו זאת העונה של הדרת נשים, השירותים הנפרדים, השעות בבריכה, הכרוב והכרובית במקרר - צריך להפריד ביניהם", עקץ אורבך, "לפני שבועיים הייתה העונה של תג מחיר, וכל דבר נדמה באותו הרגע ככבשונו של עולם, שמיים וארץ ותג מחיר".
השבוע חנכו תלמידי ישראל את ספסל הלימודים, וכעת על הגריל - סוגיית ההדתה. כל חקלאי מתפלל מסכן את הדמוקרטיה; כל נבחר ציבור שמסיים את דבריו ב"בעזרת השם" הוא צלם בהיכל. כך היה בשבוע האחרון, כאשר רמי הוד, מנהל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון, פרסם מאמר שבו תהה מדוע דור שלם של הורים נרדם בשמירה והפקיר את החינוך הממלכתי לטובת הסדרים מופרטים שעל גביהם נישא גל ההדתה. מעניין, אגב, מה היה אומר על כך ברל כצנלסון, ההוא שגינה בחריפות את החלטת הסתדרויות הנוער לצאת למחנה הקיץ בליל תשעה באב, בטענה שעצם העובדה שלא ידעו שמדובר ביום חורבן הבית מעלה מחשבות נוגות על רמתם התרבותית.
מי שמאמין בעולמו החינוכי לא מפחד מכמה תכנים זרים ושנויים במחלוקת.
צילום: shutterstock
אל הוד הצטרף גם העיתונאי אורי משגב, שצילם את ספר הלימודים של בתו ובו המשפט המטלטל (תחזיקו חזק את הלסת): "בחוברת זו נלמד על נושא המשפחה ועל השבת בבית". "ספרו לי עוד על כך שאין הדתה", צייץ משגב.
מר משגב מעוניין כנראה שבתו תמשיך ללמוד גם ביום שאין לנקוב בשמו, כדי שלא תתקיים חלילה בביתו מצוות עונג שבת. בכלל, עצם אזכור המועד הנ"ל בכינויו המקובל הוא עבורו ניסיון החזרה בתשובה, ולכן כדאי לשקול גם למחוק משירונט את היצירות "מי אוהב את השבת" של אהוד מנור ו"שבת בבוקר" של תרצה אתר, שמא ידרדרו את ילדי ישראל לכדי היכרות עם המסורת.
בבני־ברק של ילדותי הייתה ספרנית מיתולוגית שנהגה לכסות כריכות לא צנועות במדבקות זוהרות. כך ידעו ילדי העיר הפוחזים בדיוק איזה ספר לשאול מהספרייה, ובלילה הסירו את המדבקות ובדקו מה מסתתר מאחוריהן. במה בעצם שונים מתנגדי ההדתה מאותם פלגים חרדיים שחוששים מכל היתקלות של ילדיהם עם העולם המערבי ועם בחורות בלבוש מינימלי? אלו ואלו מחנכים את ילדיהם באווירה מפוחדת, שכל חדירה של עולם ערכים שונה עלולה לאיים על עצם קיומה. זאת רמת האמון שלכם בעצמכם? בחינוך שלכם?
ולא שהדיון על הדתה אינו ראוי. במקומות מסוימים הוא מוצדק מאין כמוהו, כמו למשל במקרה של פאב "המפלצת" בשכונת קריית־יובל הירושלמית והסכסוך החילוני־חרדי שהתגלע סביבו, או בתחקיר על חסידי חב"ד שאורבים לילדים חילונים בגני שעשועים ומפתים אותם לומר תהלים תמורת סוכריות. אלא שכמו בכל ויכוח אידיאולוגי, צריך לדעת לבחור את המאבקים. צריך לדעת מתי מדובר בדיון מהותי ומתי זוהי סתם קטנוניות שגובלת באובססיה.
לפני שלוש שנים, בעיצומו של חודש האזרחות האמריקני, הזדמנתי לביקור בבית ספר יהודי דתי בניו־ג'רזי. באולם הכנסים מצאתי את ילדי בית הספר מבצעים את שירו הפטריוטי של לי גרנוואד "God Bless the U.S.A".
מדובר בבית ספר פרטי לחלוטין, שיכול היה בשם חופש הדת להחליט אם ובאילו מינונים יציין את חודש האזרחות, אירוע שעמוס בחומר לימודי שלאו דווקא הולם את עולמם הערכי של התלמידים. "ההשקפה שלנו היא שצריך לדעת היסטוריה אמריקנית ויהודית", הסביר לי הרב סטיבן פן, סגן מנהל בית הספר, "זאת מבחינתנו המשמעות של להיות יהודי־אמריקני".
מי שמאמין בעולמו החינוכי לא מפחד מכמה תכנים זרים ושנויים במחלוקת. אבל אולי זוהי לא המלחמה האמיתית של מתנגדי ההדתה. אולי הם לא באמת נאבקים על צביונה של מערכת החינוך, אלא על זהותם הפרטית שנמצאת בדיסוננס עמוק. השואה והציונות החילונית עוד היו תירוץ להורים שלהם להישאר בישראל, להם גם את זה כבר אין. מבחינתם זו בכלל טעות סטטיסטית שהתגלגלו לחיות בארץ המטורללת הזאת. ואיך יסבירו לילדיהם את סיבת מגוריהם כאן בלי להשתמש בדבר היחיד שגרם לאבות אבותיהם להגיע דווקא לכאן - המורשת והיהדות?
מה שברור מאוד לרוב אזרחי הארץ, שאפשר להיות יהודי וחילוני, לא לגמרי ברור להם. זאת הסיבה שהם ממהרים לחבק כל קבוצת פליטים שצובאת על גבולותינו, כל חתונה מוסלמית־יהודית, כל טענה רפורמית נגד הכותל וכל קבוצת ייחוס שביכולתה לערבב את ההגדרות ולטשטש את הזהות הלאומית ככל האפשר. ישראל האידיאלית שלהם היא מדינה חסרת פנים, נטולת מורשת, משוחררת מכל מחויבות היסטורית. ובמובן הזה עלינו להיות מודאגים לא מהרוב שמעוניין לשמור על ערכי המסורת, אלא מהמיעוט שמנסה בכוח להשכיח אותה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם