ראשי » חדשות » בארץ

ילדה אחת שנולדה מהלב

מאיר ושולה אברג'יל לא תיארו לעצמם שעם צאתם לפנסיה הם יהפכו שוב להורים. הם גם לא חשבו שהתוספת החדשה למשפחתם תהיה ילדה מוסלמית שסובלת מבעיות פיזיות והתפתחותיות. אבל כשפגשו את רחמה הקטנה היה ברור להם שגורלם יהיה שזור בגורלה

מדי שבוע יוצאים שולה ומאיר אברג'יל מביתם שבנתיבות, ונוסעים לשכונה 17 ברהט. רק קילומטרים ספורים מפרידים בין שתי הערים, אבל אפשר כמעט לחוש את החומה הבצורה הניצבת ביניהן. שני עולמות שונים מתקיימים משני עבריה, תרבויות ושפות שונות שכמעט אין ביניהן מגע. ובכל זאת, ילדה שברירית בת תשע הצליחה בעזרת חיוך אחד לסדוק את הקיר העבה הזה, ולפרוץ כל מחסום אפשרי.

איך בעצם זה קרה? מה מביא בני זוג בעשור השביעי והשמיני לחייהם לקשור את גורלם בעבותות של מחויבות אל ילדה מוסלמית, שהייתה עבורם זרה גמורה? מהו אותו כוח שמניע אותם - לאחר שהקימו משפחה משלהם, סיימו את פרק גידול הילדים והשקיעו עשורים בעשייה ציבורית - להיכנס לקשר הרפתקני שדורש אנרגיות רבות, במקום פשוט ליהנות מפירות הפנסיה? כנראה גם למאיר ושולה אין תשובה ברורה, רציונלית. במקום זה, החיוך המאושר שפרוש על פניהם ועל פניה של רחמה הקטנה, וקולות הצחוק המתגלגל של שלושתם, מספרים הכול.
 
על אף סיפור חייה הקשה והמגבלות שמהן היא סובלת, סימני ההיכר של רחמה אלטלאלקה הם שמחת חיים מידבקת, חיוניות ואינטליגנציה רגשית, שבולטות לעין מהרגע הראשון. בני הזוג אברג'יל, שהכירו אותה לפני שמונה שנים, הבינו מיד שהם נשאבים אליה כמעט בלי שליטה. מאז הם מלווים אותה בכל צעד, משמשים לה מעין הורים, מתרגשים עד דמעות כשהיא מצליחה להתגבר על מכשולים. ההיכרות איתה, הם מספרים, עיצבה מחדש את זהותם האישית והמשפחתית. "יש לי ארבעה ילדים שנולדו מהרחם, וילדה אחת שנולדה מהלב", כך נוהגת שולה להגדיר את עצמה.

כשאני מגיעה איתם לרהט, האחים, האחיות ובני הדודים של רחמה מקיפים את מאיר ושולה ומקבלים את פניהם בחיבוקים ונשיקות. "הבית שלנו הוא כמו הבית שלהם", מסבירה לי ואטפה, סבתה של רחמה, המגדלת אותה כיום. השיחה עוברת מעברית לערבית, כשביניהן מגשרת בשעת הצורך ערבית בניב מרוקאי. "אין יהודים וערבים, יש קודם כול בני אדם", מוסיפה הסבתא. "מאיר ושולה הם חלק מהמשפחה. אני מודה להם מכל הלב שלי על שעזרו לרחמה כל כך הרבה. שאלוהים יעזור להם. הם אוהבים אותה והיא אוהבת אותם. רחמה היא כמו בת שלהם".

"אי אפשר לנתק קשר כזה", מוסיף ג'ומעה אלטלאלקה, דודה של רחמה והאפוטרופוס שלה. "מה שיש ביניהם זו אהבה".

מאיר (73) ושולה (65), ילידי מרוקו, עלו ארצה ללא משפחותיהם דרך "עליית הנוער". מאיר התחנך בחברת הנוער בקיבוץ סעד, בעוד שולה העבירה את שנות היסודי והתיכון במושב נחלים. ההיכרות ביניהם נערכה כאן בארץ, לאחר שגם ההורים עלו ארצה והתיישבו בטבריה. כששולה סיימה כיתה י"א כבר ביקש מאיר את ידה.

לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף הזוג הצעיר לגרעין של תנועת המושבים שהתכונן לעלות למושב נטוש בחבל אשכול שכונה אז "בשור 2". כך הוקם אוהד - מושב עובדים חקלאי חילוני. בשנים הראשונות עסק מאיר בחקלאות, בהמשך שימש כמזכיר המושב, ולאחר מכן כיהן כמזכיר המועצה האזורית אשכול במשך למעלה מעשרים שנה. שולה עבדה כסייעת בפעוטונים ובגני הילדים ברחבי המועצה. בחודש שעבר, לאחר 46 שנה במושב, הם עברו לנתיבות כדי להיות "קצת פחות מבודדים".
 

את רחמה הם פגשו ב"עלה נגב – נחלת ערן", כפר שיקומי מרשת "עלה", שהקים אלוף במיל' דורון אלמוג עבור ילדים ומבוגרים הסובלים ממוגבלות שכלית־התפתחותית חמורה ומנכויות. הכפר קרוי על שם בנו של אלמוג, שהיה מדייריו הראשונים. במקום הזה, שמהווה מרחב חוצה תרבויות ודתות, התגוררה רחמה עד לפני שנתיים בעקבות שרשרת אירועים קשה. אביה, כמו כל אחיו, התנדב לשירות בגדוד הסיור המדברי של צה"ל. בשנת 1997, לדברי בני המשפחה, הוא לקה בהלם קרב במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה, ומאז הלך מצבו והידרדר עד כדי חוסר יכולת לתפקד בשגרה. החייל המצטיין, שיועד לתפקידי פיקוד, נאלץ להשתחרר מצה"ל ונקבעו לו אחוזי נכות גבוהים. עד היום הוא נאבק לקבל הכרה במצבו ממשרד הביטחון.

כשרחמה הייתה בת תשעה חודשים היא אושפזה במצב קשה בבית החולים סורוקה, לאחר שנתגלתה פגיעה חמורה בראשה. בגיל שנה הועברה לאשפוז בבית חולים סיעודי מורכב בעלה נגב, כשהרופאים לא נותנים לה סיכויים רבים להאריך ימים. הוריה, שהתגרשו בינתיים, לא היו יכולים לטפל בה עוד.

בני הזוג אברג'יל התכוננו באותם ימים לקראת הפרישה לפנסיה. כששולה ביקשה למצוא מקום שתוכל להתנדב בו בשעות הפנאי, היא הגיעה בעצת אחיה לעלה נגב. שם סייעה במחלקה המאכלסת מקרים מורכבים ביותר מבחינה רפואית ואנושית, ובהם תינוקות פגועים שננטשו.

"זה מקום קשה ועצוב, שהציף בי תערובת של רגשות חוסר אונים ורחמים", מספרת שולה. "במקום כזה את מקבלת פרופורציות ומבינה שלא הכול מובן מאליו. אנשי הצוות הסיעודי הנפלא עושים עבודת קודש יום־יום, אבל ידיהם לא תמיד מספיקות. תפקידנו כמתנדבים להיות אחד־על־אחד עם כל ילד, לחבק וללטף".
 
אף שחלפו שמונה שנים מאז המפגש הראשון שלה עם רחמה, הדמעות שבות ומציפות את עיניה של שולה כשהיא נזכרת ברגעים ההם. "זה היה בשעות הצהריים. הביאו את כל הילדים סמוך לתחנת האחיות, ורחמה הייתה שם ב'עמידון' שהחזיק אותה. היא הייתה רק בת שנה וחודשיים, עם פנים מתוקות ותלתלים, ובקושי החזיקה את הראש שלה. הסתכלתי אליה, היא הסתכלה אליי וחייכה, וזהו. היא קנתה את ליבי. אחר כך אמרתי לצוות שהייתי רוצה להתנדב איתה".

שאלת קצת לגבי מצבה הרפואי, או הרקע שלה?

