דלתיים סגורות: אי שוויון במערכת הבריאות הציבורית
האם הדרישה לזכות בחירה במקום האשפוז לכל חולה היא מוגזמת? מאבק ארוך וניסיונות רבים לשינוי מדיניות בחירת מקום האשפוז עבור חולים בבריאות הנפש הובילו לנוהל חדש. בפועל, הנוהל החדש קשה ליישום, התנאים נותרו זהים והמציאות - עגומה ומאכזבת
ב' (שם בדוי), בת 23, מתמודדת עם פגיעה נפשית קשה לאחר שנים ארוכות שבהן אביה פגע בה מינית. עקב מצבה הנפשי הרעוע, ב' אושפזה ארבע פעמים במחלקות פסיכיאטריות סגורות, החל מגיל 16, כשהיא מאובחנת בפסיכוזה, בדיכאון וחרדות קשות, כל אלו בעקבות הפגיעה שעברה.בשנה האחרונה ב' התקשתה במיוחד להתמודד עם ההשלכות של הפגיעה שעברה, היא סבלה מנדודי שינה קשים, התנהגויות חריגות וקושי משמעותי בתפקוד. הטיפול שהיא קיבלה במסגרת קופת החולים לא עזר וההתדרדרות במצבה הנפשי נמשך, עד אשר החלו להופיע אצלה התקפים פסיכוטיים, שגרמו לה ולסביבתה סבל רב וחוסר אונים. כל ניסיון לשכנע אותה להגיע לאשפוז מרצון בבית חולים פסיכיאטרי, נתקל בסירוב.
סקרנותי לגבי הסיבות לסירוב, הובילה לחשיפה של החוויה הקשה שעברה בבית החולים הפסיכיאטרי המקומי שבו הייתה מאושפזת. הזיכרון שלה מהמקום מלווה בתחושת השפלה ובדידות נוראה. לדבריה, "במשך יומיים הסתובבתי עם שתן במכנסיים כי לא מצאתי כוח להיכנס למקלחת ולהחליף בגדים. יומיים שלמים ואף אחד לא עזר לי. איך אפשר להחלים ככה? אפילו סדנאות להפוגה לא היו לי שם, אולי רק פעם בשבוע. בכל שאר הזמן, אני ושאר המטופלים במחלקה בהינו בקירות".
כששאלתי בתמימות מדוע לא פנתה לבית חולים אחר במקום לחזור לאותה סביבה טראומטית שבה הייתה בעבר, נעניתי כי היא איננה רשאית לפנות לבית חולים שבו היא בוחרת, אלא לבית חולים האזורי שאליו היא מיועדת, זאת על פי הנהלים של משרד הבריאות. המקרה הוביל אותי לבירור מעמיק של הנושא והנוהל התמוה שעליו היא דיברה, אשר חשף בפני את מורכבות תהליך האשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים.
בעבר - על פי "הסדר האזוריות" - למתמודדים בבריאות הנפש לא הייתה כל זכות בחירה בנוגע למקום שבו יאושפזו. בית חולים אזורי היה היעד היחיד לאשפוז עבור האוכלוסייה בסביבתו ורק אליו אוכלוסיה זו הורשתה להגיע. בשנת 2010 ו-2012 הוגשו שתי עתירות לבג"ץ על ידי בני הזוג צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא, פעילים בתחום זכויות נפגעי הנפש אשר מובילים את המאבק לבחירה במקום אשפוז, מאחר שלמשרד הבריאות לא היה כל נוהל כתוב בעניין.
כמו כן, ב-2014 הוגשה הצעת חוק שתאפשר בחירה בבית החולים ותבטל את הסדר האזוריות. בעקבות המאבק, משרד הבריאות פרסם בנובמבר 2014 נוהל חדש בשם "בחירת מקום אשפוז בבריאות הנפש" שנועד לסיים את המאבק ולפתור לכאורה את הבעיה. סעיף קטן ודרמטי בנוהל החדש מפרט כי תנאי לבחירה הוא תפוסת מיטות בבית החולים המבוקש שאינה עולה על 95% בזמן הנתון. משרד הבריאות אף פרסם באתרו דף ובו נתוני התפוסה במוסדות השונים המתעדכנים מדי יום.
אלא שבמקרה של ב', וכך של עוד רבים אחרים, הנוהל החדש לא היה רלוונטי כלל, משום שבמשך חודשיים רצופים שבהם פנתה אל בתי חולים מחוץ לאזור שאליו היא משויכת ושבהם רצתה לקבל טיפול, תפוסת המיטות עלתה על 95%. על אף השינוי בנוהלי משרד הבריאות, לא הייתה לה שום אפשרות לממש בפועל את זכות הבחירה במוסד. כלומר, הנוהל של בחירת מקום האשפוז הוא קוסמטי, נותר על הנייר בלבד, ואינו נותן מענה מהותי לבעיה.
גם הניסיון להתעדכן מנתוני תפוסה יומיים באתר משרד הבריאות לוקה בחסר, משום שהעדכון בו לא מתבצע כראוי במשך ימים רבים, וכן כל ניסיון ליצור קשר עם מחלקות האשפוז הוא קשה ומסורבל. לעיתים נסענו יחד עד למיון הפסיכיאטרי של בית חולים רצוי במטרה להתאשפז, ושם אחרי המתנה ארוכה נתקלנו בסירוב שהחזיר אותנו בחזרה אל בית החולים האזורי.
המקרה של ב' התגלגל לסוף עצוב. לאחר חודשיים שבהם היא לא הצליחה להתאשפז בבתי החולים שבהם היא רצתה לקבל טיפול, החריפו התסמינים הפסיכוטיים שלה והיא פיתחה נטיות אובדניות. מכאן, כבר היה מאוחר מידי לאשפוז מרצון והיא אושפזה בכפייה, באותו בית חולים שבו היא טענה שהיא לא מרגישה שהיא מסוגלת להחלים ובכך נשללה ממנה הזכות לקחת אחריות על בריאותה.
המקרה של ב' איננו מקרה ייחודי. מבירור עם אנשי מקצוע רבים המנסים לעזור למתמודדים להתאשפז בבתי חולים פסיכיאטריים רצויים, ועל סמך ניסיונם בשטח, נראה כי הנוהל החדש של משרד הבריאות לא מיושם משום שבתי חולים פסיכיאטריים הנתפסים כספקי שירותים טובים יותר, נמצאים רוב הזמן בתפוסה של מעל 95%. מכאן שמחולים רבים עדיין נמנעת הזכות להחליט בדבר מצבם הרפואי. דליה וירצברג-רופא מדווחת: "טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא. בפסיקת בג"צ האחרונה נכתב: 'אנו סבורים כי השאלות צריך שישובו ויתלבנו לקראת השינוי המסגרתי ב-2015'. צביאל ואני מקווים לחדש את הטיפול בנושא בחודשים הקרובים".
את המקרה של ב' כבר קשה לתקן, אך הוא מלמד אותנו כי עלינו להמשיך להיאבק על זכויותיהם של אזרחים רבים אחרים. על המדינה מוטלת האחריות לעשות תיקון לעוולה זו, כשם שאזרחי המדינה יכולים לבחור את בית החולים שבו יקבלו טיפול רפואי גופני, עליהם להיות בעלי זכות שווה לבחירת בית החולים אשר בו יקבלו טיפול רפואי נפשי. זוהי זעקתם של ב' ושל רבים אחרים, אשר יכולים לקבל החלטות בריאות לגביי בריאותם ועתידם, אך המדינה שוללת זאת מהם.
הכותבות עוסקות בתחום בריאות הנפש ונוער קצה וכן לומדות בתכנית המוסמך לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית
אקו"ם