שינויים ברוח השידורים: האם התקשורת כבר לא שמאלנית?
פעם ישבו הימנים וקיטרו על התקשורת החד-צדדית והמקפחת – והיום אלה השמאלנים. יצאנו לברר מדוע העיתונאים והמגישים מוטרדים כל כך מהשינויים סביבם, וסקר מיוחד של מקור ראשון בדק: האם גם הציבור חושב שהתקשורת כבר לא עוינת?
זה מה שחושב העם על כלי התקשורת שלו: מהסקר שערך בשביל "מקור ראשון" מכון "מאגר מוחות" עולה שמעט מאוד ישראלים מזהים נטייה ימינה בכלי התקשורת. גלי צה"ל נתפסת כימנית בקרב 11 אחוזים בלבד מהציבור - מה שהופך אותה לבעלת התדמית הימנית ביותר מכל תחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה.
בפילוח לפי הצבעה למפלגות, התחנה הצבאית נתפסת כימנית אצל 45 אחוזים מתומכי הרשימה המשותפת, אצל 23 אחוזים מקרב מצביעי ישראל ביתנו, ו-14 אחוזים ממצביעי מרצ. בין תומכי הרשימה המשותפת יש רבים (25 אחוזים) שרואים גם בערוץ כאן 11 כלי תקשורת ימני.
מנגד, רוב מצביעי הימין והמפלגות הדתיות עדיין מזהים נטייה שמאלה בתקשורת. ערוץ 2 נתפס כשמאלני אצל 80 אחוזים מתומכי הבית היהודי, ואצל 54 אחוזים מתומכי ישראל ביתנו. לעומתו, לערוץ 10 יש אולי דימוי פחות שמאלני (58 אחוזים אצל הליכוד והבית היהודי, 23 אחוזים אצל ישראל ביתנו), אבל רבים כלל אינם יודעים לענות על השאלה אם הערוץ מוטה פוליטית.
רשת כאן ב' נתפסת כשמאלנית במיוחד אצל מצביעי ש"ס, משום מה. ערוץ הטלוויזיה כאן 11, שהחליף במהלך הקיץ את הערוץ הראשון, עדיין זוכה לימי חסד: בימין מוכנים לתת לו הזדמנות, ואפילו בבית היהודי ובש"ס רבים חושבים שהוא מאוזן. בשמאל העמוק, אגב, אין אפילו אחוז אחד שמאמין שהערוץ הוא שמאלני.
הסקר נערך דרך האינטרנט באמצעות פאנל קיים רב-משתתפים במחצית השנייה של חודש אוגוסט, בקרב 515 משיבים שהם מדגם הסתברותי מייצג של האוכלוסייה הישראלית הבוגרת בגילאי 18 ומעלה. טעות הדגימה ביחס לאומדנים השונים היא 4.4 אחוזים. הסקר נערך על ידי "מאגר מוחות - מכון מחקר ויעוץ בינתחומי בע"מ" בניהולו של פרופ' יצחק כ"ץ.
שינויים ברוח השידורים
שש שנים חלפו מאז בקעה מפיו של העיתונאי רביב דרוקר הקביעה הבאה: "אם תשימו קלפי בגל"צ, 80 אחוזים יצביעו למפלגות שמאל-מרכז. אותן תוצאות יגיעו גם מקלפי בערוץ 10, ערוץ 2, מעריב, ידיעות והארץ. תוצאות דומות יהיו גם בסי-אן-אן, בניו-יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. יש סיבות עומק, כנראה, לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות".
האם תיאור המצב הזה עדיין תקף? עוד לא נולד המומחה שמסוגל לנפק תשובה מדעית מדויקת לתהייה הזו, אבל גורמי תקשורת רבים טוענים שכבר לא. לדעתם, לא רק שהמדיה בישראל הפסיקה להיות שמאלנית, היא אפילו ימנית. אנשים שנחשבים לאושיות תקשורת בעצמם, ובתוקף כך היו במשך שנים מושאי ביקורת ימנית, משמיעים עכשיו את התלונה הנגדית. נחום ברנע מידיעות אחרונות, למשל. רק בחודש האחרון התייחס ברנע במאמריו פעמיים למה שהוא רואה כהשתלטות של הימין על העיתונות הכתובה והמשודרת.
"אפשר להבין את שאיפתם של אנשים במגזר הימני-דתי לכבוש מקום בשיח התקשורתי", כתב חתן פרס ישראל לתקשורת, "אבל אין להם זכות לשקר, להסית, לשווק השקפות גזעניות, דמגוגיות, אנטי דמוקרטיות, מחופשות לפטריוטיזם. ודאי שאין להם זכות לעשות זאת בערוצי שידור ממלכתיים. אראל סג"ל הוא המודל שלהם, האחרים נשרכים אחריו". כעבור שבועיים תקף ברנע את הבחירה ללוות בשידור חי את מסעו של אלאור אזריה מביתו לכלא 4. "התקשורת היא לא אויב הימין", כתב, "היא שפחתו החרופה. הימין הוא הגורם היחיד שיוצר כרגע חדשות, לטוב ולרע. לבד מזה – היא משופעת בעיתונאים דתיים-לאומיים, יוצאי ההתנחלויות, שהימין הוא ביתם".
לברנע קדמו שני מאמרים בהארץ – האחד של אסף שרון מארגון "מולד" והאחר של ירמי עמיר – שביקרו את תוכניתו של סג"ל בגלי צה"ל וכינו אותה "מופע אימים" ו"דמגוגיה". מאמר נוסף בידיעות אחרונות, הפעם של דן שילון, טען כי "לא היה בתולדות המדינה ראש ממשלה שכה פורגן ומפורגן בחלקי התקשורת על ידי עיתונאים שבאמת ובתמים מאמינים בו ובדרכו, ועל ידי אחרים שהתקרנפו מרצונם החופשי לטובת נוחיותם, מעמדם וכיסם".
"באופן בסיסי, תמיד מי שלא בשלטון ולא מקבל את שלו מתבכיין", טוען מנגד העיתונאי ומגיש הטלוויזיה שי גולדן. "רק שעכשיו התהליך הזה עובר העצמה: הימין מתבכיין על כך שהתקשורת לא בשליטתו, והשמאל מתבכיין שהמציאות לא מתיישרת לפי מה שהתקשורת אומרת. כשנחום ברנע מתלונן על התקשורת הוא בעצם מתלונן על המציאות: 'איך יכול להיות שאני כותב מאמר וזה לא משפיע?'. לאה רבין אמרה בשעתו 'הלכה לי המדינה', וגם ברנע מרגיש שהלכה לו התקשורת. לפני עשרים שנה כל המדינה קראה את הטור שלו, ראש הממשלה היה מתקשר לתדרך אותו, הוא היה אחד האנשים החזקים במדינה וכל הפוליטיקאים פחדו ממנו".
גולדן רחוק מלזהות עצמו כאיש ימין, אבל נמנה עם כמה אנשי תקשורת שקצת מאסו בשיח האג'נדאי הסובב אותם. לאחר מפגש עיתונאים עם נתניהו הוא כתב פוסט שבו שיבח את יכולות המנהיגות של ראש הממשלה, ובכך קומם עליו את מחנה השמאל. לתגובות דומות זכו עיתונאים כמו חיים אתגר ויעקב אחימאיר כאשר העזו להפגין נטיות לימין.
"אני איש שמאל-מתון שהתמרכז קצת כי המציאות הכריחה אותו", מסביר גולדן. "יש אנשי שמאל שנותרו מקובעים במקומם, והחוויה שלהם היא שהתקשורת, מעצם זה שקצת התמרכזה, עוברת שינוי. פעם הייתה גילדה סגורה של שלושה-ארבעה בתי קפה בירושלים ובתל-אביב שניהלו את התקשורת במדינה. היום יש אנשים שלא יושבים באף בית קפה, ויש להם קול.
"נציגת ארגון שמאל שישבה אצלנו בפאנל בערוץ 2 לפני כמה שבועות, יצאה אחר כך ואמרה לעורך במסדרון שהפאנל נשלט על ידי הימין ושלא נתנו לה פתחון פה. זה קצת מזכיר סיפור של יישוב ותיק שמשנה את פניו. בזמן ההקמה עולות ליישוב חמש משפחות, אבל אחרי עשרים שנה יש שם 500. המייסדים מתקשים לקבל את זה: 'מי אתם שתדברו בכלל? זה היישוב שלנו! אנחנו הקמנו אותו!'"
לא רק הפערים הפוליטיים מקוממים את ותיקי התקשורת, אומר גולדן. "בין נחום ברנע לאראל סג"ל מפרידות שלושים שנה. סג"ל מדבר באופן ישיר, בוטה ולעיתים גס. סגנונו הוא פרובוקטיבי, לטוב ולרע. ברנע, גם כשהוא אומר את הדברים הכי קשים, הוא לוחש. זה ממש מאבק בין-דורי, כמישהו שרגיל ללחוש מתלונן 'למה ההוא צועק?'. כשרינו צרור מרים את הקול הוא לפחות צועק את הצעקות של ברנע, אז זה פחות מפריע לו. אבל השיח הזה, של 'לקחו לי את המדינה', הוא שיח משעמם. המדינה השתנתה". ברנע עצמו, נציין, הסכים לקיים איתנו שיחה ארוכה ומפורטת, אך משום מה סירב שהדברים יופיעו בכתבה.
כשהמדינה הייתה אחרת, גם התלונות היו אחרות. עד לא מזמן הקיטורים על נטיותיה הפוליטית של התקשורת הגיעו כאמור בעיקר מהצד הימני של המפה. כבר לפני כארבעים שנה הקים עו"ד אליקים העצני תנועה ציבורית בשם "העם נגד תקשורת עוינת", שהלוגו שלה הציג נחש כרוך סביב מיקרופון. העצני עצמו כתב בירחון "נקודה" שייסד ישראל הראל ב-1979, צור מחצבתם של עיתונאי ימין עתידיים. אורי אורבך ז"ל לקח את המסר צעד אחד קדימה במאמרו המפורסם שם משנת 1987. תחת הכותרת "הטובים לתקשורת" קרא אורבך לשמיניסט הדתי-הימני המצוי לא להסתפק בקיטורים, אלא לקום ולשנות בעצמו את פני המפה. "אין שום סיבה שחברים כמוך שהספיקו להתמלא כבר במשהו, לא יהיו עורכי ומגישי תוכניות, אלו שקובעים מי יוזמן ומי לא, מי ישאל ומה ישאל”, כתב אורבך.