"תהיתי מאיפה היא הגיעה ומה עבר עליה, אבל העדפתי לא לשמוע יותר מדי פרטים. סיפרו שהיא ילדה שרוב הזמן בוהה בתקרה, לא זזה ולא מדברת, וניזונה דרך צינורית שמחוברת לבטן. נאמר לי שמדובר לכאורה במקרה ללא תוחלת. היו שיעצו לי לא להיקשר אליה יותר מדי, כי היא עלולה לא להחזיק מעמד. אני לא קיבלתי את זה. הייתי יושבת לידה ומתפללת עליה הרבה - 'לרפואה שלמה לרחמה מעלה נגב בתוך שאר חולי עמך ישראל' - מברכת בשבילה על המים ומרטיבה לה קצת את השפתיים".

במחלקה שבה שוכבים זה לצד זה ילדים מוסלמים ויהודים, דתיים וחילונים, מהפריפריה וממרכז הארץ, הגבולות המוכרים בין המגזרים מיטשטשים במהירות. "הייתה מישהי שאמרה לי 'את יודעת שהיא בדווית? למה שלא תתנדבי עם מישהו מהעם שלך?'. עניתי לה שכל נשמה היא חביבה אצל בורא עולם, ואם הגעתי אל רחמה - כנראה הוא כיוון אותי. זה לא רלוונטי מאיזה עם היא, אותה אהבתי ואליה התחברתי. הקשר איתה כל כך עמוק שלא חושבים על המוצא שלה".

במקום להתעמק בפרטים על הרקע של רחמה, העדיפה שולה פשוט להעניק לה את החיבוק והמגע שכה חיוניים להתפתחות הרגשית של כל תינוק. "הייתי מגיעה לעלה נגב ומיד מבקשת מהאחות לנתק אותה מצינורית ההזנה כדי שאוכל להחזיק אותה, לחבק ולהרגיש אותה", היא מספרת. קולה רועד, ודמעות מבצבצות גם מעיניו של מאיר, שיושב לצידה. "אהבתי להצמיד אותה אליי, שתשמע את פעימות הלב שלי. לה היה טוב ולי היה טוב – אבל הייתי בוכה ובוכה ובוכה. המון דמעות זלגו מעיניי באותם ימים, בעיקר כשהייתי הולכת הביתה. הרגשתי כאילו אני עוזבת את התינוקת שלי. בשלב מסוים האחראית על המתנדבים אפילו אמרה לי: 'שולה, אנחנו לא רוצים שאת תהיי חולה. באת להתנדב, שזה חלילה לא יפגע בך'".

היום כשאת מסתכלת לאחור, את יודעת להסביר לעצמך מה היה פשר הבכי הזה?

"גם עכשיו כשאני נזכרת בזה, אני שוב חוזרת לאותה חוויה. אני לא מסוגלת להסביר את הקשר שנוצר, את הדמעות. ניסיתי פעם לחשוב - למה אני חשה ככה? היא לא מהמשפחה שלי, לא מהעם שלי, לא ילדתי אותה. פשוט אין לי מושג למה. השכנות והחברות היו שואלות אותי מה קרה לי, והייתי אומרת 'לא יודעת, אני לא שולטת בזה'".

גם מאיר לא הבין בהתחלה מה עובר על אשתו, ומדוע בכל פעם שהיא חוזרת מההתנדבות, הבכי תוקף אותה. "כשהיא סיפרה על רחמה, הבנתי שיש כאן חיבור מיוחד שאי אפשר להסביר אותו בצורה הגיונית", הוא אומר. "זה חיבור של נשמות. עד היום אי אפשר לדבר עליה בלי שייפתח מעיין הדמעות".

המסגרת ההתנדבותית ב"עלה נגב" בנויה על משמרות של פעם בשבוע למשך שעתיים, אך שולה ביקשה להגיע לכפר לעיתים תכופות יותר. כשהייתה בבית או בעבודה, היא מצאה את עצמה מפליגה במחשבותיה אל התינוקת שמאושפזת הרחק ממנה. "התחלתי לבקר אותה פעמיים־שלוש בשבוע. הייתי תופסת טרמפ מהעבודה לעלה נגב על מנת להגיע אליה ולראות אותה, או ממהרת לשם בימי שישי, אחרי שסיימתי לבשל. לפעמים כשהגעתי התברר לי שהיא מאושפזת בבית חולים, ואני הייתי יושבת ומחכה ליד המיטה שלה, אולי היא תחזור עוד הערב".
 

כך חלפו להן שנתיים של ביקורים אצל רחמה והרבה חבילות טישו. "שולה עצמה אושפזה כמה פעמים באותה תקופה", מספר מאיר. "היא ביקשה ממני לבקר את רחמה במקומה, ואז גם אני נשביתי בקסמה".

הקשר בין בני הזוג אברג'יל לרחמה נעשה כה הדוק, עד שכל עיסוקיהם האחרים קיבלו עדיפות משנית. ומדי יום, במשך שלוש שנים, הם התייצבו לצד מיטתה בכפר. ערב־ערב הם סעדו את הפעוטה, טיילו איתה בפינת החי ובגן השעשועים, סיפרו לה סיפור לפני השינה, צחצחו לה שיניים ושרו לה שירים. הם גם היו שם בשבילה בכל הליך רפואי והתפתחותי שעברה, החל מפעילויות וטיולים מטעם הכפר ועד לסדרות ניתוחים מורכבים.

"סידרנו את כל התוכניות שלנו כך שבארבע אחר הצהריים נהיה אצל רחמה", מספר מאיר. "היינו הולכים ביחד, ובזמנים קצת יותר לחוצים כמו ערבי חג, הגעתי לכפר לבד. לא היה דבר כזה לא לנסוע. גם אם שכבתי חולה במיטה, כשהגיעה השעה ארבע הייתי קם והולך כדי להעלות לה חיוך על הפנים ולא לאכזב אותה. בזמן מבצע צוק איתן, כשנחתו רקטות באזור, הייתי נוסע אליה ויושב איתה בממ"ד. לא יצאנו לחופשות, וכשגיסי שחי בארה"ב הזמין אותנו לביקור, השבנו בשלילה. הוא מיד אמר: 'אני יודע, זה בגלל רחמה'".

שולה: "כשאמרנו לה לילה טוב, היא הייתה עומדת במיטה ובוכה. הייתי בוכה בעצמי ומבקשת מהאחיות 'תעשו לי טובה - שרחמי לא תבכה'. לא היינו יכולים לראות שהיא מצטערת. מצד שני חשבתי: איזה יופי, אם היא בוכה זה אומר שהיא מרגישה קשר, שיש התפתחות אצלה. היא מבינה שמישהו שאוהב אותה, מתרחק ממנה עכשיו".

גם הצוות של עלה נגב, מקום שכבר ידע לא מעט סיפורים אנושיים מעוררי השראה, השתאה מעוצמת הקשר שנוצר. "החיבור בין שולה ומאיר לרחמה הוא באמת מדהים ויוצא דופן", מעיד מנכ"ל הכפר אבי וורצמן, סגן שר החינוך לשעבר. "לפעמים דווקא בנקודה הכי רגישה וחלשה של החיים, נוצר קשר כן ואמיתי. החיבור בין זוג יהודי דתי לבין ילדה בדווית מרהט נשמע לא מובן מאליו, אבל במציאות הקיימת כאן זה טבעי. יש משהו מאוד טהור ונקי בעלה נגב. מסתכלים רק על דבר אחד - על צלם אלוקים שבכל אדם. לא שואלים מאיפה אתה ומי אתה, אלא איך ניתן לעשות טוב לנשמה הגבוהה שנמצאת עכשיו מולי, ותלויה בחסדיהם של אחרים".

קרובי משפחתה של רחמה ביקשו באותה תקופה שהיא תוחזר לביתם. בינם לבין מאיר ושולה החל להירקם קשר עדין, ברכות שלום מזדמנות במהלך מפגשים אקראיים בעלה נגב. ההיכרות הרשמית בין שתי המשפחות נערכה לאחר שבני הזוג אברג'יל פנו למנכ"ל משרד הרווחה וביקשו כי יתאפשר להם להוציא את רחמה מהכפר לביקור בביתם. "רצינו שהנכדים יראו סוף־סוף מיהי הילדה שאנחנו נוסעים אליה כל הזמן וגורמת לנו לבכות", הם מסבירים. לאחר שהתקבלה הסכמת הצוות הרפואי, הוחלט שרחמה, שהייתה אז בת חמש, יכולה לצאת מהכפר. גם בני משפחתה הגיעו בהרכב מלא לדיון. "הם ראו שהאהבה שלנו אליה היא כנה ואמיתית, ונתנו גם את הסכמתם וברכתם", מספרת שולה.
 

ההתקדמות של רחמה הצליחה בינתיים להפתיע את כולם, בעיקר את הצוות הרפואי במוסד השיקומי. התינוקת שהרופאים לא נתנו לה סיכוי לשרוד, הפכה לילדה חיונית ומאושרת, שמסוגלת לתקשר ולבטא את עצמה. בתווך היו שולה ומאיר מתמוגגים מאושר, וחוגגים כל צעד ושעל התפתחותי שעשתה משל היה מדובר בהישג כביר. בתוך אלפי התמונות שתיעד מאיר, הוא נראה בגילו הלא־צעיר משתולל עם רחמה בימי כיף שהתקיימו עבור דיירי עלה נגב.

"רחמה עברה שינוי מדהים", מספר וורצמן. "היא באה במצב קשה מאוד, עם הרבה פסימיות לגבי העתיד שלה. לראות אותה רצה, צוחקת, מחייכת, מדברת ומבינה עניין - זה נס מהלך. השינוי הזה קרה כי טיפלו בה באהבה ובמקצועיות, ואין ספק שזה גם בזכות שולה ומאיר".

בקיץ לפני שנתיים כבר התקבלה החלטה בדרג המקצועי - רחמה תשוב לחיק משפחתה ותחל ללמוד בכיתה א' בבית הספר לחינוך מיוחד ברהט, יחד עם בני גילה. "זו ילדה שלא הלכה ולא דיברה עד שלב מאוחר מאוד. את רואה פה את ההשגחה של בורא עולם, שזיכה אותה ואותי בחסדים שלו", אומרת שולה בגאווה.

"קלינאית תקשורת אמרה לי שכדאי שאלמד את שפת הסימנים, אבל סירבתי בתוקף", מספר מאיר. "במשך שעות הייתי מדבר עם רחמה, ואמרתי לכולם שהילדה הזו תדבר. היא הייתה מקשיבה, מתקשרת איתנו בלי מילים, ומבינה הכול. לא אשכח איך חזרנו פעם למחלקה מטיול ערב, התכוננו לשינה, ופתאום היא אמרה לי: 'מאיר, אני אוהבת אותך'".

מסיבת הפרדה שנערכה לכבוד רחמה בכפר עלה נגב הייתה אירוע שלא יישכח. "חווינו שעה של התרוממות רוח. הרגשתי שאני עולה בחללית מהעולם הזה לעולם דמיוני", מספר וורצמן. "הספקתי כבר לעבור אירועים מרגשים, מורכבים וקשים, אבל זו הייתה חוויה שאין דומה לה".

למסיבה הגיעו מעל מאה איש - עובדים, מתנדבים ודרי המחלקה. רחמה ישבה במרכז, בבגדים חגיגיים ועם כתר לראשה. מצדה האחד ישבה סבתה בלבוש בדווי מסורתי, ומצדה השני מאיר ושולה, עם הכיפה וכיסוי הראש. "זה בפני עצמו יצר סיטואציה כמעט דמיונית", נזכר וורצמן. "ואז התחלנו לשמוע את העובדים מספרים מי היא רחמה בשבילם. לאחר מכן מאיר אמר תודה לריבונו של עולם שנתן לו את הזכות להיות בקשר עם הילדה המדהימה הזו, ואז לפתע שולה פורצת בבכי קורע לב ושואלת איך תסתדר בלי רחמה. אני לא יודע איפה עוד ניתן לשמוע דברים כאלה".

לצד ההתרגשות מהדרך החדשה שרחמה יוצאת אליה, מאיר ושולה חששו באשר לעתיד הקשר עם הילדה. "פחדתי שלא אראה אותה יותר", מודה שולה. "לא הכרתי בכלל את רהט. אבל במסיבת הפרדה, סבתא שלה אמרה לי 'הבית של רחמה הוא גם בית שלכם', והוקל לי".

"מהרגע הראשון הבהרנו לקרוביה של רחמה שלמשפחה אין תחליף. אנחנו יכולים לתת סיוע מבחוץ, אבל לעולם לא נהיה אלטרנטיבה למשפחה", אומר מאיר. "מבחינה רגשית, הטוב ביותר עבור הילדה הוא לחיות עם האחיות שלה, בבית בריא ואוהב".

דורון אלמוג, שנהג לכנות את רחמה "ילדת הכפר", שאל אותם במסיבת הסיום עד מתי ימשיכו להתנדב איתה. "כל עוד בורא עולם יזכה אותנו. אנחנו נלווה אותה גם לחופה", השיבו מאיר ושולה הגאים. שנתיים אחרי השיבה הביתה, ברור לכול שהקשר בינם לבין הילדה אינו בגדר התנדבות או רצון לסייע לחלש. רחמה הפכה לחלק בלתי נפרד ממשפחת אברג'יל, והיא משתלבת בטבעיות בין עשרת הנכדים. פעם בשבוע, אחרי הלימודים, מאיר ושולה מסיעים אותה לביתם. בהנאה גלויה ובסבלנות אינסופית הם חוזרים למטלות ההוריות שביצעו לפני יותר משלושה עשורים: מסייעים לה בארוחות ובמקלחת, משכיבים אותה למנוחה, וגם מפיקים עבורה ימי הולדת ומסיבות בבית הספר. בין לבין הם משוויצים בכל "חוכמה" שיוצאת לה מהפה.

הם עצמם הפכו לבני בית ברהט, ואפילו הוזמנו אל לשכת ראש העיר. "ליווינו את רחמה לכיתה א' כמו שליווינו את הילדים שלנו", מספר מאיר. "בימי הורים ובאירועים מיוחדים דואגים להזמין גם אותנו, ולא מזמן השתתפנו ביום המורשת הבדווית".

בשנים האחרונות מציינת רחמה את עיד אל־פיטר, אך גם מגיעה לבית משפחת אברג'יל כדי להדליק נרות חנוכה, לשבת בסוכה, או לאכול בפסח מצה עם שוקולד. לצד השפה הערבית, המשמשת אותה באופן טבעי, היא מתעקשת לשמר גם את ידיעת העברית. מאיר מספר כי מורתה של רחמה, שמודעת למקומם בחיי הילדה, משתדלת לשוחח איתה מדי פעם בעברית. "לפעמים אני מנסה לדבר עם רחמה בערבית כדי שיהיה לה יותר קל, אבל היא לא מוכנה".

שתי המשפחות הפכו שותפות בשמחות ובעצב. ואטפה הגיעה לאחרונה לנחם את מאיר בעת שישב שבעה על אחיו, ושולה חגגה לא מזמן במסיבת חינה של דודתה של רחמה. במודל ההורות המשותפת שיצרו משפחות אלטלאלקה־אברג'יל, שני הצדדים מחליפים חוויות מהביקור האחרון של הילדה אצל הרופא, ומתעדכנים בהמלצות האקטואליות. כשנקבעים לה טיפולים במכון להתפתחות הילד בסורוקה, מאיר נוהג להמתין לרחמה ולסבתה בכניסה לבית החולים, ובמקרה הצורך הוא מסייע לתקשר עם הרופאים ולגשר על פערי השפה.

שולה ומאיר מדגישים כי הם חשים בני מזל, וגם ילדיהם שמחים מאוד על התוספת המאוחרת למשפחה. "אנחנו חייבים המון לרחמה מבחינת הטוב שהיא עשתה להורים שלי", מספרת הבת אביטל. "הנתינה מרחיבה את הלב ומעניקה שמחה, בריאות ורוגע. זה שהם יודעים שמישהי מחכה להם וזקוקה להם, תורם להם ברמת החיוניות היומיומית. חסד זה דבר עצום, ותמיד הוא דו־כיווני".

"לי באופן אישי רחמה הוסיפה המון, אפילו שינתה אותי", אומרת שולה. "הפכתי להיות אדם טוב יותר, שפחות שקוע בעצמו ובעניינים שלו. כשהתחלתי להתנדב איתה פעם בשבוע, לא העליתי על דעתי שהיא תיגע לי כך בנימי הנפש, בנשמה שלי. רחמה העניקה לי שמחה. את רואה ילדה שיש לה כל כך הרבה קשיים, ובכל זאת היא אופטימית ומחייכת. היו הרבה דמעות, אבל כשאני רואה אותה היום וזוכרת מה היה בעבר, אני אומרת - חסדי השם גדולים כל כך. אצל רחמי אפשר לראות את האהבה של בורא עולם. אני מוצאת את עצמי מודה לו הרבה בזכותה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg