ראשי » חדשות » בארץ

בתוך החומות: החיים ברובע היהודי לאורך ההיסטוריה

למרות העוני, הצפיפות, ההתנכלויות והחורבן, לאורך ההיסטוריה (כמעט) הייתה נוכחות יהודית בירושלים. ספר חדש עוקב אחר האנשים שחיו ברובע היהודי, ואחרי החיים שהתקיימו בו ללא הפסקה

אגדה נושנה מספרת על כובסת יהודייה ענייה, שהתפתתה להצעתו של שומר קבר דוד להיכנס אל מערת הקבר. באותה עת היה קבר דוד מסגד: על מי שאינם מוסלמים חל איסור חמור להיכנס לתוכו, ועל אחת כמה וכמה אל המערה שמתחתיו. ברגע שהכובסת היהודייה נכנסה, נעל השומר את הפתח שמעליה, ואץ להזעיק את אנשי החוק ולהאשים את היהודים בחילול קודשי האסלאם. בעוד הכלואה האומללה אינה יודעת את נפשה, נגלתה לעיניה דמותו התמירה של דוד המלך. הוא הביט בה בעיניו הטובות והוביל אותה החוצה דרך מנהרה נסתרת. השוטרים מצאו את האישה בביתה, ואת השומר הנוכל האשימו בבדיה והרגוהו.
   
זו אחת מהאגדות המופיעות בספר "הרובע היהודי וכל נתיבותיו" (הוצאת יד בן צבי), המגולל את תולדות ירושלים היהודית ב-750 השנים האחרונות. הספר, פרי מחקרו ועטו של ד"ר איל דודסון, מביא 13 מסלולי סיור בעקבות חיי היהודים בירושלים - על עולמם הרוחני והתרבותי, על מגוון העדות והקהילות ששכנו בעיר והיחסים ביניהן, על קשיי היומיום והאירועים שחרגו מהשגרה. הסיורים גם עוקבים אחר תמורות ושינויים שחלו ברובע, וסוקרים תקופות של צמיחה ושגשוג לצד שנים של נסיגה, סבל וחורבן. המסקנה הברורה מכל הסיפורים: היהודים תמיד חיו בירושלים. בית המקדש חרב, יהודים הוגלו מארץ ישראל, אבל האחיזה היהודית בירושלים מעולם לא ננטשה.

המסלולים המתוארים בספר חושפים בפני המטייל כתובות ותבליטים על אבנים עתיקות, סמטאות צרות ובתי כנסת עתיקים, ואלה מספרים סיפורים מרתקים. לצד מנות גדושות של ידע היסטורי, ארכיאולוגי, תאולוגי, הלכתי וקבלי, מחיה הספר את הדמויות שמילאו את הרובע. הוא מתאר את עלייתם ארצה של רבנים, של מנהיגי עדות ושל ראשי חצרות חסידיות – גם מטעמים אידיאולוגיים ומשיחיים, אבל גם בבקשת מקלט מפני רדיפות, גירושים ופוגרומים.
 
"הסיפורים שלהם מוכיחים עד כמה אנחנו מחוברים למקום הזה", אומר לנו דודסון. "זה המפתח להבנת המציאות הלאומית והפוליטית גם בימינו אנו. תולדות הרובע היהודי הן תולדות האחיזה היהודית בירושלים. אנחנו חייבים להכיר את הסיפור הזה, את המורשת הזו ואת השורשים. כי השורשים נותנים את האחיזה שלנו והמשמעות שלנו בהווה, ואת הבסיס להמשך הצמיחה בעתיד".

דודסון, בן 52, חוקר את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל כבר עשורים. במקביל לעבודתו כמרצה במכללת הרצוג בגוש עציון ובמכללת אורות ישראל באלקנה, הוא משמש גם מורה דרך. מחקריו וסיוריו מתרכזים בירושלים, אבל גם בעיר צפת – שעמדה במרכז הדוקטורט שלו, ושמבחינתו היא מעין שכונה של ירושלים. בשנות ההוראה, המחקר וההדרכה הוא נחשף לסיפורים ממקורות רבים, וככל שהחומרים הצטברו, התקבלה תמונה מפורטת של תולדות עם ישראל בירושלים.

ספרו של דודסון מתאר אירועים שקרו בעיר העתיקה מאז התקופה הממלוכית. מהתקופות שלפני כן לא שרדו כמעט ראיות בשטח, וגם הידיעות ההיסטוריות אינן עשירות במיוחד. לדברי דודסון, העדות הקדומה ביותר על ההתיישבות בירושלים לאחר החורבן היא מהתקופה הרומית המאוחרת. בתלמוד מוזכר "קהלה קדישא דבירושלים", קהילה יהודית שחיה בעיר למרות המגבלות הנוצריות, ואולי אף תחת איומי מוות.
 

מצבם של יהודי ירושלים השתפר יחסית לאחר הכיבוש המוסלמי ב-638, אך עם הכיבוש הצלבני ב-1099 נטבחו כל היהודים בעיר, יחד עם רוב הקהילה המוסלמית המקומית. רק בשנת 1260, עם הגעת הממלוכים, החלה ההתיישבות ברובע היהודי במקומו המוכר כיום. לפי דודסון, מי שמסמל את התקופה החדשה שנפתחה הוא הרמב"ן, שהגיע לירושלים ב-1267, לפני 750 שנה. בהתיישבות הרמב"ן בעיר עוסק הסיור השני בספר, שלוקח את הקורא ל"חצר האשכנזים" - בין בית כנסת הרמב"ן לחורבת רבי יהודה החסיד (בית כנסת "החורבה").

רבי משה בן נחמן - מגדולי החכמים בחצי האי האיברי, פוסק ופרשן של התורה והתלמוד - הגשים בגיל 73 את חלומו: לקיים את מצוות הישיבה בארץ ישראל, שלקביעתו היא "שקולה כנגד כל המצוות". הוא היה עד להרס שהותירו הקרבות בין הצלבנים למוסלמים: מקהילת היהודים בעיר לא נותר זכר. ביוזמתו אותר מבנה עמודים נטוש והוסב לבית כנסת. כתב יד מאויר משנת 1537 מציג מבנה ומכנה אותו "בית כנסת הרמב"ן" – הוא בית הכנסת המוכר בשם הזה עד ימינו. אך האם הרמב"ן התפלל שם? על פי הדעה המקובלת בקרב החוקרים, בית הכנסת הזה נוסד כמאתיים שנה אחרי זמנו.

הרמב"ן נשאר בירושלים תקופה קצרה בלבד, וככל הנראה נפטר בעכו בשנת 1270. ובכל זאת, בית הכנסת שהקים היה הגרעין שסביבו וממנו התפתחה שכונת היהודים בתקופה הממלוכית – השכונה שמכונה היום "הרובע היהודי".

בין המתיישבים ברובע, שנים רבות אחרי ימי רמב"ן, היו גם פליטים יהודים שעזבו את ספרד ב-1492 ואת פורטוגל ב-1497. גזרות הגירוש שלחו אותם לנדוד מארצותיהם בדרכי הים, ולהתיישב ברחבי העולם כולו. חלקם הגיעו לבלקן הדרומי, לאיסטנבול וגם לאנטוליה, ולאחר שהעות'מאנים כבשו את ארץ ישראל בשנת 1516, נפתחה ליהודי האימפריה הדרך לארץ ישראל. הסולטן העות'מאני של אותם ימים, סולימאן הראשון (או "סולימאן המפואר"), זכור לטוב בירושלים גם בזכות מפעליו שהביאו שגשוג לעיר: הקמת חומת העיר העתיקה שסיפקה ביטחון, בניית שווקים שפיתחו את המסחר, שיקום מערכת הובלת המים ושיפוץ כיפת הסלע בהר הבית.
  

העלייה מפזורת ספרד לא פסקה, וההתיישבות הספרדית בעיר העתיקה נמשכה עד אמצע המאה ה-20. ארבעה בתי כנסת ספרדיים מוכרים ברובע היהודי הוקמו בידי קהילות העולים הללו: בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, בית הכנסת אליהו הנביא, בית הכנסת האמצעי ובית הכנסת האיסטנבולי. המייסדים נאלצו לציית למגבלות אסלאמיות, ולכן בתי הכנסת הללו נבנו במפלס נמוך ממפלס הרחוב.

לפי אגדת הכובסת, המופיעה בראשית הכתבה, המערה המובילה לקבר דוד המלך שבהר ציון מתחילה מתחת לבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז). האגדה המקשרת את בית הכנסת לקבר מהדהדת באחד הכינויים שדבקו בו - "בית הכנסת קהל ציון". אגדה נוספת מספרת שכלי כסף, פרוכות וספרי תורה עתיקים שפיארו את בית הכנסת בעבר, טמונים היום במערה העלומה שמתחתיו. מסורות מאוחרות טוענות כי המקום שימש בית מדרשו או מקום תפילתו של ריב"ז עצמו - אחד מחשובי החכמים בירושלים בסוף ימי הבית השני, ומי שיזם את מעבר הסנהדרין ליבנה ושינה את פני היהדות כך שתוכל לשרוד כדת ללא מקדש. בית הכנסת עצמו בוודאי אינו קדום כל כך, אבל קשה לדעת מתי נבנה, וייתכן שקדם לגירוש ספרד. מסורות בעל פה מתארכות את בנייתו למאה ה-13, כתובת הקדשה שנמצאה בו מעידה על הקמתו בסוף המאה ה-14, ומסמך מבית הדין המוסלמי בירושלים מצביע על כך שבית הכנסת נוסד סביב 1590. על כל פנים, זהו בית הכנסת הספרדי הקדום ביותר בעיר.
 
בית הכנסת "אליהו הנביא" קיבל את שמו לזכר אירוע מכונן שהתרחש בו ביום הכיפורים. דווקא ביום הקדוש, התקשו המתפללים למצוא עשירי למניין. לפתע הופיע בפתח אדם לא מוכר, והצטרף לתפילה. מיד עם צאת הצום הוא נעלם. המתפללים האמינו שהיה זה אליהו הנביא, ושמרו את כיסאו בתוך כוך בירכתי החדר. סיפור דומה - מתפלל אלמוני שמשלים מניין ביום הכיפורים - מסופר על בית כנסת בחברון, אך שם חיברו את דמותו לאברהם אבינו.

בראשית המאה ה-17 הלך ורב מספרם של העולים ממרכז אירופה וממזרחה. ב-1621 הופיע בירושלים השל"ה - הרב ישעיה הלוי הורוויץ, מגדולי החכמים האשכנזים, שהיה רבה של קהילת פראג והתפרסם בזכות ספר המוסר הקבלי "שני לוחות הברית" (ומכאן הכינוי של"ה). מנהיג אשכנזי אחר שעלה לירושלים הוא רבי יהודה החסיד סג"ל, שנולד ב-1660 בפולין, בקהילה אבלה שעברה בקושי את מאורעות ת"ח-ת"ט (1648). רבבות נרצחו בפרעות שהוביל בוגדן חמלניצקי, קהילות רבות חרבו, ויהודים שחיפשו הסבר לאסון פנו אל תקוות משיחיות, ובין השאר הצטרפו לשבתאות. רבי יהודה החסיד היה כנראה בין מי שניסו לאסוף את השברים אל ארץ ישראל.

הוא נדד בין קהילות בפולין ובגרמניה, סחף המונים, וב-1697 יצא לירושלים בראש חבורה בת כ-1,500 איש.
המסע הקשה נמשך שלוש שנים, ורבים נטשו אותו לפני סיומו. בראש חודש מרחשוון תס"א, היא שנת 1700, הגיעו העולים לירושלים. כעבור שישה ימים בלבד נפטר רבי יהודה החסיד, והוא בן 40. תלמידיו נותרו המומים, ורבים מהם עזבו את העיר ושבו לארצותיהם.
 

 
גם הגר"א, הגאון רבי אליהו קרמר מווילנה, הביא לחיזוק היישוב היהודי האשכנזי בירושלים. הוא עצמו אמנם לא הצליח להשלים את מסעו לארץ ישראל, וחזר לליטא, אך המשיך לעודד את תלמידיו לעלות לארץ ולהתיישב בה. "אתחלתא דגאולה", כך הסביר להם, תיבחן בנכונות העם היהודי לבנות את ירושלים. בשנת 1772 הגיעה לעיר קבוצה קטנה של תלמידיו, בראשות הרב עזריאל משקלוב אשר בבלרוס. קבוצה נוספת עלתה לירושלים ב-1808, ושנה אחר כך הגיעו עוד שתי קבוצות.

אחד מצאצאי העלייה הזו הוא נשיא המדינה ראובן ריבלין. בנאום שנשא ביולי 2014, לאחר השבעתו לנשיא, סיפר: "בשנת תק"ע (1809) עלתה משפחתי ארצה, במצוות הגאון מווילנה, לבנות את הארץ ולקבל פני משיח. בלהט הציפייה לבואו נהגו בני משפחתי לישון בנעליהם דרוכים ונכונים לקראתו, שמא יגיע באישון ליל. הם לא זכו לראות משיח בימיהם, אך מעולם לא חלצו את נעליהם. הם ידעו שגם אם הנס לא יתרחש בדורם – התקווה לבואו והדריכות לקראתו הן המחויבות שלהם והירושה שלהם לבניהם אחריהם".

הריבלינים הם מהמשפחות שבהן אפשר לזהות רצף גנאלוגי של ירושלמים זה כמה וכמה דורות. אף שיהודים התגוררו בעיר לאורך כל השנים, רק מהתקופה הזאת – ראשית המאה ה-18 - מתחילים לראות שושלות יוחסין ירושלמיות שמוכרות בעיר גם היום.

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, ניסה גם הוא לעלות לירושלים, אך לא זכה לכך. גיסו, הרב גרשון מקיטוב, עלה ב-1747 והיה החסיד הראשון בארץ ישראל. הוא סירב לכהן כרב, והעדיף ללמוד בישיבת המקובלים "בית אל", שנוסדה עשור לפני כן. ב-1777 עלתה ארצה קבוצה של תלמידי הבעש"ט שכללה כמה מאות חברים - ראשית ההתיישבות החסידית בארץ ישראל. איתה הגיעה לארץ גם העוינות בין חסידים למתנגדים, שכבר פילגה את יהדות אירופה.
 

לקראת שנת ת"ר (1840) שררה בארץ ישראל ציפייה גדולה לבוא המשיח, בהתבסס על חישובים קבליים שונים. דברי הגר"א על "שנת התור", שאז לפי ספר הזוהר "ייפתחו מעיינות החכמה", היו בין המניעים לעלייתם של תלמידיו. בארץ שלט אז מוחמד עלי באשא, והיהודים זכו ממנו לתנאים מצוינים. בתי כנסת חדשים הוקמו, ואחרים שופצו לראשונה זה שנים רבות. ראויה לציון הקמת בית הכנסת האשכנזי "מנחם ציון", שנחנך ברוב הוד והדר - בדיוק בזמן רעידת האדמה של 1837, שהחריבה את העיר צפת ואת הגליל. בירושלים חגגו בזמן שהרוגי צפת שכבו מתחת להריסות.

כשהגיעו הידיעות על חורבן צפת ואובדן תושביה, פשט בארץ אבל כבד. המתח המשיחי רק הלך וגאה - אך המשיח לא בא, ובקרב היהודים פרץ משבר אמוני ורוחני. אלא שבמבט לאחור, שנת ת"ר דווקא הייתה נקודת מפנה היסטורית והתפתחותית. העות'מאנים החזירו אז לידיהם את השלטון בארץ, אחרי שאיבדו אותו לטובת מוחמד עלי באשא המצרי למשך תשע שנים. עם שובם התחילה ירושלים להתנער מאבק ימי הביניים, וליהנות מפירות המהפכה התעשייתית העולמית. המצאות חדשות כמו מנוע הקיטור והטלגרף חיברו אותה לעולם, והביאו לכאן תיירים ושליחים, נציגי מעצמות וטכנולוגיות פורצות דרך.

"בפרספקטיבה היסטורית, בשנת ה'ת"ר אכן החלו פה תהליכים אדירי משמעות", אומר דודסון. "את זה אנחנו יודעים רק כחכמים לאחר מעשה. עליות רבות מאוד הגיעו לארץ, וירושלים כבר לא יכלה להכיל את יושביה היהודים. כעבור עשרים שנה אנו מוצאים את השכונה הראשונה מחוץ לחומות, משכנות-שאננים".
 
