ראשי » חדשות » צבא וביטחון

50 שנה אחרי, סערת "חשופים בצריח" קמה לתחייה

"חשופים בצריח" שכתב אביה היה קריאת חובה לאחר ששת הימים, וספג קיתונות ביקורת לאחר יום הכיפורים. עכשיו מוציאה יעל טבת-קלגסבלד מהדורה מחודשת של הספר, ובטוחה שהוא רלוונטי מתמיד

כשהסופרת יעל טבת-קלגסבלד קוראת ב"חשופים בצריח", ספרו המפורסם ביותר של אביה, יש קטע מסוים שבו היא ממש יכולה להרגיש את נוכחותו של האב לצדה. "אני זוכר היטב את הלילה שקדם לרדתי לאוגדה", כתב שבתי טבת ז"ל בספרו. "חלונות הדירה כבר הודבקו בסרטי ארג, הנורות נצבעו בכחול, והילדים צוו שלא להיבהל למשמע צפירת האזעקה. עם שחר, כאשר קמתי לדרכי, חיבקתי את ילדיי. בהיות הצעיר בחבורה בזרועותיי, בן השלוש, חשבתי על רגשותיהם של אבות יהודיים במשך אלפיים שנה. 'מבקשים את נפשך, בני', ניתרגמה אותה הרגשה למילים, 'על לא עוול, על לא דבר ובלי שנדע למה ומדוע'".
 
"הייתי אז ילדה בת 12", מספרת בתו על הפרידה ההיא, ערב מלחמת ששת הימים. "אני לא זוכרת את המעמד הזה, אבל בשעה שלאורך כל הספר התיאורים מדודים מאוד, והשפה מאבחנת את המציאות כחוט השערה, פתאום בקטע הזה אבי מרשה לעצמו להיות מליצי, נרגש ובומבסטי. הוא כתב את הספר במשך כשמונה חודשים, וכבר חלף זמן מהחוויה שתיאר. הוא בהחלט יכול היה ליישר את המשפטים האלה עם השפה של שאר הספר, אבל בחר לא לעשות כן. הוא רצה להשאיר את הגוף-ראשון-יחיד שלו כאבא, את החרדה שלו שמא לא יזכה לראות עוד את ילדיו.

"יש כאן משפט שמכיל קונפליקט, כי לא באמת ניתן לצוות על מישהו שלא להרגיש פחד. אבי היה אמיץ: גם כאחד שלא חושש לומר את דעתו ולהילחם על עקרונותיו, וגם כאדם שלא מפחד מכל רחש. ופתאום בטקסט הזה, שאותו אני קוראת כבר כמבוגרת, אני מבינה שגם אבא שלי, כמו כל אדם נורמלי, פחד מהמלחמה".

למחרת אותו לילה המתואר בספר, הצטרף טבת, אז עיתונאי מוביל ב"הארץ", לכוחות צה"ל העומדים לצאת לקרב. דובר צה"ל ציוות אותו לחטיבה 7 של השריון, בפיקודו של שמואל גונן (גורודיש). טבת תיאר בספרו בפרוטרוט את מהלכיו של "אל"מ שמואל", שהוצג כקצין כריזמטי בעל אישיות צבעונית ומורכבת. הוא גם ליווה מקרוב גם את האלוף ישראל טל (טליק), מפקד אוגדה 84, שעליה הוטל המאמץ העיקרי בגזרת הדרום.

בתחילת שנת 1968 יצא "חשופים בצריח" לחנויות. שמו של הספר, שהפך מאז לביטוי שגור, נולד בעקבות קרב הג'יראדי, שם הסיר גורודיש את הקסדה מראשו כדי לזרוע בחיילים אומץ אל מול האש המצרית. ספרו של טבת לא היה מסמך דוקומנטרי שמסכם מהלכים צבאיים, אלא שילוב בין תיעוד לבין רומאן היסטורי, שבו דמויות עגולות שהקורא לומד להכיר אותן היטב. משהו בתיאור החד והחי של לוחמי השריון השתלב עם אנחת הרווחה ואסירות התודה הציבורית כלפי צה"ל, והפך את הספר לרב-מכר גדול, שממנו נמכרו עד היום כ-200 אלף עותקים.
 
חמישים שנה חלפו, ויעל טבת-קלגסבלד החליטה שהגיע הזמן לחדש את הספר של אביה. היא ביצעה הגהה מוקפדת, החזירה למקומן שורות שנפלו בסדר הדפוס, והמירה מילים שנראו לה ארכאיות ולא נגישות. בנוסף ביקשה מהרמטכ"ל גדי איזנקוט לכתוב פתח דבר, ועדכנה את רשימת מפקדי גייסות השריון לדורותיהם, שהופיעה בסוף הספר. הוצאת כנרת-זמורה-ביתן חתומה על גרסת שנות האלפיים של "חשופים בצריח", שבמקור ראה אור בהוצאת שוקן.

לא רק עם טעויות דפוס פה ושם נאלצה טבת-קלגסבלד להתמודד, אלא גם עם הפנים החדשות שלבשו גיבוריו של הספר בחלוף השנים. ב-68' עוד ריחף באוויר שיכרון כוח, והתחושה הייתה שאם וכאשר שוב יעמדו עלינו לכלותנו – צה"ל שוב ירביץ בהם במהירות וביעילות. אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים היו מי שטענו כי מבול הספרים ואלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים תרם לשאננות וליוהרה מצד ישראל. על "חשופים בצריח" נטען כי הציג את צה"ל כצבא בלתי מנוצח, וכי יצר האדרה לדמותו של גורודיש – אחד האישים שעליהם הטילה ועדת אגרנט את האחריות למחדלי מלחמת יום הכיפורים.

"קראתי את הספר מתוך הנחה שהביקורת עליו נכונה, אך נוכחתי לדעת שלא כך הדבר", אומרת טבת-קלגסבלד. "הגנרלים מוצגים בו כאנשים בעלי חולשות, וכמי שלעתים נכנסים עם הראש בקיר. בתיאור של הקצינים הבכירים, אבי כמעט אינו משתמש במילים גבוהות, אלא מסתפק בלשון עניינית. המעשים שלהם הם שהופכים אותם בעיני הקורא לנועזים או גיבורים.

"בכל מקרה, הדמויות בספר הן רק המנוע. הגיבור הגדול של הספר, זה שעושה את הדרך הכי משמעותית, הוא מצב הצבירה והלך הרוח של מדינת ישראל. בכך נעוץ גם סוד הצלחתו של 'חשופים בצריח': אנשים שחוו את המלחמה קראו בו ואמרו 'ככה הרגשנו, זה מה שקרה'. הוא שיקף את החרדה שלהם ואת תחושת הרווחה שהגיעה לאחר מכן. ספר, הרבה לפני מה שכתוב בו, הוא איך שקוראים בו. אם 'חשופים בצריח' ברא מיתוסים, הם כנראה היו נחוצים מאוד לקוראים. וגם אם אבי היה כותב את הספר בצורה שונה - האומנם תוצאות מלחמת יום הכיפורים היו אחרות?"

"נמאס לחכות", אמר הסמל. "הגיע הזמן להילחם".
"ואתם?", שאלתי את האחרים.
"אותו דבר", אמרו. "נמאס לחכות".
לא היה להם כל ספק בניצחונם.
כשיצאנו מהאוהל אמרתי למג"ד שהנה, תחת שהעורף ירים לחייל בחזית את המוראל, קורה ההפך, אני הוא המקבל זריקת עידוד מהחייל, העשוי מחר ללכת אל מול המוות.
("חשופים בצריח", עמ' 57)
 

הריאיון עם טבת-קלגסבלד מתקיים בבית משפחת טבת ברמת-אביב, בחדר העבודה של שבתי ז"ל, שנפטר בשנת 2014. על המדפים סביבנו בולטים אוספי המילונים של האיש שכתב ללא הרף במשך עשרות שנים. על שולחן העץ בובה קטנה של בן-גוריון, שטבת היה הביוגרף שלו. גם תמונה של הזקן בשחור-לבן מונחת כאן, ולצדה תמונה מוגדלת של טבת בצעירותו, שמעידה כמה יפה תואר היה.

ספרו המפורסם כמעט ולא בא לעולם. כשטבת חזר מהמלחמה, הוא כלל לא היה בטוח שיעשה משהו בחומר שאסף. הבוס שלו בעיתון "הארץ", גרשום שוקן, דחק בו לשבת לכתוב ספר, ואף פינה לו זמן על חשבון כמה ממשימותיו העיתונאיות. התוצאה הייתה ספר מלחמה יוצא דופן בסגנונו הסיפורי, ששימש השראה לרבים שנכתבו אחריו.

לצד תיאורי המהלכים המכריעים של המלחמה, מתעכב "חשופים בצריח" על פרטים כמו מה ארזו המגויסים בתיקיהם, וכיצד נפרדו ממשפחותיהם - בחלק מהמקרים לתמיד. טבת מספר מי נהג להביא לחבר'ה במילואים עוגות שאפתה אשתו, למי הייתה חולצת רוח שעוזרת להתגבר על הקור בנסיעה בג'יפ, ואפילו מי סבל מבעיות פוריות.

אחד מגיבורי הספר הוא קצין צעיר בשם אביגדור קהלני, שנפצע במהלך המלחמה. טבת מתאר אותו עולה באש בתוך הטנק, מפונה לבית החולים, ולמרות מצבו הקשה מחייך חיוך גדול. הקורא מתוודע מקרוב גם לדמויות כמו אילן יקואל, שמאי קפלן ואהוד אלעד זיכרונם לברכה, שלושה מפקדי שריון שקיפחו את חייהם בקרבות, ורגעיהם האחרונים משורטטים בספר בדייקנות.
 
"הטוב שבספרי מלחמת ששת הימים שנכתבו עד עתה", פסקה הדה בושס בהארץ בפברואר 1968. "שבתי טבת מתאר את מותם של האמיצים בדרך סיפור מרוכזת וחמורה, שאין בה לא הדגשות, ולא מעלות ומורדות סגנוניים, ורק עובדות לפרטי פרטיהן. ודווקא הסתייגות זו, שיש בה עוצמה כפולה ומכופלת, גרמה לי שאבכה בדמעות ממש על מותם של אנשים שכה קרבו אליי בספר".

לפחות שליש מספרו של טבת מוקדש למה שכונה "תקופת ההמתנה": שלושת השבועות שבין הרגע שבו צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ לכיוון סיני, ועד לפרוץ המלחמה, ב-5 ביוני 1967. טבת מתאר מדינה שרבים מתושביה עלו ארצה לאחר זוועות השואה, וכעת הם שוב ניצבים מול אימת מוות מוחשית. הוא משחזר את הבהלה שאחזה בעורף בתקופת ההמתנה, וגברה בעקבות נאומו המגומגם של ראש הממשלה לוי אשכול. מנגד הוא מספר על חיילי השריון שעומדים לצד הטנקים, ממתינים שתינתן כבר הפקודה לצאת להילחם.

"ישראל כיום היא כה חזקה שקשה לתפוס את הסכנה הקיומית שריחפה אז מעליה", אומרת טבת-קלגסבלד. "אלה שישבו מתחת לרשתות ההסוואה ידעו שתפקידם הוא להסיר חרב שהונחה לנו על העורק הראשי".

בבוקר 5 ביוני הגיעה ההמתנה לקצה, וטבת התלווה אל כוחות השריון הישראליים שהסתערו לתוך סיני. דיווחיו משדה הקרב חיים ומלאי פרטים, הולכים צעד אחר צעד עם הלוחמים בשיאי גבורתם, ולעתים אף בסופם המר. התחושה העולה אצל הקורא היא של צפייה בסרט פעולה תזזיתי שבו אירוע רודף אירוע. מילותיו של טבת הן כתנועת מצלמה שזזה מטנק לטנק, מחייל לחייל, ומנציחה לא רק את פעולותיו אלא גם את מניעיו הפנימיים העמוקים ביותר.
 

טבת לא רק ראה במו עיניו את הקרבות הקשים, הוא גם שוחח ארוכות עם החיילים והמפקדים, וערך לאחר המלחמה ראיונות כדי להכיר אותם היטב ולקלוט כל דמות על מלוא מורכבותה. בעוד חלק מהפעולות הקרביות מוצגות בספרו כהרואיות וככאלה שמביסות בקלות את האויב, ישנם גם תיאורים השופכים אור על חולשות של החיילים, או על טעויות שגבו מחיר כבד בחיי אדם. הקורא נחשף לאנושיות של הלוחמים כאשר בתוך סערת הקרב הם עוצרים, ולו לרגע, כדי להתאבל על חברים שזה עתה איבדו.

ב"חשופים בצריח" ניתן למצוא גם אמירה מעוררת מחשבה על השכול הישראלי. "בכל טקס של שבעה דיבר גם נציג ועד ההורים השכולים, מוסד הנעשה, אויה, יותר ויותר מרכזי בחיי ישראל (...) מי שב-1956 קיבלו ניחומים מההורים ששכלו את בניהם ב-1948, המציאו עתה ניחומים לאלה שהמלחמה המרה להם ב-1967. הורים שבניהם נפלו בפעולות התגמול, במלחמות המים ובסיורי הגבולות, ביקשו מילים לנחם בהן את החברים החדשים לוועד ההורים השכולים, אבל לא מצאו מילים. הם חזרו על אותן מילים ששמעו הם ממי ששמעון ב-1948. בעצמאות ישראל נתנחם. מילים שהניחומים בהן דלים לראשונה, כמעט תפלים, אבל במשך הזמן נעשים למשענת חיים ולנקודה של גאווה כלפי העבר", כותב טבת.

