ראשי » חדשות » בארץ

אחיות לנשק: שלוש נשים שלא מפחדות להגן על עצמן

חנה היא רווקה שבונה בית על גבעה בשומרון, חן מחזיקה אקדח בתיק החיתולים של בתה, וליאורה היא רועת צאן בחווה בהר חברון. בסדרת רשת חדשה של "כאן" מסבירות שלושתן מדוע נשק אינו נחלתם של גברים בלבד, ולמה אימון ירי במטווח מזכיר להן שיעור יוגה

בשביל להוסיף קצת דרמה לעסק, חלמה מרים הצלמת שהמרואיינות לכתבה הזו ישלפו את האקדחים שלהן ויכוונו אותם בפוזה מאיימת. הן מצדן, סירבו לשתף פעולה. "נשק זה לא דאווין ולא משחק", פסקו.
 
נדמה שהסירוב הזה משקף למדי את הבגרות שאופפת את שלוש המתיישבות הצעירות הללו, גיבורות סדרת הרשת החדשה של תאגיד השידור כאן, "חמושות". הסדרה שיצרה איילת בכר מ"גם סרטים", עלתה אמש (חמישי) לרחבי המרשתת. מככבות בה חנה הלוי (28), חן ורקר (30) וליאורה בן־צור (23). שלושתן, כמתבקש מהשם, נושאות נשק. אבל כשמפרקים לגורמים את הכותרת של שלוש מתנחלות צעירות האמונות עלי ירי, מתגלות גישות חיים שונות בתכלית זו מזו.

הלוי, רווקה, מתגוררת בגבעת־ארנון, המכונה "777". המאחז האחרון בשרשרת הגבעות ממזרח לאיתמר, שצופה אל פאתי בקעת הירדן. שם היא בונה על צלע ההר את ביתה החדש, שאמור להיות מושלם בימים אלו ממש. היא מחזיקה באקדח לצורכי הגנה עצמית כבר שנתיים, בעידודו של אביה, מדריך ירי במקצועו. ורקר, נשואה ליוסף ואם לשתי בנות קטנות, מתגוררת בגבעת החי"ש שליד אלון־שבות. היא עובדת כמפקחת של חברת אבטחה באפרת, ונושאת גם היא אקדח פרטי ואקדח "של העבודה". ואילו בן־צור, היום סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר, היא רועת צאן כבר מגיל שש.

היא בתו של יעקב טליה ז"ל, בנו של כומר דרום־אפריקני שהתגייר ואדם מיוחד שעלה לארץ והקים בהר חברון חוות בודדים בשם "נוף הנשר". לאחר שאביה האהוב נהרג לפני שנתיים בתאונת עבודה בחווה, היא התגייסה ליטול חלק בשמירה עליה, והוציאה רישיון ל־M16. מאז שנישאה לפני כשנה, היא מתגוררת באופקים, בכפר הסטודנטים של איילים, ומגיעה לחווה כשצריך. "האחים שלי ואני מטפלים בחווה ובצאן שגדל בה. כשאנחנו שומרים שם בלילה, אני עם הנשק. אבל יוצאת למרעה בלעדיו. מבחינתי, כמה שפחות להיות עם נשק".

אצל ורקר, איך נאמר, זה קצת שונה. היא מאסכולת "כמה שיותר". בפרק הראשון של הסדרה, היא תוחבת את האקדח לתיק החיתולים של בתה התינוקת כשהן יוצאות לטיול בגבעה. "יש אצלנו שלושים קרוואנים, כמעט בכל בית יש תינוק קטן. אין גדר שמפרידה בין הבתים לשטחים החקלאיים של הפלסטינים. זה מלחיץ אותי. הזמן היחיד שבו לא הייתי עם נשק היה כשילדתי. בחדר הלידה".

"מה? למה?" תוהה הלוי.

"מה זאת אומרת, זה הכלי שלי. אם אני מסתובבת בעיר עם בעלי, אז לפעמים אני משחררת, כי גם הוא חמוש. אבל מעבר לזה, תמיד עם האקדח".

הלוי: "האמת שגם אני. אני כמעט תמיד הולכת עם האקדח עליי, בדרך כלל מתחת לז'קט. בירושלים הוא תמיד מוסתר".

אילו תגובות אתן מקבלות ביומיום לעובדה שאתן חמושות?
ורקר: "אצלי אין הרבה תגובות, זה כבר חלק ממני. זה מוכר לסביבה שלי".

הלוי: "אצלי מופתעים. במיוחד גברים. הערות כאלו של 'בֹאנה... התרשמתי'. אנשים בשוק. כל הזמן מעירים. אומרים 'יפה, אהבתי'".
 

הם אומרים אהבתי, אבל בעצם קצת נבהלים, לא?
"לא חושבת שנבהלים. יותר מופתעים. כי בדרך כלל נשים מסתירות את הנשק שלהן. כשאני בעיר, בירושלים, גם אני מסתירה כי אם רואים את הנשק שלי, אני הופכת מבחינת המְפגעים למטרה. היו מאבטחים שניסו לחטוף להם את הנשק. אבל באזורים של יישובים, כמו במקום שבו אני גרה, לא כל כך אכפת לי שיראו. זה קשה כל הזמן להסתיר".

למישהי מכן יצא להשתמש בנשק בזמן אמת?
ורקר: "לשמחתי לא. בצבא שירַתי כלוחמת, הייתי במחסום תרקומיה. פעם אחת היה פיגוע דריסה במחסום, אז דרכתי את הנשק, אבל מישהו אחר נטרל את המחבל. בפיגוע של יעקב דון ז"ל בצומת אלון־שבות, הייתי במקום והיה חשש שיש מחבל בשיחים, אז גם דרכתי והשתתפתי בסריקות".

את אומרת בסדרה שמבחינתך ירי הוא כמו יוגה. זה עניין שדורש הסבר.
"כשהולכים למטווח, לאימוני ירי, צריך שיהיה משהו מאוד רגוע בגוף. מאוד מרוכז".

הלוי מסכימה: "איזון עצמי".

ורקר: "איזון זו הגדרה נכונה. אתה שם לב לנשימות שלך. לעמידה. כמו ביוגה".

וזה מרגיע כמו יוגה?
ורקר: "לא מיד".

הלוי: "הירי מעורר. הוא מצריך ריכוז, אבל מעלה אדרנלין".

ורקר: "נכון. בשונה מיוגה, הרוגע מגיע רק אחרי. אחרי שפורקים את האדרנלין, מתקלחים, נרגעים ומעשנים סיגריה, אז הרוגע מגיע".

בן־צור, כאמור, פחות מתחברת. היא הייתה בכלל מעדיפה שכל העניין החמוש ייוותר רחוק ממנה.

"אבא שלי היה אדם גדול פיזית, ועוצמתי באופי שלו. סמכנו עליו מאוד. גם בכל הקשור לנושא הביטחוני שמו הלך לפניו. היו זמנים שהיינו צריכים להיות דרוכים, אבל בסביבה פחדו ממנו. אחרי שהוא נהרג ידענו בוודאות שבכמה מהכפרים הערבים השכנים שלנו חילקו סוכריות - כמו שהם נוהגים בהילולות מוות. ידענו שאנחנו צריכים להיכנס לכוננות מטורפת. באותה תקופה ניהלתי את החווה לבד. גרתי שם עם אמא שלי ועם אחותי הקטנה. שני האחים הגדולים ממני היו בצבא, וזה נפל עליי. נפגשנו אז עם מח"ט יהודה. אנחנו משפחה שגרה לבד על הר, והאזור רגיש. בדיוק על 'הקו הירוק'", היא מתווה מירכאות באצבעותיה.
 

  
"חצי מהשטח נופל לכאורה בתוך שטח מדינת ישראל, והשאר לא. אני חושבת שהקו עובר איפשהו בסלון שלנו. למרות שלתפיסתנו, הכול זה מדינת ישראל. נאלצתי להוציא רישיון לנשק, רישיון צבאי. אני מוגדרת כרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של החווה. לא שירתי בצבא, עשיתי שירות לאומי שנתיים. הכול היה חדש לי. אחרי אבא, הגיעו מתנדבים לעזור לנו לשמור בלילות אבל בכל זאת אני הייתי צריכה להיות בכוננות כל לילה. לא הרשינו למתנדבים לצאת מהמרחב של החווה כי זו אחריות שלנו, רק לשמור בפנים. אז בכל פעם כשמישהו היה מתקרב, היו מעירים אותי. קרה מקרה שהייתי לבושה בשמלה כמו היום", היא מחייכת ומצביעה על שמלתה המודפסת, "וראיתי ערבים שנמצאים בשטח שהם לא אמורים להיות בו. התקשרתי לצבא, ובמקביל פשוט רצתי לשם עם הנשק, בשמלה. זה היה מחזה די מגוחך. הם ברחו. אין מה לעשות, כשרואים בחורה עם נשק מתייחסים לזה ברצינות. לפחות חלקם. עבור אחרים זה לא מספיק מאיים".

איך העימותים האלו נגמרים בדרך כלל?
"בדרך כלל בסדר. לא יותר מצעקות הדדיות. אני מעדיפה באופן אישי כמה שפחות להסתובב עם הנשק. אני מרגישה שבתור אדם, זה מוביל לאי נעימות ביני ובין האדם האחר. במיוחד כשמדובר בנשק ארוך, לא אקדח. לפעמים צריך לדעת לדבר בצורה נעימה. היו פעמים, אמנם מעטות, שזה כן קרה, שהצלחתי לדבר איתם".
הלוי: "ואם הם מתקרבים אל הבית?"

בן־צור: "אז ברור שאצא עם הנשק, ואקרא גם לצבא".

ואם תצטרכי להפעיל את הרובה, תפעילי אותו?
"אם ארגיש שעומדת להיות פגיעה בנפש או ברכוש, אז כן".

ורקר: "לא יצא לך לאיים עליהם בנשק כדי שיתרחקו?"

בן־צור: "לא. רועי צאן זה משהו אחר. אני רועת צאן וגם האדם שמולי רועה צאן. כל אחד רוצה להאכיל את בעלי החיים שלו. אני מדברת איתו. אומרת - אתה רואה, השטח הזה הוא האוכל של בעלי החיים שלי. אני לא נכנסת עם העדר שלי לשטח שלך, כי האוכל של בעלי החיים שלך ייגמר. ואם אתה לא רוצה שייגמר גם לבעלי החיים שלי - אל תיכנס לשטח שלי. יש כל הזמן בדיקת גבולות, אבל זה משתפר".

איילת בכר, יוצרת הסדרה, היא מרצה של בן־צור בספיר. שמעה את הסיפור שלה ונדלקה. את הלוי היא הכירה כשלימדה אותה ב"מעלה". הלוי: "למדתי תסריטאות והיא לימדה אותי דוקו. גרתי בכפר סטודנטים ב־777. היינו צריכים להביא חומר מצולם לכיתה והתחלתי לצלם את הכפר, חשבתי שזה מעניין".
 

אתן חוששת מהתגובות לסדרה?
בן־צור: "אני מאמינה שיתנגחו בנו קצת. אנחנו מתנחלות, וגאות לומר את זה. לצערי הרב יש הרבה אנשים שיכולים להיות אטומים. אני רואה את זה במכללה. כל פעם שאני נכנסת לכיתה - 'הו הנה דוברת מועצת יש"ע הגיעה'. שואלים אם זרקתי כבר אבנים על ערבים היום. אבל בסופו של דבר, מכבדים. הסכמתי להצטלם לסדרה כי התמונה התקשורתית של המתנחלים מגעילה ומעוותת. את מחפשת בגוגל 'מתנחלים' ורואה אנשים עם פאות וכיפות גדולות זורקים אבנים. אנחנו כולנו כאן מתנחלות גאות, רוצות להראות תמונה יותר מציאותית".

למרות שעניין נשיאת נשק אצל נשים הוא לא מאוד נפוץ ביו"ש. הסיפור כאן הוא לא רק שאתן מתנחלות.
הלוי: "אצלנו בגבעה יש הרבה נשים עם נשק, אבל הן מסתירות. לא יודעים את זה".

בן־צור: "יש תרבות כזאת שנשק על אישה זה מוזר. שאישה צריכה לגדל ילדים, להיות בבית".

הלוי: "זה כאילו נחשב לגברי".

חן, אין לך מושג על מה הן מדברות.
ורקר מחייכת. "לא חוויתי את מה שאתן אומרות. אבל זה נכון שגם כמאבטחת אישה, יש יחס פחות רציני לדרישות שלך. יצא לי לעמוד בסיטואציות שבהן הייתי צריכה לבצע תשאול לפלסטינים והם לא כל כך התייחסו אליי. הייתי צריכה להראות להם שאני לא בובה עם בזנ"ט אלא מאבטחת עם נשק".

וכשאת בבית, לא בעבודה - אם את בלי נשק, יש לך פחות תחושת ביטחון?
"זה משתנה. כי עם הנשק אני הרבה יותר דרוכה. זה אומר שאני בתפקיד במובן מסוים".

הלוי: "מה זאת אומרת דרוכה יותר? גם עם הנשק האישי?"

ורקר: "כן. זה אומר שהעיניים שלי פקוחות יותר, שהאוזניים שלי מקשיבות יותר. בשנה שעברה הייתה אינתיפאדת הסכינים, והיו המון אירועים באזור שלנו, סביב צומת הגוש".
 
הלוי: "אני לא מרגישה את זה. כשאני נוסעת דרך חווארה אני מרגישה יותר דרוכה. אני שמחה כשיש איתי נשק אז, כדי שיהיה לי איך להגיב אם אצטרך. חוץ ממנו אין לי שום אפשרות להגן על עצמי. אפילו לא לברוח, כי האזור מאוד פקוק. אבל סתם ככה, אני לא דרוכה. לא הייתי קרובה אף פעם לשליפה ודריכה. האירועים הביטחוניים היחידים שנתקלתי בהם היו זריקת אבנים לעבר המכונית המשפחתית שלנו פעם אחת כשהייתי ילדה, ובקבוק תבערה שנזרק פעם לעבר המכונית שלי אבל היה רחוק ממני, ורק דיווחתי עליו לחיילים".

יכול להיות שהסדרה הזו מנציחה סטריאוטיפ מתנחלי שלא באמת קיים? כאילו כל הנשים ביו"ש מסתובבות עם נשק?
הלוי: "אנחנו אכן יוצאות דופן במגזר שלנו. דמויות נשיות דומיננטיות שהסדרה נותנת להן ביטוי. אני לא יודעת איך יהיו התגובות, ואני גם לא ממש אוהבת להצטלם. אבל הסכמתי להראות את החיים שלי כי גדלתי בבנימין, למדתי באריאל ארבע שנים, ומעולם לא שמעתי על גבעת ארנון, שאני גרה בה. בת דודה שלי גרה שם בכפר הסטודנטים ולא דמיינתי שאבוא בכלל לבקר. לא הייתה לי שום היכרות עם מי שמכנים 'נוער הגבעות'. כשהגעתי לשם, לא האמנתי למה שראיתי. זו גבעה מעורבת, משפחות חילוניות, מסורתיות ודתיות, ורווקים. אנשים ערכיים, טובים. המטרה שלי הייתה לחשוף אפילו בפני הציבור שלנו את מה שיש שם. אני גרתי קרוב ולא היה לי מושג. כל כך הפתיע אותי להיחשף לעולם הזה. היום מאוד חשוב לי שגם אחרים יכירו".

בן־צור: "בעיניי טוב שאין הרבה נשים עם נשק. בכלל, בהשקפה שלי, זה לא התפקיד שלנו. יש אנשים שתפקידם לשאת נשק ולהגן על האזרחים. אזרחים צריכים לחיות בביטחון. אני לא באה חלילה לבקר מישהי, אבל אני לא אוהבת להסתובב עם הנשק. בסופו של דבר מי שמסתובב עם כלי נשק חי בתודעה שעלולים לפגוע בו כל הזמן. כעסתי אחרי שאבא שלי נהרג שאני צריכה להוציא רישיון לרובה. מדינת ישראל היא שצריכה לספק ביטחון".
 

ורקר: "בגדול את צודקת, אבל תפרידי בין רצוי למצוי. אני לא מאוכזבת מהצבא או ממדינת ישראל. אני יודעת שהם עושים מה שהם יכולים כדי שאני אחיה בביטחון. יחד עם זאת, אני כאזרחית יודעת שאירוע ביטחוני יכול לקרות בכל רגע. החיילים בצומת גוש עציון מנעו עשרות פיגועים בשנים האחרונות, אבל אני באופן אישי רוצה להרגיש מעבר לכך שאני מוגנת. גם ביו"ש, וגם במקומות אחרים - היינו בשבוע שעבר בירושלים, עשינו סיבוב בכותל עם הבנות, ושמחתי שיש לי אקדח".

מקרה אלאור אזריה עובר לכן בראש? שאולי תירו ויהיו לכך השלכות משפטיות?
שלושתן משיבות בשלילה.

חנה, את סבורה שכדאי שיותר בנות יוציאו רישיון?
"כל אחת ומה שמתאים לה. נשק זה הרבה אחריות וטיפול. אצלנו במשפחה אנחנו שישה עם אקדחים. להורים שלי יש, לשלושה אחים שלי ולי. לאבא שלי חשוב שנדע להגן על עצמנו".

חן, אצלכם יושבים יחד בבית ומנקים את האקדחים?
ורקר: "לא באופן קבוע, אבל יצא לנו לפני שבת, כשהכול היה מוכן, לשבת יחד בנחת, כן. אנחנו גם רוצים לעשות מטווח ביחד, אבל זה עוד לא יצא לפועל".

בקטע רומנטי? במקום צימר ללכת למטווח?
"לא במקום, בנוסף. כאטרקציה", היא צוחקת.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg