הומואים צריכים לאמץ, וצריכים גם סבלנות
חיינו הפכו למציאות של צפייה ברצף, בלי שום יכולת להכיל תהליכים שלוקחים זמן. זה נכון לקהילת הלהט"ב, וגם לנו כדאי להסתכל במראה
משרד החינוך מתכוון לקצר את החופש הגדול בשבועיים, כך פורסם השבוע. תנוח דעת התלמידים המזועזעים: מניסיון מר, שינוי כזה הרי לא יקרה עד שאחרון ילדיי יסיים את חוק לימודיו, והוא עוד לא בן שנתיים.
כך או כך, למשמע הידיעה הזו הערתי באוזני צאצאיי כי מזל שהחופש לא קוצר בזמן שאני הייתי תלמיד, כי אחרת מרקו אף פעם לא היה פוגש את אמא שלו. מובן שנאלצתי להסביר להם את דבריי: 'הלב', הסדרה שעלילתה האכזרית שולחת ילד בן פחות מגיל מצווה – עובדה, הוא לא מניח תפילין אפילו פעם אחת לאורך כל הסדרה - לחפש את אמו ברחבי העולם לבדו. אה, סליחה, היוצרים הצמידו לו קוף שיסתובב איתו, כאילו ילד העובר בין יבשות משל היה כריסטופר קולומבוס לא מספיק מושך תשומת לב.
הסדרה האיומה הזאת נמשכת 52 פרקים – בדיוק כמספר ימי החופש הגדול, ללא ימי שישי ושבת - ומרקו פוגש את אמו רק בפרק אחד לפני האחרון, וגם זה כשהיא על ערש דווי. את הפרק האחרון, שבו אמא מתאוששת וכולם חוזרים יחד לאיטליה מאושרים, ראינו תמיד בעיניים דומעות תוך כדי עטיפת הספרים והמחברות לשנת הלימודים שתיפתח למחרת. בכל בוקר השכמנו קום, בשעה תשע בערך, וצפינו בפרק הבא בסדרה. כך נהגנו שנים על גבי שנים.
ילדיי אולי הבינו את העלילה, אבל לא תפסו מדוע אם יקוצר החופש מרקו לא יפגוש את אמו. "שיעשו 'צפייה ברצף', ויראו כמה פרקים ביום אחד", הם אמרו. הילדים כיום, עם יו-טיוב זמין במשך 24 שעות ביממה וספריות וי-או-די מלאות בכל טוב, בכלל לא מצליחים להבין מה פתאום ראינו בזמנו רק פרק אחד ביום ונאלצנו להמתין 23 שעות לפרק הבא.
אלה הם חיינו בזמן האחרון - הכול זמין, הכול מהר, הכול ישנו. מה הפלא שדחיית סיפוקים נעשתה למצרך נדיר כל כך? קחו את סוגיית אימוץ הילדים בידי משפחות חד-מיניות: גם אני התגרדתי בכל הגוף כשהתוודעתי השבוע להוראת משרד הרווחה לא לאפשר אימוץ ילדים בידי משפחות שאינן מסורתיות, כלומר כאלה המכילות אב ואם. זה נראה לי אנכרוניסטי, לא הוגן ובעיקר לא צודק. יחד עם זאת, לפני שחברי הקהילה עולים על בריקדות וקוראים לא להתגייס לצבא, כדאי לנשום עמוק ולהיזכר שאך לפני פחות משלושה עשורים הומוסקסואליות הייתה עברה פלילית בישראל.
ברשותכם נשים כרגע בצד את הממד ההלכתי - זה לא העניין פה, וגם ההחלטה על אימוץ אין לה דבר וחצי דבר עם ענייני הלכה. זו סוגיה של המדינה, כלומר חברתית לחלוטין. תנאי החד-מיניים במדינת ישראל השתנו פלאים לטובה בעשורים ובשנים האחרונות, ולפעמים כדאי גם לקבוצות הרואות את עצמן מודרות להסתכל על התהליך ולברך על מה שיש. ומה לגבי מה שאינו? אט-אט יבוא גם הוא.
סוגיית אימוץ הילדים הזכירה לי השבוע פרשה אחרת שעוררה בזמנו זעם רב: ב-1996 נחשף כי תרומות דם הנלקחות מעולי אתיופיה נזרקות, ולא נעשה בהן שימוש. הסיבה שנמסרה למעשה היא החשש מכך שמנות הדם היו נגועות במחלות שונות, האופייניות לבאי יבשת אפריקה. למרות הסערה הגדולה שקמה בזמנו, רק לפני כשנה וחצי - עשרים שנים לאחר מכן - שונו הנהלים, ועולי אתיופיה הותרו בציבור תורמי הדם. תהליכים לוקחים זמן, וצריך להכיר בכך.
מצב זה נכון לא רק לגבי להט"בים - כמעט כל תחום בחיינו הפך לכאן ועכשיו. אנשים רוצים שלום עכשיו, ומה הפלא שהם ממורמרים? האנושות הולכת והופכת לגוש נוירוטי שלא מסתפק בשום דבר זולת מילוי כל אחד ואחד משיגיונותיו פה ומיד. כן, זה נכון גם לגבי אנשי שלומנו.
השבוע נסגר הר הבית לעליית יהודים לכמה שעות עקב החלטת המשטרה. לא משנה כרגע מה הסיבה לעצירה הזמנית הזו – האם באמת בגלל הפרה של תנאי העלייה להר, או רצון להוריד את המתח מול הערבים שלא עלו להר בימים האחרונים. עובדה היא שיהודים שרצו לעלות להר לא יכלו לעשות זאת למשך זמן מסוים.
הפוסטים ברשתות החברתיות והזעם לא איחרו לבוא. כן, גם אני הייתי מתעצבן לו הייתי מגיע לשערי ההר בחום של סוף יולי, ובאופן שרירותי הייתה נמנעת ממני העלייה בלי שום קשר למשהו שעשיתי או שלא עשיתי.
אבל שוב, כדאי להסתכל על התהליך: לפני שבוע וקצת עליתי להר הבית לראשונה בחיי לצורך הכנת הפרק על ירושלים במסגרת שחזור מסעו של מרק טוויין בארץ ישראל לפני 150 שנה (את הכתבה המלאה תוכלו למצוא במוסף 'דיוקן'). רגע לפני הירידה מההר שאלתי את ארנון סגל, שהדריך אותנו נאמנה, באיזו תקופה הוא היה מעדיף לחיות בכל הקשור למצבו של הר הבית - לפני 150 שנה או היום. סגל לא היסס לרגע, ואמר: "מובן שהיום. עם כל הצער על היותנו שולטים בהר רק כביכול וחוסר היכולת שלנו להסתובב בו כפי שאנו רוצים, בכל רגע נתון אני מעדיף את המצב הזה על פני מה שהיה כאן בעבר. התקדמנו בכל מדד".
גם את זה צריך לזכור: נכון, איבדנו רק לפני שבוע שני שוטרים בהר הבית, ויש תחושה שאנחנו לא באמת בעלי הבית שם, אבל בואו נסתכל על התהליך, על ההתקדמות. ארץ ישראל נקנית בייסורים, לא בצפיית בינג'.
אקו"ם