השטח אכן התעורר. ב-1988 החלה לפעול תחנת הרדיו של ערוץ 7, ששידרה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. שם גם נולד המונח "תשקורת" - מילת מפתח בשיח הלעומתי, שכיכבה בתוכניתו של אדיר זיק ז"ל. אך גם כאשר החלו להפציע בשמי הרדיו והטלוויזיה סנוניות ימניות ראשונות, המשיכה תחושת הקיפוח לקנן במחנה הימין. היטיב להמחיש זאת אבנר הופשטיין, בכתבה שפורסמה במארס 99' בידיעות אחרונות. הופשטיין הפנה את תשומת הלב לעובדה שתוכניות המאזינים ברדיו נשלטות על ידי קבוצה גדולה של תומכי ימין, שמשתמשים בהן כמעין זירה אלטרנטיבית להשמעת דעותיהם. "זה הסיפור של מרדכי יצחק מרמת-גן שצבר 3,000 שיחות, ושל נסים כהן מתמרת שנזקק לתשעה שמות בדויים כדי להיכנס לשידור", נאמר בכתבה. באחת ממערכות הבחירות החליטו ב"קול ישראל" להוריד את התוכניות מהאוויר, אך כעבור ימים אחדים מיהרו להחזירן. כל זה רק העצים את התהייה: מדוע יש חוסר הלימה כה גדול בין הקול שבוקע מתוך הרדיו לבין הרכּב המאזינים?
ואז התהפכו היוצרות. בשנות ה-2000, שהתאפיינו בפתיחת בתי ספר לתקשורת מחוץ לגלי צה"ל, החלו לזרום לאולפנים ולמערכות העיתונים יותר ויותר אנשי ימין חובשי כיפה - תחילה כנציגים מובהקים של קבוצת מיעוט, ובהמשך כחלק מהנוף התקשורתי. בסוף אותו עשור כבר נדמה היה שהשיח משנה מעט את כיוונו. הדבר לווה בביטוי שמתחיל כבר לסבול משימוש יתר: "חילופי אליטות", תהליך רחב יותר של אוכלוסיות מיעוט ההולכות וצוברות נוכחות במוקדי הכוח – בצבא, בתרבות, בפוליטיקה ובתקשורת.
אגב, הטענות בדבר חילופי אליטות הן עתיקות בהרבה מכפי שנדמה. כבר במארס 97', בימי הקדנציה הראשונה של נתניהו, כתבה הסופרת שולמית הראבן: "ראש הממשלה הנוכחי רץ לתפקיד כשהוא מונע על ידי אמביציה חסרת גבולות, ויותר מכך – על ידי שנאה וניכור תהומי לכל גופי העשייה הישראליים (...) מיום היבחרו ועוד קודם לכן הוא פועל לחסל אותם ולהחליפם באנשים משלו. זה כשלעצמו לגיטימי, אליטות משרתות אכן מתחלפות במהלך ההיסטוריה. אך מה שמר נתניהו אינו מבין, וזו מכשלתו כל העת, היא שאליטה אפשר להחליף רק באליטה אחרת, או בקבוצה בעלת פוטנציאל מוכח ומוכר של איכות; שאם לא כן, לא חילופי אליטות יש כאן, אלא קריסת המערכת כולה".
הנה כי כן, עשרים שנה עברו, וקריסה לא נרשמה. אך הראבן צדקה בניתוח שלה – משנה לשנה הלכה המערכת ושינתה את פניה. בחירות 2015 היוו נקודת מפנה בשיח חילופי האליטות, שהגביר את עצמו בכמה וכמה דציבלים. אחד השיאים הגיע בכתבה בידיעות אחרונות שבה הטיח יועז הנדל ברענן שקד: "החילוני התל-אביבי כמוך נהיה לא רלוונטי. הציונות הדתית היא האליטה החדשה".
אך האם המצב החדש שמתאר הנדל הצליח לחדור גם למסדרונות הטלוויזיה והרדיו? האם לאנשי שמאל שעד לא מזמן היו מאוד בטוחים במקומם ובמעמדם, יש סיבה לחוש שהם הולכים ונדחקים הצידה? תלוי את מי שואלים.
בינואר 2012, לאחר הפריימריס לרשימת הליכוד, פורסם במעריב טור ביקורת טלוויזיה של העיתונאי והפובליציסט אביעד פוהורילס. במרכז הוצבה תמונתו של אראל סג"ל כשהוא מראיין לערוץ הראשון את צחי הנגבי ואת משה פייגלין, כשבאולפן נוסף יושבת כמרואיינת גם ציפי חוטובלי. "התמונה בטור הזה מתארת אולי יותר מהכול את סיפורה של הארץ הזו בימים האלו", כתב המבקר. "לבד הוא ישב שם, בלי דן מרגלית, הבייביסיטר שלו בתחילת דרכו כמגיש (...) סג"ל ליד המיקרופון ושלושת המרואיינים שלו, בלי מתווכים ושומרי סף ממפא"י, לא כל כך ידעו מה עושים עם כל הטוב הזה שנפל עליהם".