"האמירה של אבי על השכול כנושא שמילים לא יכולות לו - ריסקה אותי", מספרת טבת-קלגסבלד. "זו תמצית הכאב של הווייתנו כאן. אבל כשהוא כותב שהאבל נטען בגאווה, יש ספר שלם שמגבה את זה".

"פלוגתו של עין-גיל תופסת עמדות אש משמאל לכביש ומנהלת קרב אש מטווח ארוך. רס"ן חיים מבקש הנחתה ארטילרית על ירכתי ביר לחפן, על הארטילריה שבו. אחר כך הוא מדווח כי תוצאות קרב האש טובות מאוד, ואז מרשה לו אל"מ שמואל להעסיק פלוגות נוספות בקרב. את אלה מצווה אל"מ שמואל להכניס באיגוף שמאלי, דרך החוליות.
 

"שתי פלוגות חודרות בחיפוי פלוגתו של עין-גיל לאגף השמאלי של ביר לחפן וקונות להן עמדות אש מעל לחוליות, במקום שציפו להן המצרים פחות מכול. במתחם נהרסים בזה אחר זה ארבעה-עשר טנקים מצריים ותותחים נגד טנקים מועפים. הפלוגות מתקדמות בנחת, תא שטח אחר תא שטח. התותחנים נהנים מהשהות הניתנת להם ומכוננים את תותחיהם הארוכים כמו דייגים המשליכים חכה בנהר. משנוכח האלוף טל כי הקרב מתפתח כמצופה הוא נענה לבקשת אל"מ שמואל ומאשר להטיל לקרב גם את גדוד הצנטוריונים. ש/10 פורץ דרך הכביש וחותך את המתחם כמו סכין חמה בחמאה. מתחוללת בריחה מצרית המונית"
(מתוך "חשופים בצריח")

במסיבת ההשקה של הספר, שהתקיימה ב-11 במארס 1968 בבית החייל בתל-אביב, נכחה כל צמרת צה"ל, או ליתר דיוק - כמעט כולה. בלט בהיעדרו אריק שרון, מפקד אוגדה 38, שלחמה באבו-עגילה, באום-אל-כתף ובקרבות משמעותיים נוספים בחזית הדרום. טבת החליט לפנות אליו במכתב ולשאול לפשר הדבר: "שמך נכלל ברשימת המוזמנים למסיבה", כתב, "גם מהיותך אישיות מיוחדת במינה, גם מידידותך עם אנשי השריון ועם האלוף טל, גם מהערכתו של מר שוקן, וכמובן גם מהערכתי (...) איני יכול להעלות בדעתי שאי פעם פגעתי בך, אם יש בלבך תואנה כלשהי לגביי הייתי מעוניין לדעת מהי". עוד הזכיר טבת כי שרון עצמו היה אמור להתראיין במסגרת התחקיר לספר, אך ביטל ברגע האחרון את הפגישה בתואנה כי הוא זקוק לאישור מדובר צה"ל.

"העובדה שלא באתי למסיבה לא נבעה מאי קבלת ההזמנה", כתב לו שרון בתשובה. "אני, מסיבות אישיות לגמרי, ממעט בזמן האחרון להופיע באירועים. בגלל הערכתי הרבה אותך אישית, ניסיונך ויכולת כתיבתך, אני יכול רק להצטער שלא נלווית אל כוחותיי שלי. (...) אם מכתבך נשלח אליי כהבעת מורת רוח על שלא באתי, הרשה נא לי, בכנות, להתנצל בפניך. אך אם מכתבך בא כאליבי על תיאור חד-צדדי של המערכה, תוך היתלות בעניין פורמלי של אישור דובר צה"ל אותו ביקשתי, הרי שנכשלת. אני מעריך אותך יותר מדי מכדי שאאמין שאתה, שהיית מוכן לשבת עשרות שעות, ובצדק, עם מפקדים זוטרים, לא תוכל להתגבר על מכשול זה, ולפגוש את מי שתרצה".
 
בשבועות הראשונים לצאתו לאור דשדש הספר במכירות. טבת-קלגסבלד זוכרת כיצד הוריה שלחו אותה לחנות הסמוכה לביתם בתל-אביב כדי לשאול שם כמה עותקים נמכרו. "תוך כמה שבועות הרגשנו לפתע את ה'בום' במכירות ובהדפסות, ואבי הפך לאדם מפורסם, שהספר שלו נמצא כמעט בכל בית".

"חשופים בצריח" הפך לאחד מספרי המלחמה המוכּרים ביותר בארץ, ובעיתונות הופיעו מודעות שעדכנו על הדפסת מהדורות חדשות. הספר אף תורגם ל-14 שפות וזכה לשבחים גם בתקשורת הבינלאומית. טבת הוצף במכתבי תגובה והערצה של קוראים נלהבים מכל שכבות הציבור. "אני צעיר עדיין, בן 16, ולא עברתי את חוויית המלחמה בתור חייל", כתב לו תלמיד מתל-אביב, "אך אחרי שקראתי את הספר, ראיתי שהדבר הוא קצת שונה, יותר מזעזע. אני חושב שרבים הרגישו כמוני ולכן ברצוני להודות לך בכתב".

תושב כפר-ירקונה כתב לטבת: "אתה הצלחת בספרך, בשפה פשוטה וללא סממנים ספרותיים, לצייר על יריעה רחבה תמונה מושלמת של גבורה עילאית. הדמויות הפועלות, על כל חולשותיהן האנושיות, מגיעות בכורח המציאות ובכוח רצונן לרמה עליונה של יעילות, סבילות, דבקות במטרה והקרבה עצמית, תוך דאגה לזולת. גבורה העולה על כל דמיון! לעולם לא נפרע לבחורים אלה, שאולי מחר ייקראו שוב לשירות, את שאנו חבים להם! הצלחת להראותם במלוא תפארתם, ועל כך תבורך".

גם ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, הביע את התרשמותו. "בין היתר קניתי עותק אחד לדוד בן-גוריון", הוא כתב לטבת במארס 1968. "את הספר שלי קראו כבר עשרה אנשים - למרות שבזה אתה ודאי לא מעוניין, כי זה מקטין את התמלוגים שלך".
 

אחרים ביקשו לתקן עובדות שהופיעו בספר, או לחלוק על הפרשנות שניתנה להן. כך למשל באשר לסיפור נפילתו של רס"ן שמאי קפלן ז"ל, שנהרג לאחר שהחליט להתקדם לעבר תעלת סואץ בלי שידע שממתינים שם כוחות מצריים רבים – כך לפי המתואר בספר. דן מרידור, לימים חבר כנסת ושר, שלח לטבת מכתב שבו מחה על אופן הצגת נסיבות מותו של הקצין, שהיה מפקדו במלחמה. "מסיפור הדברים בספרך מתקבל הרושם הברור ששמאי החליט, על דעת עצמו, להמשיך עם הפלוגה עד התעלה למרות שלא ידע אם יש בדרך כוחות מצריים, ולמרות שקיבל פקודה לא לעשות זאת (...) דבר אחר ברור לי: שמאי לא החליט לנסוע לכיוון התעלה על דעת עצמו. ברור לחלוטין שלו נאמר לשמאי שכוח מצרי גדול נמצא בדרך, לא היה שמאי מסכן את עצמו ואת כולנו", כתב מרידור.

חיים גורי, במאמר שכתב בפברואר 1968 בעיתון "למרחב", חלק על התמונה שיצר טבת באשר לתקופת ההמתנה. "מול הכוננות האיתנה של הגייסות המצפים תחת רשתות ההסוואה, מתואר 'העורף' פה ושם כאחוז פחדים ותקוף פאניקת אגירה וכו'. דומה כי התמונה הייתה אחרת, ובסך הכול הכרנו את עמנו בימים ההם כעם נחוש ושקט, היודע את גורלו ונכון לכול".

העיתונאי משה בן-שאול כתב ב"מעריב" כי הספר עוסק רק במפקדים. טבת מביא "ראייה חד-צדדית של לחימת השריון עם דגש חזק על אישיותם של האלוף טל וסגן-אלוף שמואל", כתב בן-שאול (שטעה בדרגתו של גורודיש). הוא אף טען כי חלק מהמשפטים בספר לא יהיו נהירים לקורא הפשוט, שיתקשה להבין את זירת הקרבות. טבת מצדו לא נשאר חייב. בטור תגובה חריף, שהתפרסם באותו מדור שבו הופיעה הביקורת, קבע הסופר כי בן-שאול מפגין בורות כשאינו מבין שכל מי שנושא בתפקיד בטנק הנו בעל דרגה של סמל לפחות.

"למה הדבר דומה? שמר בן-שאול היה מוצא פגם בספר על קרבות אוויר על שהוא מזכיר רק את הטייסים הנושאים דרגת סגן (...) אי הידיעה של מר בן-שאול אינה מצטמצמת רק לגבי הנהוג בחיל בלבד", הוסיף. "דומה שהוא מתעלם, כי קשה להניח שאינו יודע זאת, מהכלל השגור בצה"ל שמפקדים קוראים 'אחריי'. פירוש הדבר שהמפקד, דווקא בעל הדרגה, הוא המשמש מופת ופורץ ראשון לקרב".
 

טבת-קלגסבלד: "אבא שלי היה אדם יצרי ורגשי, שאהב להוכיח שהדעה שלו היא הנכונה. כשמישהו העיר לו או ביקר אותו, תמיד הקפיד להצביע על פרטים בביקורת שלא היו נכונים עובדתית, או שנבעו מקריאה שגויה. כששאלו אותו למה הוא מתעכב על הדברים האלה, אמר: 'הרי הכול הולך לארכיון. אם לא אתקן, עיתונאי עצלן עלול לקרוא את זה ואפילו לא לטרוח לצלצל אליי כדי לשאול אם זה נכון, וכך יונצחו טעויות'.

"יש אנשים שמתרסקים מביקורת, בין אם הם מסכימים איתה ובין אם לאו. אבי התווכח עם הטענות שהועלו נגד ספרו, ובצדק נהג כך. חלקן היו מאוד לא ענייניות, וממרחק של חמישים שנה, כשהראייה היא הרבה יותר רחבה, הן נשמעות אפילו מגוחכות. בכל מקרה, הביקורת לא שיתקה ולא השתיקה אותו. הוא המשיך לעשות את עבודתו ולכתוב".

הביקורת העיקרית על "חשופים בצריח" הגיעה כאמור לאחר כמה שנים, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ספרו של טבת, כך נטען, תרם לתחושת השאננות, שאפשרה לצבאות מצרים וסוריה לתפוס את צה"ל בלתי מוכן. טבת עצמו, בריאיון לסימה קדמון ב"מעריב" בשנת 92', התייחס להאשמות הללו: "היה לי חלק בזה כמו למיליון דברים אחרים", אמר. "זה לא שייך דווקא ל'חשופים בצריח'. מלחמת יום הכיפורים הייתה קודם כול טעות בדרג המדיני והדרג הצבאי העליון. אבל לבוא ולהניח את זה על ראשי מפקדים?"

על הטענה כי האדיר את גורודיש השיב טבת כי הצנזורה מנעה ממנו לכתוב על האיש את כל מה שחפץ. "היום הצנזורה מאוד ליברלית. אז, דברים מסוימים על גורודיש שהיו גורעים מהאלהתו, הצנזורה מחקה... התיאור של מלחמת ששת הימים (בספר - מ"פ) שכאילו כל החטיבות, כל המפקדים, כולם הסתערו קדימה, הוא תיאור לא נכון. מה שהרשים אותי ביותר הוא שהם היו ראשונים, ושאחריהם באו האחרים".
 

כשאני שואלת את טבת-קלגסבלד האם היה לאביה קשר אישי עם טליק וגורודיש גם אחרי מלחמת ששת הימים, היא משיבה: "הם היו חברים".

ואחרי מלחמת יום כיפור, הוא התנער מהם?
"מה פתאום? הוא לא היה אדם שיתרחק ממישהו כי זוהרו הועם. אני חושבת שלמלחמת יום הכיפורים יש אחראים גדולים מהרמטכ"ל דדו ומגורודיש. הרי לא הצבא הוא זה ששולט בישראל, אלא הממשלה. ישנה בעיה של סירוב להכיל מורכבות, היות שמורכבות לא תמיד מייצרת אשם אחד גדול או אשם בכלל. פעמים רבות כשאנחנו רוצים להמשיך הלאה אנחנו חייבים להצביע על אשם, אבל לא תמיד זה הפתרון הנכון".

טבת החליט לא לכתוב ספר המשך שיגולל את עלילותיהן של אותן דמויות ב-73'. את הפקפוק שלו באשר להשלכותיה של מלחמת ששת הימים הוא מביע כבר בסוף "חשופים בצריח": "איש לא ידע מה לעשות בניצחון הזה, גם לא הממשלה. לאיש לא היו תוכניות מראש לתוצאות כאלה, וודאי שלא קונספציה בהירה לגבי השטחים והאוכלוסייה שכבש צה"ל".

שנה לאחר מכן פרסם טבת את הספר "קללת הברכה", שבו הוא דן בעתידם של יהודה, שומרון רצועת עזה וסיני. "יש לזכור כי ישראל לא פתחה במלחמה כדי לכבוש שטח, ולא כדי למשול בערבים", כותב טבת. "מצרים כפתה עליה את המלחמה כמלחמת קיום, וישראל נכנסה לתוכה, ולכל מה שהתחולל בעקבותיה, באין ברירה (...) נדמה לי שהשאלה כיום אינה מציאת התוכנית הנכונה. איבת הערבים לישראל היא כה קשה, שאפילו הדמיון המפליג ביותר אינו מסוגל להגות תוכנית לפתרון שתתקבל על דעת שני הצדדים. המצב הוא טרום-תוכניתי, בו עיקר החשיבות לעובדות ומעשים. אם ההתפתחות המעשית תשפר את היחסים, יהיה גם סיכוי לתוכנית הדדית לפתרון".
 

יעל טבת-קלגסבלד נשואה לעו"ד אביגדור (דורי) קלגסבלד, אם לבן ובת ומתגוררת בכפר-שמריהו. כמו אביה, גם היא שילבה בין עיתונות וספרות: היא כתבה במעריב ובהארץ, וחיברה עד היום שני ספרים - "שוליית הקוסם" ו"נמר מעופף".

אביה שבתי טבת, טבצ'ניק במקור, נולד בפתח-תקווה בשנת 1925. בהמשך השתקעה המשפחה בתל-אביב, ושבתי למד בבית חינוך לילדי עובדים ובגימנסיה "שלווה". "מרחוק לא נבדל הים הכחול והגדול מים החול הצהוב והגדול אלא בצבעו בלבד, הבתים הבודדים עגנו בגבעות החול הזכות כאוניות ממש. תל אביב הייתה צעירה בימים ההם, והקיץ בעוז שמשו עשה אותה צעירה עוד יותר", כתב בשנת 1975 בספרו "יומנים מאתמול". גם את הספר הזה הוציאה טבת-קלגסבלד בהוצאה מחודשת בשנת 2004, והוא זכה להצלחה רבה.

לאחר תום לימודיו בגימנסיה למד טבת לתואר ראשון בלשון עברית, פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. אחר כך יצא לארה"ב, שם למד לתואר שני באוניברסיטת "טמפל" בפילדלפיה והחל לכתוב בעיתונות האמריקאית. במלחמת יום העצמאות ניסה לחזור ארצה ולהתגייס לפלמ"ח, אך הבריטים עצרו אותו ואת המתגייסים האחרים שהיו עמו באנייה. רק לאחר כמה חודשים הצליח טבת להגיע ארצה.

בשנת 1951 נשא לאישה את אורה, דודניתו של נתן אלתרמן, ולימים מייסדת ארגון "וראייטי ישראל". שלושה ילדים נולדו להם - יעל, שאול ויואב. את הקריירה שלו ב"הארץ" הוא החל בשנת 1950, ונשאר שם עד 1983. הוא נחשב לבן טיפוחיו של המו"ל והעורך הראשי, גרשום שוקן. טבת-קלגסבלד מוציאה מקופסה שעון זהב אלגנטי שקיבל אביה מהבוס שלו לאות הוקרה על עבודתו. לשעון צורף כרטיס ביקור של שוקן, המציין את ה"דיוק השווייצרי" של טבת.
 

תחקיריו שפורסמו בעיתון עסקו בשלל נושאים - הצמרת הפוליטית של מפא"י, משטרת ישראל, העלייה ממרוקו, ענף ההדרים בישראל ועוד. במבצע קדש הוא התלווה ככתב צבאי לכוחות צה"ל, ובהמשך הוציא את ספרו "מסע צה"ל בסיני". בצד הצלחתו המקצועית, לא אחת ספג ביקורת. בשנת 1960, למשל, נזף בו שופט בית המשפט העליון משה לנדוי בשל סדרת כתבות שיצאו להגנתו של ניצב עמוס בן-גוריון. בנו של ראש הממשלה, שכיהן כסגן המפכ"ל, הואשם על ידי ארגון "שורת המתנדבים" במעשי שחיתות, וטבת לא המתין לסיומו של המשפט כדי לקבוע שבן-גוריון הוא קורבן לעלילה.

את הביוגרפיה של דוד בן-גוריון החל טבת לכתוב בשנת 1973, בעקבות פנייה של הזקן ואנשיו. חודשים ספורים אחר כך נפטר בן-גוריון, וטבת המשיך במלאכה שהתגלתה כבעלת היקף עצום. "אבי אמר: 'בתוך התהליך של כתיבת הביוגרפיה גיליתי שאני שוחה באוקיינוס, ושאני רק במחציתו. לשחות אחורה ולשחות קדימה כבר היה אותו מרחק, אז שחיתי קדימה'".

לאורך השנים פרסם טבת את "קנאת דוד": שלושה כרכים עבי-כרס, שכל אחד מהם מוקדש לתקופה אחרת בחייו של ראש הממשלה הראשון. בנוסף כתב חמישה ספרים על נושאים שקשורים לבן-גוריון אך היו ראויים בעיני טבת להרחבה בפני עצמם, כמו למשל פרשת לבון. "שבתי היה בודק ומצליב כל מידע בצורה מוקפדת מאוד", מספרת אורה, אלמנתו, בשיחה עמה לאחר הריאיון. "אם כתוב שבן-גוריון סיים את לימודיו וקיבל תעודת הצטיינות בטורקיה, הוא טס לאתר את התעודה. אם נודע לו שלפולה הייתה בעיה בעיניים, אין רופא עיניים שלא בדק את כל החומר".

לאורך השנים פרסם טבת ספרים נוספים, ובהם הביוגרפיה של משה דיין, ספר על רצח ארלוזורוב שבעקבותיו הוקמה ועדת חקירה בנושא, וספרי פרוזה ובהם "המשפחה הגדולה של שין טית" ו"שעשוע ובתו - מעשה שהיה". הוא אף כתב מחזה סאטירי בשם "אל תגעו בנוימן", שהוצג בשנות השישים ב"תיאטרון העונות" של נסים אלוני, יוסי בנאי ואבנר חזקיה. המחזה לא הצליח במיוחד מסחרית, אך זיכה את יוצרו בביקורות טובות ובפרס "כינור דוד". "מצער אותי שאבא לא כתב ספרי פרוזה רבים יותר בחייו", אומרת בתו. "הוא היה מספר מהשורה הראשונה, והיה לו חוש הומור ויכולת לתפוס את הרגע ברגישות ובבהירות רבה".
 

בשנת 2002 לקה טבת באירוע מוחי. האיש שהמילה הכתובה היתה הכול בשבילו, איבד באחת את יכולת הקריאה, הכתיבה והדיבור. אורה: "שבתי השתתף בישיבה בבית בן-גוריון, ובסיומה הוא קם - ומיד נפל. לקחו אותו לבית חולים. אחרי שאושפז, רוב הזמן הוא היה בבית בכיסא גלגלים, בנכות של מאה אחוזים".

את כתיבת הכרך הרביעי בסדרת הביוגרפיה של בן-גוריון הספיק טבת לסיים, אך לא הספיק להוציאו לאור. רעייתו ורחל רדר, עוזרת המחקר של טבת שעבדה עמו 28 שנה, השלימו את הפרויקט. הפרק החמישי בביוגרפיה, שהיה אמור לעסוק בהקמת המדינה, לא נכתב מעולם.

בשנת 2005 זכה טבת בפרס ישראל למפעל חיים, אך בשל מצבו לא יכול היה להגיע לטקס, ורעייתו קיבלה את הפרס בשמו. "העובדה שאבי איבד את יכולת הביטוי שלו היא הציניות של החיים, שמכים אותך במקום הכי חזק שלך", אומרת טבת-קלגסבלד. "אבל קרה דבר שהוא מדהים בעיניי: בבית שלנו, שתמיד היה בו כל כך הרבה כבוד לתקשורת מילולית, פתאום כל התקשורת הפכה להיות רגשית, וגילינו שכך היא הרבה יותר גבוהה. ברגע שהיינו נכנסים לבית, ניתן היה לראות את השמחה בעיניים של אבא".

בתום 12 שנות שתיקה כפויה, הלך טבת לעולמו. ב-25 בדצמבר האחרון צייצה בתו בחשבון הטוויטר שלה: "היום יום הולדתו של אבי. לו היה חי היה בן 92. מה הוא היה חושב? הוא היה יותר כואב מחושב".

למה התכוונת?
"אני מניחה שקרה משהו באותו מועד, אבל קשה לי לשחזר. את מה הוא היה הכי כואב? לדעתי, את השסע. כאדם שהבין מורכבות, ולא ראה דברים בשחור ולבן, ימין ושמאל, הוא בוודאי היה כואב וחושש מתוצאותיו הרות האסון של שסע הולך מתעצם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg