הדמוקרטיה שלכם מתפוררת? תסתכלו במראה
לא יכול להיות שאין אנשים ראויים להנהגה בעולם המערבי, ובכל זאת אנחנו עדים למשבר מנהיגות בקנה מידה היסטורי. מי אשם בכך? אני, אתה ואת
מחוז מיידנהד שממערב ללונדון הוא אחד מ-650 אזורי הבחירה לפרלמנט הבריטי. אין שום דבר חשוב במיוחד או מעניין באופן יוצא דופן במחוז הזה, שנשלט במשך שנים רבות בידי המפלגה השמרנית הבריטית, מלבד העובדה שאחת מתושבותיו היא תרזה מיי, ראשת ממשלת בריטניה. מיי היא גם נציגת המחוז בבית הנבחרים הבריטי מאז 1997.
החוק הבריטי, שמאפשר לכל מי שחפץ לבו להתחרות בבחירות - כולל דמויות הנושאות שמות מזויפים - מחייב את כל המועמדים להתייצב על במה אחת בשעת ההכרזה על חלוקת הקולות והמנצח במושב הנכסף. באופן טבעי, תוצאות הבחירות במחוז שבו גרה ראשת הממשלה גרמו לכל כלי התקשורת האנגלים להעביר אותם בשידור חי.
וכך, בשבוע שעבר עמדה מי שניצבת בראשות אחת המדינות החשובות בעולם על במה אחת עם עוד 11 מועמדים שהתמודדו גם הם לתפקיד נציג המחוז בבית הנבחרים. מצב כזה עוד הגיוני וסביר, אלא שאחד מהם היה מחופש לבובת 'אלמו' אדירת ממדים, שני היה לבוש כמלח שיכור בספינה טובעת וענה לשם הרשמי "המפלצת הרותחת ממפלגת המשוגעים", ויצור שלישי לבש שחורים וראשו כוסה בדלי ענק. שמו, ובכן, היה "הלורד ראש דלי".
כל בריטניה צפתה בשלושת המוקיונים הללו במשך דקות ארוכות, כשראש ועדת הקלפי המקומית הקריאה בשיא הקורקטיות הבריטית, ללא שמץ של חיוך, את חלוקת הקולות. אם עצרתם את נשימתכם, תרזה מיי הצליחה לנצח גם הפעם. הלורד ראש דלי, אגב, קטף לא פחות מ-249 קולות.
זו הייתה הפוגה קומית חביבה בסיומו של יום בחירות סוער ויצרי, ואפילו חשוב. אבל יש במעמד המביך הזה גם סימן נוסף להתפוררותה של המנהיגות המערבית. הדמוקרטיה עדיין כאן, ויש גם לא מעט אנשים המוכנים להנהיג אותה במדינות שונות, אבל מספרם של מי שראויים לכך הולך ופוחת. יותר מדי ראשי דלי משתלטים על ההנהגה, בזכות ריק מנהיגותי אדיר שרק הולך ומחמיר.
אם נישאר עוד רגע אחד בבריטניה, הרי שגם שני המועמדים שהציבו שתי המפלגות הגדולות כנראה לא היו מגיעים להיכן שהגיעו לו רק מנהיגות פוליטית הייתה משהו שאנשים הראויים לכך היו שואפים אליו.
ג'רמי קורבין נחשב למוקצה ולמאוס גם בתוך מפלגתו שלו. הוא איש מדון קיצוני ופרובוקטיבי, שכמעט אף אחד לא לקח ברצינות במשך רוב שנותיו בפוליטיקה הבריטית. גם תרזה מיי, שרת פנים אפורה, ירשה את תפקיד ראש הממשלה לאחר שאף אחד משרי המפלגה האחרים לא התמודד נגדה. מדובר בשני אנשים שאמורים להשתרך אי שם בעשירייה החמישית של רשימת מפלגתם, ובטח לא לעמוד בראשה.
בארה"ב כבר נשברו קולמוסים רבים על דונלד טראמפ, שאך לפני כשנה וחצי איש לא האמין שיצליח לזכות בראשות המפלגה הרפובליקנית, שלא לדבר על כך שיהפוך לנשיא ארה"ב. טראמפ ניצל את המשבר המנהיגותי החמור שבו שרויה המפלגה הרפובליקנית מאז ימי הנשיא ג'ורג' בוש, והשתלט על אחת משתי המפלגות הפוליטיות החשובות בעולם בקלות כמעט בלתי נסבלת, כשמאחוריו אפס ניסיון פוליטי.
הילרי קלינטון, מצד שני, היא דוגמה נוספת לאותו משבר מנהיגות. כשהדבר הכי טוב שיש למפלגה הדמוקרטית האמריקנית להציע בראשה הוא אחת הדמויות השנואות ביותר בארה"ב, עם קופת שרצים כה גדולה תלויה על גבה, משהו בשיטה כנראה דפוק - דפוק מאוד.
ואצלנו? תודה ששאלתם. בדיוק אותו הדבר. אפשר לאהוב את בנימין נתניהו ואפשר שלא, אבל נדמה שגם מתנגדיו יודו שהוא שייך לזן המנהיגים הראויים. אולי לא כל פעולה שהוא עושה מוצלחת, ובוודאי יש מי שיחלקו על רבות מהחלטותיו והנהגותיו, אבל מדובר עדיין במנהיג יציב ובעל שיעור קומה אינטלקטואלי וציבורי. היום שאחריו נראה כרגע, לא נעים לומר, קצת כמו במה שעליה עומדים בובה ענקית של 'אלמו', מפלצת רותחת ולורד ראש דלי.
אם כן, לפחות בכל מה שקשור בימין הישראלי, האשם המיידי הוא נתניהו: הוא זה שמקפד את ראשו של כל מנהיג ראוי שמתחיל לנבוט בערוגה הליכודית או בזו שמימין לה. או-קיי, נניח שקיבלנו את התזה הזאת. אבל מה עם השמאל? שם נתניהו לא בוחש בשום קדרה, ובכל זאת ראינו כולנו את העימות המביך בין מתמודדי מפלגת העבודה באתר 'וואלה'. חבורה של אנשים בחליפות שמתנהגים כמו בגן ילדים, עם כמעט אפס אידיאולוגיה והמון התקפות אישיות מעל ומתחת לחגורה. באמת אין אף אחד בשמאל התרבותי, המצליח, המנומס והמחונך למופת שראוי להנהגת מדינת ישראל, ומתכונן להודיע לנו מתישהו על כוונתו לבקש מנדט מהעם?
יש תשובה לשאלה הזו: אנחנו אשמים. בהחלט, יש לא מעט אנשים שביום אחרי לכתו של נתניהו – יהיה זה בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה – יוכלו להנהיג את ישראל. הם נמצאים בהיי-טק, בבתי החולים, בשבילי האוניברסיטה, במנהיגות המקומית של עיירות פיתוח. הם בוגרי סדנאות העצמה לנוער, ואולי אפילו מדובר במנהיג עממי, כריזמטי וחכם, שכרגע עדיין נמצא ליד מכונה במפעל כי צריך להביא הביתה משכורת.
כל אלה מסתכלים על הפוליטיקה ועל יחסיה עם התקשורת והציבור – באנגליה, ארה"ב וישראל – וממלמלים לעצמם: "אני אידיוט אמיתי אם אכנס למדמנה הזו". הם צודקים. באמת ובתמים, האם אנחנו נותנים לפוליטיקאים שלנו צ'אנס אמיתי? הרי ברגע שמישהו פותח את הפה כולנו מתנפלים עליו בפייסבוק, בטוויטר, בערוצי הטלוויזיה ובעיתון, מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים ברחבי המדינה. מהר מאוד נוצרת סחרחרה שממנה לא נראה כרגע שיש מוצא: אנשים ראויים לא מגיעים לפוליטיקה, הריק מתמלא באנשים חיוורים ותאבי שררה מצד אחד וראשי דלי מצד שני, ואז אנחנו שוב מורחים אותם בזפת ונוצות, וחוזר חלילה.
עד שלא ישתנה משהו מהותי ביחס שלנו למי שמנסה להנהיג אותנו – ולא משנה מאיזה כיוון – שיהיה לדמוקרטיה המערבית בהצלחה.
אקו"ם