"פוהורילס התקשה להכיל בבת אחת ארבעה אנשים, ששלושה מהם דתיים, על המסך שלו", עקץ בתגובה קלמן ליבסקינד בטור משלו. "פתאום חדר לו הדוס החצוף סג"ל לסלון, דרך על השטיח בלי להוריד נעליים, התיישב על הספה בלי לשים שמיכה מתחת וטינף הכול".
פוהורילס של היום טוען שדבריו דאז הוצאו קצת מהקשרם. "אני חושב שיש כיום יותר עיתונאים ימנים שנמצאים בנקודות אסטרטגיות", הוא אומר. "זה תהליך טוב, אנחנו לא בעידן שבו שומעים רק אינפורמציה חד-צדדית או צד מסוים. אבל קיימת תחושה שחוש הביקורת של עיתונאים ימנים כלפי השלטון הוא יותר מרוסן, ושהוא אינו הצד החזק בסיקור או בכתיבה. הם יותר מאתרגים, יותר סובלניים כלפי השלטון, בטח כשהממשלה ימנית. כשכתבתי את הביקורת ההיא, זה נראה כאילו מישהו שם היה מרוצה מזה שכבש איזו עמדה, ונפנף בה הרבה מעבר למה שצריך.
"קלמן ליבסקינד למשל יותר ביקורתי כלפי הממסד, אולי בגלל האכסניות הטובות שהיו לו", מוסיף פוהורילס. "כשהוא מבטא את הביקורת הזו, יש חוסר שביעות רצון במיליה שלו. אבל נניח שמעון ריקלין - הוא לא הגיע מהעיתונות המיינסטרימית, ולכן יש הבדל ביניהם. התחושה היא שלמרות שהליכוד הפך לסוג של מפא"י החדשה, עדיין יש עיתונאי ימין ומובילי דעת קהל שמדברים כמו אופוזיציונרים, כאילו הם לא מאמינים שהם שם. יש גם אנשי תקשורת שהיו מרכז-שמאל וחתכו ימינה כמו אברי גלעד ועירית לינור, וברגע שכוחות חשובים ודומיננטיים עוברים מצד לצד, המטוטלת גם כן זזה ואי אפשר רק לדבר על המאחז של קלמן בכאן או סג"ל בגל"צ וערוץ 20".
והתהליך הזה מפחיד?
"אותי זה לא מפחיד. השאלה היא איך אנשי תקשורת ימנים מביאים את הפרשנות שלהם לחיים במדינה יהודית ודמוקרטית - מה גובר על מה? מה האג'נדה החשובה יותר?"
גם רענן שקד, פובליציסט בעל דעות שמאל מוצהרות, לא נשמע מוטרד יותר מדי מהתהליך. "אני לא מרגיש שמישהו לקח לי את המקום", הוא אומר. "חלק מנשמת אפה של התקשורת הוא מה שקורה עכשיו, ועם כל חוסר חיבתי המופגן כלפי אראל סג"ל, אני עדיין שמח שהוא שם. לא הייתי בעליה של הגמוניה שהלכה לאיבוד. זה שיח ברנז'אי בין טאלנטים ופרשנים, אבל זה לא שמישהו אומר 'למה נכנסו עכשיו שלושה כתבים בצפון, ולמה יש שלושה פליליסטים מהימין'. למי אכפת?
"אני גם לא חושב על התקשורת במונחים של שמאל וימין, אלא במונחים של טובה ולא טובה. או שאתה עושה עיתונות, או שאתה לא עושה עיתונות. להתייחס לתקשורת כאל בעלת עמדה פוליטית, זה משונה. קצת כמו להגיד 'למה כל הגברים הם כאלה'. הרי יש הרבה גברים בעולם. התקשורת היא לא חזית אחת, היא מורכבת מכלים שונים עם אוריינטציות שונות ובעלים שונים והטיות שונות, ולכן יש משהו נורא מרדד בסיווג הזה. העובדה היא שמרגע שהוחלט במחנה הימין שהתקשורת היא יעד להשתלב בו, קשה לומר שהם נחסמו. הטובים באמת הגיעו. גם הבינוניים. ובחלק מכלי התקשורת את בהחלט יכולה לראות העדפה מתקנת. כשאכלסו את המשרות החדשות בתאגיד השידור כאן, בפירוש היה ניסיון להכיל את כל הזרמים והעמדות. לא רק ימין ושמאל, אגב. כל תת-עדה שלא קיבלה בעבר ייצוג, נשמר לה בשידור הציבורי מקום של כבוד".
איש תקשורת בכיר שאיתו שוחחנו אומר גם הוא כי כל ניסיון לקבוע מבחוץ מה אופיו הפוליטי של כלי תקשורת, הוא חסר בסיס. "אם את לוקחת כלי תקשורת שמצהירים על עצמם בריש גלי - ישראל היום שהוא העיתון הנפוץ במדינה, כל אתרי האינטרנט החרדיים, מקור ראשון, nrg, גלי ישראל, ערוץ 7 - אין בכלל שאלה. יש הרבה כלי תקשורת שמצהירים על עצמם כימניים, אבל רק אחד שהצביון שלו ברור לשמאל – הארץ. כל השאר, זה עניין שנתון לפרשנות או למחקר אמפירי. לאף אחד אין מושג למה הצביעו אנשי תוכניות הסאטירה, למשל. נוח לבכירי הליכוד לצווח 'שמאלנים', אבל האמת היא שאין להם מושג".
יש גם מי שטוען שההטיה בתקשורת הייתה ימנית מאז ומעולם. "עוד ב-1950, כשהקמתי את השבועון 'העולם הזה', אמרתי שהתקשורת משחיתה את המדינה בלשון החדשות שלה", אומר לנו אורי אבנרי, עיתונאי וח"כ לשעבר. "החדשות הן ימניות - בסגנון, במינוח, בדברים שמשפיעים על דעת הקורא בלי שהוא מרגיש בכך. המילה 'מחבל' למשל, שהומצאה על ידי משה דיין כמדומני, כבר כוללת הערכה וכניעה אידיאולוגית, כי בעיני הערבים מדובר בפטריוטים. ברגע שבחרת ב'מחבלים' במקום מונח נייטרלי, נניח 'מפגעים', הביטוי עצמו כבר טובע את המשמעות. אין הגדרה מדעית למילה טרוריסט. מי קובע מי טרוריסט ומי לא? העיתון. פעם טבעתי את האמרה ש'לוחמי שחרור הם בצד שלנו וטרוריסטים הם בצד השני'. זו ההגדרה המדעית היחידה שתופסת. אבל אדם לא קורא חדשות במצב רוח ביקורתי. הוא חושב שחדשות הן חדשות. הוא לא מרגיש שהוא עובר שטיפת מוח יומיומית על ידי הניסוח התקשורתי, וזה מצב שנשאר עד היום".
לדברי אבנרי, "יש חדירה של ימנים, והיא בולטת. אני רואה את זה במאמרים, בדברים שונים. התקשורת הליברלית רואה צורך להכניס יותר עיתונאים ימנים כדי לשמור על קשר עם הציבור הימני. אפילו בהארץ זה בולט. אבל זה לא מאוד משנה, כי הם לא ישכנעו אנשים בעלי השקפת עולם ליברלית. הם 'שאבעס גוי', גויים של שבת. מחשבה הגיונית היא נחלת השמאל, הימין הוא בעל סגנון רגשני יותר, אמוציונלי.
"הקיטורים הם הדדיים וכל צד חושב שהשני משתלט על התקשורת. אבל התקשורת היא שמאלנית רק בחלק מהמאמרים, ורק חלק מהקוראים אכן קוראים אותם. לעומת זאת, התקשורת הייתה תמיד ימנית בעמודי החדשות, שבסופו של דבר הם אלו שיוצרים את דעת הקהל".
באחד המונולוגים האחרונים שלו בתוכנית "גב האומה", התייחס ליאור שליין לעצרת התמיכה בנתניהו שהתקיימה בגני התערוכה, ולנאום שנשא שם ראש הממשלה. "זה שקר שכל התקשורת שמאלנית", קבע שליין, תוך צירוף תמונת קולאז' ובה מבחר אנשי תקשורת המזוהים עם המחנה הלאומי. ספירת הראשים היא טקטיקה מוכרת להגחכת הטענות של אנשי ימין על מקומם הנפקד במדיה, אך השאלה המתבקשת היא האם המתודה הזו בכלל רלוונטית, לכאן או לכאן. בסעיפי החוק העוסקים בתפקידי הרשות השנייה ניתן למצוא התייחסות עמומה בלבד לאופי השידור הראוי, והוא אינו קשור לחלוקת כיסאות. החוק דורש "מתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית באזורי הארץ השונים ובצורות ההתיישבות השונות, ולהשקפות השונות הרווחות בציבור". כיצד יתממש המגוון? האם הוא צריך להעניק משקל סגולי לכל עמדה באופן פרופורציונלי למידת תפוצתה באוכלוסייה? זה כבר נתון לפרשנות.
"תקשורת צריכה להיות חוקרת, נושכת ובועטת", טוען פרופ' יחיאל לימור, חוקר תקשורת ועיתונאי לשעבר. "היא אף פעם לא מבטאת את שלל הדעות, כי אי אפשר לבטא את כולן. אלו אגדות שממציאים בשוליים של שני הקצוות. מספר הדעות הוא כמספר התושבים שגרים במדינה. לתקשורת יש ארבעה תפקידים: למסור מידע, לתת פרשנות למידע, לבדר ולהעביר את המורשת התרבותית. פרשנות פוליטית היא חלקיק קטן ממכלול הפרשנויות שיש בעיתונות. יש פרשנות ספורט, פרשנות כלכלית, וכולן צריכות להתבסס על אמינות. אין דיווח פוליטי, אלא פרשנות פוליטית. אובייקטיביות היא מושג שלא קיים, אף חוקר תקשורת לא מדבר עליו, והוא גם לא מופיע ברוב תקנוני האתיקה בעולם".
אתה חושב שהתקשורת הישראלית מתנהלת היום באופן הוגן?
"בגדול, התקשורת הישראלית היא הגונה גם בקנה מידה בינלאומי. היא נותנת תמונה מאוזנת ומלאה למדי. בכל פעם שמדברים איתי על תקשורת, אני שואל למה מתכוונים: הרי יש 15 עיתונים יומיים, שלושה ערוצי טלוויזיה ארציים, עשרות ערוצי כבלים, מאה תחנות רדיו, 350 מקומונים וקרוב לאלף כתבי-עת".
ולכולם יש אותו משקל סגולי?
"חשיפה אין פירושה השפעה. אם לתקשורת הייתה כזו השפעה גדולה, נתניהו לא היה ראש ממשלה. אבל עובדה שהוא ניצח בבחירות האחרונות. השפעת התקשורת על ההתנהגות היא קטנה מאוד – גם אם ישכנעו אותך לנסות גלידה חדשה, אם היא לא תמצא חן בעינייך לא תקני אותה שוב".
מה לגבי הטענה שההצבעה לנתניהו בבחירות האחרונות הייתה סוג של התרסה כלפי התקשורת?
"תוצאות הבחירות לא נבעו מאנטי כלפי התקשורת. הפחד הגדול מהתקשורת הוא שהיא משנה עמדות או התנהגות של בני אדם, אבל אין לה באמת כוח כזה גדול. גם המסר של נתניהו, 'הערבים נוהרים לקלפיות', לא שינה את העמדות, הוא לכל היותר נתן לאנשים מידע חדש שבגללו הם הלכו לממש את זכות ההצבעה שלהם".
"גם 'הפטריוטים' בערוץ 20 לא חייבים להביא שמאלנים באופן מדויק יחסית לאחוז שלהם בבחירות האחרונות", טוען בכיר בתקשורת כשהוא נשאל על מידת האיזון הקיימת היום בערוצים המסחריים. "יש עורך לתוכנית, שיעשה מה שבא לו. מקור ראשון לא צריכים על כל שישה כותבים ימנים שלושה כותבים שמאלנים. כל התפיסה הזאת היא מגוחכת. השאלה היחידה היא האם הצופה הישראלי מקבל את קשת הדעות, והתשובה היא שכן. לחשוב שמנכ"ל ערוץ 10 או גולן יוכפז או חגי סגל צריכים בכל גיליון להתחיל לחשב לפי מפתח מצביעים ב-2017 ולפי זה להביא דעות? לא, זה לא התפקיד של תקשורת".
פרופ' אשר כהן מהפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן חולק על הטענה הזאת באופן נחרץ: "מגיש באחד משני הערוצים הגדולים יכול לומר 'שאראל סג"ל יעשה בפינה שלו מה שהוא רוצה, ואני אעשה בפינה שלי מה שאני רוצה'. רק שהפינה שלו היא הרבה יותר גדולה, ובסוף יש משמעות למינונים. מדובר בברנז'ה שכבר הרבה שנים יושבת כמעט לבד, ובאמת הפנימה את זה שהיא התקשורת. ואז כשמופיעים פתאום אראל סג"לים, מבחינתם זזנו ימינה. כל נקודת הייחוס שלהם מוטרפת מהבחינה הזו, כי הם גדלו בתוך בועה. כשהולכים במסדרון בעיתון – זו מבחינתם תקשורת. מה ששומעים ליד חדרי העריכה ובקפה – זו התקשורת. התקשורת לא הייתה שמאלית בעיניהם, היא פשוט הייתה התקשורת. הם לא האשכנזי הלבן המשכיל שברוך קימרלינג כינה 'האחוס"לים' (ראשי תיבות של אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים - רמ"ב), הם הישראליות. הם דמות הצבר".
המחקרים המעטים שניסו למדוד הטיות בתקשורת הניבו מסקנות שונות. ד"ר אבי גור, שבחן את הדעות שהובעו בעיתונים ובערוצים המרכזיים בתקופת הסכמי אוסלו, גילה בכולם יתרון ניכר לשמאל. המדד המשוקלל של גור מצא בידיעות אחרונות הטיה של 78.8% שמאלה מ"קו האמצע" ששרטט, ברשת ב' עמדה ההטיה על 74.5%, בערוץ 2 70%, בערוץ הראשון 55% ובגלי צה"ל 43.5%.
מחקר מאוחר יותר של ד"ר דניאל דור, בתקופת אינתיפאדת אל-אקצה, העלה ממצאים שונים לחלוטין. בספרו "עיתונות תחת השפעה" טען דור כי שלושת העיתונים הגדולים "סיפקו לקוראיהם תמונת עולם חד-צדדית, חלקית, מצונזרת, לעיתים קרובות מתלהמת, ובכל מקרה בלתי מאוזנת בעליל", והצביע על נטייה בולטת ימינה. אפשר להניח שגם מחקרים עתידיים יעלו תוצאות מנוגדות – הכול תלוי בחוקר, בעמדת המוצא שלו, בשיטת המחקר וכנראה גם בתקופה.
"כל מחקר בעניין הזה נידון לכישלון", אומר ד"ר צוריאל ראשי, חוקר תקשורת ואתיקה מאוניברסיטת בר-אילן. "בדרך כלל כשמדברים על עמדות, ההתייחסות בפועל היא לדעות ולמעשים. יכול להיות אדם מאוד מאמין, אבל בפרקטיקה לא מקיים מצוות. יכול להיות מישהו שמאוד בעד נתניהו, אבל לא מצביע לו. נכון לעכשיו לא רואים שינוי אמיתי במפת התקשורת, להוציא אלמנט אחד שהוא מדיד יותר, וזה המאבק של התקשורת על חייה, והעובדה שיש לה יותר תלות בשלטון. כשהתקיים הדיון על החייאת ערוץ 10 אמר לי כתב בכיר בערוץ: 'כאשר מתנהלות שיחות אוף דה רקורד מחוץ לוועדת הכספים, אני לא יודע אם מישהו פה לא מבטיח איזה אתנן, ומציע לכל אותם ח"כים ושרים שאם הם יתמכו בערוץ 10 הוא לא יעשה להם בעיות, או אפילו יקדם אותם'.
"ברגע שערוץ 1 מרגיש שהוא צריך את נתניהו כדי שיכריע בגורלו, וערוץ 10 צריך, וגל"צ צריך שיחליטו על עתידו, וערוץ 2 עומד להתפצל – נוצרת אווירה מסוימת. נתניהו מייצר החלשה של מערכות התקשורת, ואז ממילא הן נאלצות ליישר קו, גם אם הן לא רוצות. כך באמת מתקבלת בקרב עיתונאים מהשמאל התחושה שהמערכות תלויות בממשל. הם מרגישים תנועה של דעת הקהל לכיוון ימין, ומגיבים בהתאם. לפני שבועיים התפרסם סקר שלפיו נתניהו עדיין נשאר עם 30 מנדטים. עמדה לידי אשת שמאל שפשוט תלשה את השערות. 'מה עוד צריך לקרות כדי שנתניהו יאבד את התמיכה?', היא אמרה. 'המגנומטרים, החקירות, אפילו הכותרות בישראל היום תוקפות אותו, וכלום'".
גם אם בנוף התקשורתי חלו שינויים, ימני שמקבל מיקרופון משלו עדיין מעורר אוטומטית תגובות נסערות. הדוגמה הבולטת מהתקופה האחרונה היא השעה היומית הבודדה שהוקצתה לאראל סג"ל בגלי צה"ל, והצליחה להקים עליו מקהלה תקשורתית מתוזמנת.
"אני מוכרח לומר שזה קצת מגוחך", אומר סג"ל. "כל תלונה צריכה להיענות בבדיקה אמפירית שאפשר לערוך אותה בקלות באמצעות מדידת שעות שידור ורייטינג. יכול להיות שאנחנו עושים המון רעש, שאנחנו מאוד מרגיזים, אבל כמות ההשפעה שלנו היא מוגבלת. כשאת עוברת על שידורי הבוקר את מוצאת שם את אפי טריגר ורזי ברקאי ורינו צרור ויעל דן - כמעט כל תוכניות האקטואליה של גל"צ עדיין צבועות בצבע חזק מאוד".
חלק מהטענות הן גם על הסגנון שלך. יש מי שסבור שהוא מאוד אגרסיבי.
"את הסגנון הזה אימצתי עוד הרבה לפני הכיפה. לא למדתי רדיו בגל"צ, למדתי רדיו על משאית, מהווארד שטרן האמריקאי. מבחינתי, רדיו עושים מאהבה ועם תשוקה ורגש, אחרת לא שווה לעשות אותו. אני אחד שמוכן לדבר עם כולם, להתדיין עם כולם. הקפדתי שתמיד יהיו בתוכנית שלי גם שמאלנים, כי אני לא רוצה שתהיה רק דעה אחת, ולא רוצה להיות במקום שהם היו מולנו. זה שיש כאלה שלא מוכנים להתראיין אצלי, או שמשקרים במצח נחושה - זה כבר עניין אחר. בחצי מהראיונות אני שומע אותם אומרים לי 'אתה לא נותן להשחיל מילה', וזו הטכניקה של השמאל – בן-אדם מדבר ותוך כדי מתלונן על כך שלא נותנים לא לדבר. רזי יגיד 'שים נקודה', וזה מספיק. זה קצת מרגיז, אבל אני אומר לעצמי שזה התשלום שאנחנו נדרשים לו, ואני רואה את עצמי כשליח".
למה לדעתך הם מתלוננים?
"כי אצלי קשה. אני לא צועק, אבל יש קטע אצל שמאלנים, שאם שואלים אותם משהו שהם לא רגילים לשמוע, הם עונים ב'למה אתה צועק עליי'. כי הם רגילים לעלות אצל רזי ואצל יעל דן ולקבל להקה של מעודדות".
בתוכנית "הפטריוטים", שאותה אתה מגיש בערוץ 20, יהיו תמיד שלושה ימנים על שמאלני אחד. מה ההבדל?
"נכון, זה תיקון. וזה יותר טוב ממה שיש בערוצים אחרים, ששם תראי ארבעה אנשים שכולם מקהלה יוונית. אצלנו יש גיוון - איש ימין, איש ימין דתי, איש שמאל ואיש מרכז-ימין. בניגוד למה שאומרים, אני חושב שאני איש ימין מאוד מתון. אני מוכן לדבר עם כולם. אני חבר של איתמר בן-גביר ושל יריב אופנהיימר, ואת שניהם אני אוהב".
אז למה בעצם כל כך חוששים ממך?
"כי בדור הזה יש כמה אנשים שהם חלק מהשינוי הדמוגרפי. ב-77' אולי היה מהפך, אבל רק ב-2015 נפל לשמאל האסימון. פתאום הבינו שהמאמר של נחום ברנע הוא כבר לא יותר משמעותי מציוץ של 'המצליף' בטוויטר".
"עם זאת, המציאות מוכיחה שהימין נמצא במקומות מאוד ספציפיים", מסייג סג"ל. "עם כל הכבוד למקור ראשון וערוץ 20 וישראל היום, אנחנו לא אוחזים בכל התקשורת. ועל כל מאחז שאנחנו לוקחים - תראי איזו מלחמה. ערוץ 20 מותקף כל הזמן, למה הם נלחמים אם זה חסר משמעות? הרי מדובר בערוץ של 20 מיליון שקל מול תאגיד של 750 מיליון. אין ספק שהתקשורת נמצאת היום במבחן קיומי, הפרינט במיוחד. העידן משתנה, ופתאום באים אנשים חדשים ורוצים לשחק. יש כאן שוק תקשורת מצטמק שנהיה יותר ויותר דרוויניסטי. זה קרב על שליטה, ובסוף גם על משאבים וכסף. הם מבינים שהמציאות של עמדות כוח שבמשך שנים היו שייכות רק להם, עומדת להשתנות".
אולי יש ממש בטענות על נטיית הימין להתקרבן גם כשהוא אוחז במיקרופון; מצד שני, לא צריך יותר מצפייה ביום אחד של שידורים, כדי לראות שיש צדק גם בדבריו של סג"ל. איש הימין המובהק, שקולו אמור לשקף אחוז ניכר מהאוכלוסייה, בדרך כלל ימצא את עצמו באולפני הערוצים המסחריים כשהוא מוקף בשלושה דוברים בעלי דעות שמאל-מרכז ושמאלה משם. נציגי הימין, ובפרט אלו הדתיים, הם עדיין משבצת. משורייני כיסאות, בדומה לנשים, ערבים ומזרחים.
תאגיד השידור החדש מתיימר לשנות את הפריסה המסורתית הזו, ואכן ניכר בו ניסיון מסוים לרענן את הרכב הדוברים. בתוכנית הסאטירה החדשה "עד כאן" מציבים צוותים של קומיקאים המגיעים משני צידי המפה הפוליטית, למען ההומור ההגון. יחד עם זאת, בעריכת החדשות ובאופן הגשת יומני האקטואליה עדיין לא מסתמנת מהפכה.
ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, ראש "התוכנית לרפורמות בתקשורת" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הייתה בין מנסחי הקוד האתי של תאגיד השידור. לדבריה, הכול מתחיל ונגמר בגיוון. "כאשר במערכת עיתונאית – ובכלל במקום עבודה - יש מגוון של דעות, זה הדבר היחיד שמאפשר לאנשים להתעמת עם ההנחות שלהם. מי שנמצא כל הזמן בסביבה שבה כולם חושבים כמוהו, היכולת שלו לביקורת עצמית היא נמוכה מאוד. וזה מה שקרה במערכות עיתונים לאורך שנים".
איך אפשר להחיל מנגנון של איזון במערכות שהן כל כך מורכבות?
"הגיוון אמור להתקיים בשני מרכיבים: מה שאנחנו רואים בבית – כלומר הפרשנים והפאנליסטים; ומה שאנחנו לא רואים - העורכים והמפיקים, אלו שבסוף מחליטים את מי להזמין לאולפן. התפיסה של 'קיבלתם את עמית סגל', ספירת הראשים הנגלית הזאת, היא אחד הדברים הכי גרועים שעושים היום. צריך לעשות אותה בצורה שמתייחסת גם למקבלי ההחלטות. הממשל האמריקאי, למשל, לפני שהוא מתקשר בחוזים מעל סכום מסוים עם חברות גדולות, דורש מהן להוכיח שקיים אצלן גיוון תעסוקתי. הגיוון הזה חייב להתחיל לחלחל גם אצלנו לתוך המערכות. זה נכון גם לגבי זקנים, מזרחים, ערבים, שמנים ועוד הרבה אוכלוסיות מודרות".
אקו"ם