עם התגברות גלי העלייה צמחה הקהילה האשכנזית במהירות, והפכה לעדה הגדולה ביותר בעיר. בתי דפוס ועיתונים נוסדו בה, והופיעו יוזמות מסחריות ותעשייתיות. בית הכנסת מנחם ציון כבר לא הכיל את המתפללים הרבים, וב-1855, בהתערבות הנדבן האנגלי סר משה חיים מונטיפיורי, אושרה הקמת בית כנסת חדש לקהילה. המיקום שנבחר היה על חורבת בית הכנסת רבי יהודה החסיד - שנבנה על ידי תלמידיו של הרב, ונשרף בידי המוסלמים ב-1720.

בית הכנסת של מונטיפיורי נחנך בספטמבר 1864 וזכה לשם הרשמי "בית יעקב", על שם הברון ג'יימס יעקב דה-רוטשילד, מרחוקי-משפחתו של מונטיפיורי. בפועל נקרא המקום בשם "החורבה", משום שהירושלמים התקשו לוותר על הכינוי הישן. יחד עם בית הכנסת תפארת ישראל הפך "החורבה" המחודש לסמל הרובע היהודי, בזכות גובהו. יום לפני כניעת הרובע במלחמת העצמאות, פוצץ בית הכנסת בידי לוחמי הלגיון הירדני.

בין הסיורים בעקבות ספרדים, חסידים ואשכנזים, יש בספר גם פרק שמתחקה אחר תולדות "המערביים" - היהודים שבאו לישראל מארצות המגרב שבצפון אפריקה, ובהם הרב דוד בן שמעון, הרדב"ש, שעלה מרבאט שבמרוקו ב-1854. סיור מאלף אחר מתמקד ברופאים ורפואות. תנאי התברואה הירודים בעיר שבין החומות, מספר דודסון, גרמו להתפרצות מגפות קטלניות רבות. שיעור תמותת התינוקות הגיע לעיתים ל-80 אחוזים, ומשפחות שלמות נכחדו. "הרפואה העממית" המליצה על שימוש בסגולות, בחבישות ובצמחים. שיטת ריפוי ייחודית הייתה נתונה לסַפָּרִים: על מדפים במספרות עמדו צנצנות ובהן עלוקות, ששימשו להקזת דמם של חולים.

סיור שלם אחר מוקדש לסיפורו של בית אחד ברובע, ברחוב אור החיים 6. סביב רחבה שכונתה "חצר אור החיים" עמדו בתי תפילה ולימוד, לצד בתי מגורים של משפחות ברוכות ילדים. זה מתחם המגורים היחיד שהידיעות ההיסטוריות מצביעות על התיישבות יהודית שהתקיימה בו במשך כ-500 שנה רצופות, פחות או יותר. המבנה שרד גם את חורבן הרובע בשנות השלטון הירדני, וכיום שוכן בו "מוזיאון חצר היישוב הישן", שמתאר את חיי היומיום ברובע.
 

באחד מחדרי המתחם נולד ב-1534 הרב יצחק לוריא אשכנזי, הוא "האר"י הקדוש". בתור ילד ראה, מן הסתם, את הבנאים שמקימים את חומת סולימאן המפואר סביב העיר. בגיל שמונה הוא התייתם מאביו, והמשפחה ירדה למצרים. שם הכיר האר"י את ספר הזוהר, וכשהיה בן 36 חזר ארצה, התיישב בצפת ונודע כגדול המקובלים.
במתחם נמצא גם בית הכנסת אור החיים, על שמו של הרב חיים בן עטר, שעלה ממרוקו ב-1743. האגדה מספרת שהוא נהג להתבודד בבית מדרשו עם אליהו הנביא, וללמוד מפיו את סודות התורה. בפינת בית הכנסת, משמאל לארון הקודש, נמצא פתח נמוך מכוסה זכוכית, שהוביל בעבר למקווה הטהרה ששימש את הרב לטבילה לפני כל תפילה. המקווה נחשף מחדש בעת השיפוץ שנערך במקום ב-1989.

בשנת 1892 הגיעה לירושלים הרכבת, ב-1898 ביקר בעיר הקיסר הגרמני וילהלם השני, וביום האחרון של שנת 1913 נחת בה המטוס הראשון, סמוך לתחנת הרכבת. זה היה חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שבה יאבדו העות'מאנים את האימפריה שלהם ואת שליטתם בירושלים. באותן שנים גם החלו נשות ירושלים לצאת מן החומות שלהן, כמו נשות העולם כולו. הן נשאו בעול הפרנסה, הקימו עסקי מסחר וייצור, היו למדניות ורבניות והרבו במעשי צדקה וחסד. דודסון מספר למשל על ציפה פינס ורייזה פיינשטיין, שהקימו יחד את בית החולים הפסיכיאטרי הראשון בירושלים.

פינס, מייסדת חברת "עזרת נשים" לסיוע ליולדת, נתקלה ב-1891 ביולדת שנטרפה עליה דעתה, והחלה לטפל בה יחד עם פיינשטיין. זה מה שיצר אצלן מודעות למצבם של חולי הנפש, שבאותם ימים היו זרוקים ברחובות או קשורים בבתים. השתיים החליטו להקים להם מעון, שהפך לבית החולים הפסיכיאטרי הראשון בעיר.
 
לצד הכניסה לבית הכנסת החורבה עמדו כמה בתי עסק של נשים יהודיות, ובהם חנות מוצרי החלב של מלכה ידלר, חנות העוגות של חעשה והמאפייה של קרישה ברמן - שהתפתחה לאחת המאפיות הגדולות בישראל של ימינו. בסמוך עמדה גם המכולת של גיטל דינוביץ, אלמנה בת 30 ואם לשישה, שעסקה בייבוא ומכירה של מזון מחו"ל. גם טחנת הקמח שהייתה ברובע נוהלה בידי אישה - באבע וולפנזון, ניצולת רעש האדמה בצפת.

חיי היהודים ברובע, בצלו של הר הבית החרב, לא נגעו כמעט במקום המקדש. מלבד בבואם אל הכותל המערבי, שהיה טמון בין בתי המוסלמים בשכונת המוגרבים, היהודים השתדלו להתרחק מההר וממבואותיו. בספר מתואר למשל יחסם לשוק מוכרי הכותנה, שנבנה בפתח הר הבית ב-1336 בידי נציב דמשק הממלוכי. היהודים האמינו ששם היו ממוקמות ה"חנויות" שבהן ישבו חברי הסנהדרין בימי בית שני. הרב חיים אלפנדרי, מחשובי החכמים באיסטנבול בראשית המאה ה-18, כתב שהיו יהודים שלא נכנסו לשוק מחשש ששטחו נכלל בתחומי הר הבית.

התשוקה הבלומה אל ההר, ואל הגאולה שבהכרח יביא עמו, מתבטאת במעשה המסופר על חמאם אל-שפאא - בית מרחץ קדום שפעל בשוק מוכרי הכותנה עד אמצע המאה ה-20, וכיום הוא סגור ומוחזק בידי ההקדש המוסלמי. לפי ההשערה, החמאם קיבל את מימיו מאמת מים סמוכה, ומסורת עממית קשרה את מקור המים עם מעיין שנבע בשטח הר הבית בימי המקדש.
 

 הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), מחכמי ירושלים במאה ה-18, העיד על זרימה שוטפת של מים שנשמעה מירכתי בית המרחץ. לכך הוסיף החיד"א אגדה מופלאה ששמע במו אוזניו מפי זקני ירושלים, על המקובל רבי חיים ויטאל, שהגיע מצפת ב-1578. לפי האגדה, הרב ויטאל התבקש בידי המושל לפתוח את סתימת מי הגיחון, אלא שהוא סירב וברח ב"קפיצת דרך" לדמשק. האר"י, שישב אז בדמשק, כעס עליו על שלא פתח את המעיין, כי זו הייתה שעת כושר לאתחלתא דגאולה.

"כשעוקבים אחרי הסיפור של הרובע היהודי, בעצם עוקבים אחר הסיפור של העם כולו", אומר דודסון. "יהודים מכל העולם ידעו תמיד שהבית האמיתי שלהם הוא בירושלים. זה טבוע בגנים, בתרבות, בתפילות ובאמונה שהגאולה הפרטית והכללית נמצאות בעיר הקודש. יהודים באו למרות שידעו שלא מחכה להם פה פרנסה, וגם לא חיים טובים ולא יחס טוב מהשלטונות. ובכל זאת באו. לפעמים באו כדי למות, אבל בעיקר באו לחיות".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg