ראשי » חדשות » בארץ

עפה על עצמה: מי החליפה את היונה כסמל השלום?

אומרים שהיא מביאה מזל רע ורואים בה רוח רפאים המחפשת נקמה. למרות זאת, ובלי שממש התכוונה לכך, הפכה התנשמת לסמל לפיוס ודו-קיום מזרח-תיכוני. הכול בזכות כמה קיבוצניקים נחושים והתיאבון המוגבר של העופות הליליים לחולדות ועכברי שדה.

"קול התנשמת אינו חדל, אינו חדל / צועקת נוהמת, אין רגע של שקט כל הליל / הו התנשמת, מתייפחת וגועה בקול ילל / הפסיקי, הו תני מנוח, רגע קט של אור וצל" ("רעשי לילה", תרצה אתר)

חורף, בקעת בית נטופה. האימאם של בועיינה ישב כהרגלו להכין את דרשת יום השישי. הפעם לא היה מונח בפניו ספר קוראן או אחד מספרי החדית', אלא שקית ניילון ובה גושים כהים מגובבים. השקית הזו, שנמסרה לו בחרדת קודש, הייתה מלאה בצניפות של תנשמות - המזון שקיבת העופות בחרה לא לעכל אלא לפלוט החוצה. הנובר בהן ימצא שיניים זעירות, עצמות או שרידים אחרים למכרסם קטן שנבלס בטרם עת.

קשה לומר שמדובר בקורבן חף מפשע: הנברן או העכבר המנוח אחראי במו שניו לנזק אדיר לשדות הכפר, ולפגיעה גדולה בפרנסתם של תושבי העמק. חקלאי האזור מצדם עומדים חסרי אונים למול האויב הגרגרן, אחרי שחומרי הדברה כימיים הפכו למשוקצים ואסורים על פי חוק.

נחזור למיודענו איש הדת המוסלמי. מודע לגודל המשימה שהוטלה עליו, נכנס האימאם למסגד, נחוש להביא סוף לדעות הקדומות על אודות התנשמות. יובלות של חרדה מפני מזל רע שהן מביאות, שנים על גבי שנים שבהן רווחה האמונה כי העוף הלילי הלבן הוא רוח רפאים המחפשת נקמה, וסיפורי פולקלור מבעיתים על כוחות האופל של הציפור בעלת פני האנוש, הפכו את זו למושמצת שבין העופות.

הצרחה השורקנית שלה וקולות הנשיפה עזרו גם הם למיתוג המפוקפק. את כל הפחדים האלה ביקש האימאם להפריך, למען מטרה נעלה: הצלת שדות הבקעה בעזרת תנשמות שישמידו את המכרסמים.

כמה שבועות קודם ישבו קיבוצניק משופם משדה-אליהו וחוקר נמרץ מהכפר הגלילי אכסאל בחדרו של אחמד חמודי, איש מחלקת התברואה של מועצת בועיינה-נוג'דאת. השניים דיברו על לבו של חמודי להתגייס ליוזמה הרת חשיבות שכבר חצתה את גבולות הארץ, ובמסגרתה מוצבות בשטחים החקלאיים תיבות קינון עבור התנשמות.

חמודי הקשיב לנתונים המפתיעים שפרשו בפניו האורחים, התלהב מהרעיון של תנשמות במקום חומרים מסוכנים, שמע על מאות תיבות שכבר עומדות בשטחי הרשות הפלסטינית ובירדן, והנהן לאות הסכמה. רק תנאי אחד הוא הציב - אין קידום מיזם ללא אישור אימאם. זה האחרון נעתר, והראה לציבור המאמינים בעזרת כרזה גדולה שהתנשמת היא ידידתו של החקלאי הערבי.

עכשיו יכול היה סאמח דראושה - החוקר מאכסאל – לפנות לאנשי דת מוסלמים נוספים, בבקשה שיספרו לבאי המסגדים על התועלת שמביאה מכונת הציד הלבנה. 53 תיבות קינון הוצבו לאורך תוואי המוביל הארצי החוצה את בקעת בית נטופה, ואט-אט החלו תנשמות לעופף ולצוד גם בכפר מנדא, בעראבה ובסכנין.

חוברת הדרכה לחקלאי שנכתבה בידי חוקרים ישראלים, והסבירה כיצד לבנות את התיבות, תורגמה לערבית והופצה בכפרים. שאולי אביאל - אותו קיבוצניק משופם, אוהב תנשמות כרוני ואיש מפתח בפרויקט - העביר סמינר לחקלאי הכפר סנדלה שליד עפולה.

 
זמן לא רב אחר כך השוויץ סאלח עומרי, חקלאי ואגרונום מהכפר, בתנשמת שקיננה בתיבתו והצליחה לגדל שבעה גוזלים שימשיכו את מורשת ההדברה. דראושה, ראש המיזם במגזר הערבי-ישראלי, המשיך לדבר עם ראשי מועצות, להדריך חקלאים ולטבע תנשמות חדשות שבאו לעולם.

"אחרי שהבנתי את החשיבות של קיום מיזם כזה במגזר שיש בו המון חקלאים, התחלתי להניע אותו", משחזר דראושה, היום אקולוג ועובד משרד החקלאות. "מובן שהיה עניין האמונות הטפלות שהיה צריך להתגבר עליו. בחדית', באחת מאמרותיו של הנביא, יש חלק שאוסר להאמין שתנשמת מביאה מזל רע, כיוון שאין דבר כזה באסלאם מזל רע. יש דברים שאלוהים מחליט, והתנשמת לא יכולה להחליט אם אדם ימות בזה שהיא נעמדת לו על הגג.

עבדנו עם החקלאים והתלמידים באופן צמוד, הצבנו איתם תיבות, עקבנו אחריהן, ולאט-לאט האנשים השתחררו מהדעות השליליות שלהם על התנשמת. היום אני שמח שיש התעוררות מאוד חזקה בחברה להגנת הטבע במגזר הערבי, ואחד הנושאים שמטופלים הוא הכנסת התנשמות למערך הפעילות".

נכון להיום ישנן 200 תיבות קינון בשטחים פלסטיניים, 300 אצל הירדנים ו-3,500 בישראל. רובן מאוכלסות בזוגות תנשמות, ואלה, הודות למיקום של התיבה, מבססות את התפריט הניתן לגוזלים שלהן יותר על מכרסמים ופחות על ציפורים קטנות. מאות צפרים, חוקרים, חקלאים, מורים ותלמידים נפגשו זה עם זה הודות למיזם, שהפך מאוחר יותר לפרויקט לאומי גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני.

חקלאים פלסטינים וערבים-ישראלים התאחדו להשתלמות בקיבוץ הדתי שדה-אליהו, המקום שבו הכול התחיל והמגרש הפרטי של אביאל. באחת התמונות שצולמו בסופו של סמינר מקצועי שנערך כל שנה, נראים הנוכחים – ירדנים, פלסטינים וישראלים - פוצחים בריקוד דבקה סוער.

אם לא די בבשורת השלום הזו, לפני כמה שנים גילה קובי מירום, איש קיבוץ ניר-דוד ואחד המטבעים הוותיקים ביותר בפרויקט, עדות מפתיעה לעומק שיתוף הפעולה הבינלאומי. כשהגיע לתיבת קינון בקיבוץ מעוז-חיים נוכח מירום לדעת, הודות לטבעות שעל רגלי זוג התנשמות, כי הזכר שמולו בקע בישראל ואילו בת-זוגו היא ירדנית. מספרים שיונת השלום התחילה למרוט נוצות. 

"לציפורים אין גבולות. הבומה עף לג'נין, לירדן, אוכל עכבר מורעל, מת. אני חייב שיתוף פעולה כדי שגם השכן לא ידביר ברעל" (פרופ' יוסי לשם, בסדרה "פולישוק")

לפני כשלושה שבועות אירח אביאל שלושים נספחים צבאיים מכל העולם, שביקשו לשמוע ולחזות בשיתוף הפעולה האזורי שנרקם סביב הדברה ביולוגית בעזרת בזים ותנשמות. הנספחים – נציגי אוסטריה, אנגולה, הפיליפינים, סין, קולומביה ועוד - ביקרו תחילה באי השלום בנהריים, שם שמעו את סיפורו של הגנרל הירדני מנסור אבו-ראשד. הגנרל, שברח מהשבי הישראלי במלחמת ששת הימים, מילא ב-1994 תפקיד מרכזי בהסכם השלום בין שתי המדינות, וכיום הוא יו"ר הארגון ACPD (Amman Center for Peace and Development) - הצלע הירדנית בבניית מיזם ההדברה.

 
האורחים, שרגילים לשמוע על הקונפליקטים והסכסוכים המדממים של ישראל עם שכנותיה, התרגשו כשאבו-ראשד סיפר להם איך פעם נלחם נגד הישראלים, והיום הוא נלחם יחד איתם למען השלום בעזרת עופות דורסים.

"הרעיון היה להמחיש להם שהגבול עם ירדן הוא גבול פעיל וחיובי. הם התרשמו מאוד לראות איך עברנו לירדן בלי להוציא ויזה ובלי בעיות", מספר פרופ' יוסי לשם, איש החברה להגנת הטבע ומי שהקים את המיזם הלאומי להדברה באמצעות תנשמות ובזים. "לקחנו אותם לראות את פרויקט התנשמות, וכמובן נסענו לשאולי, לראות את תיבות הקינון והגוזלים בשדות העמק. סיפרנו על הפרויקט המוצלח הזה יחד עם חברינו הפלסטינים והירדנים, ואכלנו בחדר האוכל הקיבוצי כמובן".

לשם, מנהל המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון של אוניברסיטת תל אביב, כיכב בתפקיד עצמו בסדרה הקומית-סאטירית "פולישוק". סולי ברזל, ראש לשכתו של השר הלא-יוצלח פולישוק, מנסה בפרק ההוא למנוע מהשר להגיע לחתונת בנו של ראש הממשלה. היא מחליטה לאתר טקס הזוי או אירוע פרובינציאלי שמתקיים באותו תאריך, כדי שפולישוק יכבד אותו בנוכחותו. כך היא שומעת על "כנס הדברה ביולוגית באמצעות הבומה הארצישראלית" שמתקיים בבית ספר שדה עמק הירדן, ומרחיקה שעתיים לשדה-אליהו לפגוש את יוזם הכנס.

לשם נראה בסדרה כשהוא עומד ליד תיבות הקינון בשדות העמק, בומה (תנשמת בערבית) על גב ידו, ומסביר לסולי ש"זוג תנשמות מחסל 5,000 עכברים בשנה. הם רק היו צריכים להתחתן. אנחנו בנינו להם קן מארגז תחמושת, הם קיבלו את המפתחות וקדימה להתחיל לצוד".

ברצינות תהומית הוא מספר לה על חשיבות הפרויקט, עוקץ את עצמו ואת חבריו - "זה כנס של כמה עשרות חבר'ה עם שפם שמדברים על ציפורים ועכברים ואחר כך יוצאים להזיע בשטח" - ואז נפרד משרהל'ה התנשמת. כיאה לסאטירה, הכנס תופח והופך לוועידת שלום כלכלית-אקולוגית עולמית, עמוסה בשגרירים זרים, בשרי חוץ ממדינות עוינות ובתקריות דיפלומטיות. מכל עבר זוכה ישראל בשבחים על יוזמת השלום שצמחה בתקופה של קיפאון מדיני.

 
והנה, המציאות לפעמים מתעלה על כל סאטירה. השמועה על מיזם התנשמות האמיתי עשתה כנפיים, משכה את תשומת לבם של גופים ואנשים ברחבי העולם, וצוות טלוויזיה שווייצרי אפילו פקד החודש את שדות הקיבוץ, כדי לצלם סרט תיעודי על פרויקט השלום הסביבתי. במאי האחרון גם התפרסם מאמר מדעי לא שגרתי בכתב-העת Trends in Ecology  Evolution, תחת שמו של פרופ' אלכסנדר רולין השווייצרי, מהמובילים שבחוקרי התנשמות בעולם.

פרופ' לשם, גנרל בדימוס אבו-ראשד וחוקר הציפורים ד"ר מוטי צ'רטר (שבעיקרון כבר המיר דתו לבזים), חתומים גם הם. רולין, שמסייע משמעותית בגיוס כספים וקידום הנושא, מראה במאמר כיצד הצליחו פרויקט ההדברה הביולוגית ומאבקים סביבתיים משותפים אחרים לייצר דיאלוג באזורי קונפליקט.

"בעזרת עבודה משותפת על יעד ניטרלי פוליטית, הצדדים השונים יכולים לשנות את האופן שבו הם רואים את הקהילה שמעבר לגבול, ולחזק את הזהות האזורית המשותפת", כתב. "הפרויקט נמשך ברציפות מאז שנת 2002 גם בתקופות של עימות (...) מכיוון שלתנשמות אין גבולות, גוזלים שנולדים בישראל צדים מכרסמים לא רק בארצם אלא גם בשטחי הרשות הפלסטינית ובירדן, ולהפך".

מכשיר המשדור המתוחכם של ד"ר צ'רטר, שעקב אחר תנועתה של אחת התנשמות הבוגרות, אכן גילה שהגברת עפה 4.5 קילומטרים מדי לילה ומגיעה לשטחי הרשות במטרה לצוד מזון לגוזליה, תוך שהיא מתעלמת במופגן מהגבולות שקבעו לה בני האדם. פלא שקראו למיזם "לציפורים אין כל גבולות"?

כדי להבין איך הדיחה התנשמת את היונה מתפקידה המחייב, צריך לחזור אל המאבק העיקש ועתיק היומין בין המכרסמים לחקלאות. מאז ומעולם איימו מזיקים על היבול, ומאז ומעולם ניסו עובדי האדמה להביס את המאיימים. החקלאות המודרנית העלתה את כמויות הגידולים ואת איכותם בצורה משמעותית, וירא האדם כי טוב - אלא שהמשמעות מבחינת המכרסמים הייתה בופה אדיר של אכול כפי יכולתך, והם התרבו באופן מטריד.

אצל נברן השדה, למשל, נולדים בהמלטה ממוצעת תשעה גורים. בעונת רבייה יכולה נקבה להמליט עד שבע פעמים, ותעשו אתם את החישוב.

מחקרים בינלאומיים אומדים את הנזק שמסבים המכרסמים – נברנים, מריונים, עכברים, חולדות ואחרים – בכ-35 אחוזים מכלל התוצרת החקלאית העולמית. ד"ר יואב מוטרו, איש משרד החקלאות שאת הדוקטורט שלו כתב על התנשמות בשדה-אליהו, עשה דבר שלא עשו לפניו: הוא חקר את הנברן, שנחשב לבלתי לכיד, השיג נתונים סטטיסטיים והפך למומחה למכרסמים.

כשבחן את ההשלכות הכלכליות של תאוות הכרסום של הנברן וחבריו, הוא מצא שבדרום-מזרח אסיה, למשל, הנזק שהם מותירים בשדות האורז שווה ערך למזון של 200 מיליון איש.

המכרסמים לא מסתפקים באכילה ישירה של היבול, אלא גם מקנחים בשורשים וזרעים, מחגרים עצים בלי שהתבקשו ופוגעים בצנרת. בשנות החמישים פנו החקלאים הישראלים לפתרון יעיל, עוד לפני שהבינו את השלכותיו המפוקפקות: הדברה כימית. גרגרי חיטה מצופים בנדיבות בתליום גופריתי פוזרו בשטח, ונאכלו על ידי מכרסמים, שכתוצאה מהרעל החלו לנוע באטיות עד כדי שיתוק ומוות.

מבחינת העופות הדורסים, המכרסמים המְדדים היו כפית המוגשת לפה: בעלי הכנף דרסו וטרפו אותם כמו שרק הם יודעים, ואז שילמו את המחיר, כשהרעל חדר לגופם. עופות רבים נכחדו לבלי שוב, וההשפעה של ההדברה הכימית על המגוון הביולוגי – כמו גם על מי התהום, ועל בני האדם שאוכלים את היבול המורעל - הייתה הרסנית.

כיום מותר לשימוש בארץ חומר הדברה אחד, רוש-80, שמתפרק די מהר וכך העופות שצדים את המכרסמים אינם נופלים קורבן להרעלה משנית. החקלאים מקבלים את החומר הזה כשהוא כבר ספוג בתוך גרגרי חיטה, ועם הוראות למינונים מדויקים. "הבעיה היא שגם אם כתוב שצריך לשים שמונה גרגירים לכל חור פעיל, עוברים פועלים עם קופסאות של נס קפה ישנות וזורקים ארבעים גרגירים בכל חור. העכבר שאוכל רעל במינון גבוה פי חמישה מהתקן, יגרום כמובן להרעלה משנית", יספר לי אביאל בצער.

בשנת 1981 חברו חוקרים ואנשי טבע כדי לשים סוף למצב העגום. הדברה ביולוגית, כלומר שימוש בבעלי חיים כדי להפחית אוכלוסיות של מזיקי צמחים, סומנה כחלופה האידיאלית. החוקרים פנו לתנשמת, מכונת הציד החרישית שיודעת לשלוף טפרים בדיוק כשהנברן שם עינו באספסת, ולהעביר אותו לעולם שכולו טוב, ואת לסתותיו - לצניפות.

היה להם אילן רעוע להישען עליו: מטעים גדולים של דקל השמן שהוקמו בשנות השבעים במלזיה, וגרמו לחולדות להתרבות בקצב אדיר. כתוצאה מכך התרבו גם התנשמות, שקיננו בבתי הכפריים ונהנו מהמזון הזמין במטעים. המקומיים, שתחילה עשו הכול כדי לסלק אותן בשל הצווחות השורקניות והלכלוך, הבחינו בתועלת שהן מביאות, ופתחו להן דלת. תיבות קינון נבנו עבורן, ומחקרים מאוחרים הראו שהשימוש בפיתיונות רעילים פחת כמעט בחצי, ושברוב המטעים התנשמת היא המדביר העיקרי.

שנים אחרי יבדוק ד"ר מוטרו את היחס בין הצבת תיבות הקינון בשדות ישראל לבין מתן היתרי הדברה ברוש-80, וימצא שהתיבות האלה הן גורם מרכזי לירידה בהיקף השימוש ברעלי מכרסמים.

 
השטח שנבחר לשמש כחלוץ הישראלי של הדברה באמצעות תנשמות, היה שדה בקיבוץ נאות-מרדכי שבו גדלה אספסת - המזון החביב על נברני שדה. שמונה תיבות קינון מעץ הותקנו על גבי עמודים, וכמה זוגות של תנשמות הובאו למקום. "כאן בעמקים אין אפשרות ליותר מדי סוגי גידולים. חם מאוד בקיץ והאדמה דלה, כך שהאספסת היא גידול שמאוד מתאים לנו", מסביר לי אביאל כשאנחנו צועדים בשבילי שדה-אליהו, מולדת החקלאות האורגנית בישראל.

"הניסיון הראשון בנאות-מרדכי נכשל, מכיוון שכמה זוגות של תנשמות מול מיליוני נברנים, זה לא כוחות. מאוחר יותר גם ההרעלה המשנית הרגה כמה מהן. אז פנה אלינו יוסי לשם, שהכיר אותי אחרי שסידרתי לו ולחבורת צפרים ירושלמים לינה באיזה מקלט אצלנו. היו אז אלפיים דונם של חקלאות אורגנית בקיבוץ, ויוסי אמר לי ולחנוך פלסר, שאז ריכז את המטעים בקיבוץ, לפני שהפך למחנך דגול: 'אצלכם לא יקרה מה שקרה שם'. אמרנו 'יאללה, נתחיל', והצבנו תיבות קינון לפי תוכנית שיוסי נתן לי - מין תיבה אנגלית שלא היה בה אוורור.

"הבאתי 14 זוגות של תנשמות מהמכון הזואולוגי באוניברסיטת תל-אביב, והתחלנו לעבוד על העניין. כדי שיהיה להן מה לאכול הבאנו גוזלים ממדגרה בבית-אלפא, וכשהיה נדמה שהן התרגלו לסביבה, פתחנו את הרשת - והן פשוט נעלמו. חשבנו שהכול אבוד. שנה אחרי זה גילינו שתנשמות מהבר התיישבו בחלק מתיבות הקינון. משם זה התחיל לרוץ".

אחרי כמה שנים הבחינו אנשי שדה-אליהו שמצב מטעי התמרים וכרם הרימונים - חביבי החולדות והעכברים - טוב בהרבה. השלב הראשון של ריבוי תנשמות באזור צלח, ועכשיו נותר רק להמשיך את התנופה. עוד ועוד תיבות הוצבו בקיבוץ לבקשת החקלאים, אחת מהן התנוססה בגאון מעל בית הכנסת.

"בימים שבהם היה רק ערוץ טלוויזיה אחד, מוטי קירשנבאום ז"ל, שהיה חובב טבע גדול, בא לכאן לצלם", מספר אביאל. "הוא יצא איתי למטעים והסתובבנו יחד יום שלם. הייתי איתו בכרם, הסברתי לו על הדברה ביולוגית ועל החשיבות שלה, וגם סיפרתי לו שיש פה תנשמת שכל כך התאקלמה שהיא עושה 'ששש' בכל פעם שמישהו מדבר בבית כנסת.

"השידור נועד לליל שבת, וקירשנבאום הבטיח לי שיהיה כתוב שזה צולם ביום חול. בסוף מכל הסיור שלנו הוא הכניס רק את השטויות ואת הסיפור הזה. אני כמובן לא צפיתי בתוכנית, ופתאום בכל מקום אומרים לי 'שאולי, עושה שקט בבית כנסת, אה?', ואין לי מושג על מה מדברים", הוא צוחק מתחת לשפם.

 
קודם ליציאה לשטח אנחנו יושבים בחדר העבודה של אביאל, מקדש קטן של תנשמות. תמצאו כאן כל דבר שמזכיר תנשמות - כריות, קריקטורות, תמונות, בובות ופסלים (גם של ינשופים), ספרים, ואפילו משטח לעכבר מחשב שכולו תנשמות, כמה אירוני.

אף שביומיום הוא עובד בהדברה ביולוגית באמצעות פרוקי רגליים במפעל "ביו-בי", במהלך השנים הפך אביאל לשגריר התנשמות. יום קודם לפגישתנו הוא אירח את עשרות הנספחים, גנרלים מצבאות רחוקים ("הם שאלו אותי מי אני. אמרתי להם 'סמל ראשון שאול אביאל'"). גם חקלאים פלסטינים ותלמידים ישראלים שעושים עבודות גמר עוברים אצלו, וכמובן פרופ' אלכס רולין, שהפך בן בית.

"יוסי לשם שלח אליי את מוטי צ'רטר, שחיפש נושא לעבודה אקדמית, ועבדנו ביחד", מספר אביאל. "יום אחד יוסי אומר לי: 'יש כנס מדעי בצרפת על הדברה ביולוגית באמצעות תנשמות'. הוא הציע שמוטי ואני ניסע לשם, אבל כיוון שהכנס היה גם בשבת, עם תוכנית וטיול וטלטול, לא רציתי.

"מוטי נסע לשם לבד, עם הרצאה קטנה שהכין, והיא הכתה את הנוכחים בתדהמה. אחד המשתתפים בכנס היה אלכס רולין, שהתלהב ושאל את מוטי אם הוא יכול לבוא לכאן לראות את תיבות הקינון. הוא הגיע לעמק לשבועיים, ואחר כך אמר שבזמן הזה הוא אסף חומר של שנים.

"היום אלכס הוא כבר חבר טוב של אשתי, שהיא צרפתייה. הוא מגיע אלינו, יושבים על גלידה וקפה ומקשקשים. עד הביקור הראשון שלו כאן הוא לא הבין מה קורה בישראל מבחינה פוליטית, שמע רק דברים רעים. אחר כך הוא יצא מהארץ כשגריר נפלא. הוא מתווכח עם אנשים בשווייץ, אומר להם 'אתם לא יודעים על מה אתם מדברים'. אלכס אחד כזה הוא מתנה".

באמצע מאי נערך באוניברסיטת תל-אביב יום עיון שעסק בהרמוניה הלא-מובנת-מאליה בין חיל האוויר ובין שימור ציפורים. לכנס אכן הגיעו "כמה עשרות חבר'ה עם שפם שמדברים על ציפורים ועכברים", אנשי חיל האוויר, ואנוכי. גם רולין הגיע מאוניברסיטת לוזאן הרחוקה לספר על מחקרי התנשמות שלו, ובהרצאתו הילל ופיאר את השלום שנבנה בעזרת בעלי הכנף ובעלי החזון.

אז איך בעצם התחיל שיתוף הפעולה האזורי? כמו תמיד ממשוגעים לדבר שלא רואים ממטר, אלא אם מדובר בצניפה בשדה אספסת. "בשנת 2002 התקשר אליי קצ'ה (אל"מ במיל' שמעון כהנר, ממקימי יחידה 101 – י"א) והזמין אותי לסיור של קצינים ירדנים וישראלים, שהולכים לאתרי קרבות משותפים ומספרים מורשת קרב", משחזר לשם. "אמרתי לו 'תן לי שעה, אני אראה להם צפרות - קצת תנשמות, קצת גוזלים'. הוא אומר לי: 'יוסי, אל תבלבל את המוח. אלה גנרלים, מה מעניין אותם תנשמות?'. עניתי שאם תהיה לי שעה, הוא יראה איך אני מדליק אותם.

"לקחתי אותם לתחנת טיבוע של תנשמות בכפר-רופין, והם התלהבו. בסוף הסיור ניגש אליי הגנרל מנסור אבו-ראשד, שהיום הוא חבר טוב שלי, ואמר: 'זה סיפור מדליק. אני אשווק אותו כמה שאתה רוצה, כי אני בעניין'. וזה מה שעשינו. כמה חודשים אחר כך קיימנו סמינר בשדה-אליהו, ואמרתי למנסור 'תביא חקלאים שיש להם מעל מאה דונם'. הוא הביא 14 חקלאים ירדנים. פניתי גם לעימאד אטרש מבית-סחור, שאיתו עבדתי אז על פרויקטים בענייני חינוך, ואמרתי לו 'בוא תצטרף'. כך הגיעו גם נציגים פלסטינים לסמינר, והתחילו לשים תיבות ביריחו, בוואדי עוג'ה ובג'נין".

 
"כמה שנים קודם לכן הצמדנו משדרים לתנשמות", נזכר אביאל. "הייתי יוצא בלילה ורואה לפי האותות שחלק גדול מהן מגיע לירדן. ידעתי ששם הורגים אותן, בגלל אמונות טפלות. פניתי ליוסי ואמרתי 'אנחנו חייבים לעשות משהו עם האיכרים בצד השני'. כשהתחלנו לדבר על כנס התנשמות בשדה-אליהו, מנסור אמר 'אף אחד לא יבוא, בומה מביאה מזל רע'. אמרנו: בסדר, נשנה את השם 'לכנס לחקלאות אורגנית'. אפילו שמנו בשבילם דגל ירדן על שער הקיבוץ.

"אגב, בדיוק הייתה כאן הכשרה של נוער בני עקיבא מצרפת, והם חשבו שזה דגל פלסטיני שמישהו תלה כמחאה. ההבדל בין הדגלים הוא קטן - הכוכב באמצע. בכל אופן, התיישבנו בבית התרבות שלנו, שמתי לירדנים פוחלץ של תנשמת שיתרגלו אליה, וארגון החקלאות האורגנית דאג להרצאות יפות מאוד.

אחרי הצהריים דוד גלזר מכפר-רופין שם לירדנים טלסקופ לכיוון הבית שלהם, והם ראו כמה אנחנו קרובים. הם באו בחששות גדולים, אבל נוצרה אווירה נעימה. לקחנו אותם גם לחדר השלום ב'בית גבריאל בכנרת', והייתה התרגשות גדולה. נמצאת שם הכאפייה של חוסיין, והם נישקו אותה כאילו היא פרוכת. לקחנו אותם למטע, הסברתי להם את הרעיון של תיבות הקינון, והם אמרו שהם מוכנים לנסות.

"הכנו עגלה מלאה בתיבות, והתחלתי לנסוע לירדן ולחפש שם חלקות שאין בהן הדברה כימית שתסכן את התנשמות. הצבנו תיבות, והעסק התחיל לרוץ. כשמוטי צ'רטר חבר לביקור הוא פתח צניפות להראות לחבורה המקומית את התכולה שלהן. לאט-לאט חיברנו אותם לנושא. היו גם טעויות קטנות: הירדנים הציבו למשל תיבות קינון לבזים, שבהן יש חלק פתוח וחלק סגור שמיועד לקינון. כשבאתי לשטח, ראיתי שהם הציבו אותן הפוך, עם הפתח למטה. לא היה יפה לצחוק עליהם, אבל צחקנו בכל זאת, והם הצטרפו".

לגופים שעמלו על שיתוף הפעולה – קרן הדוכיפת של החברה להגנת הטבע, ACPD הירדני, Wildlife society Palestine בראשותו של אטרש, וכן אוניברסיטאות וקרנות ישראליות וזרות - הצטרפו גם המשרד לאיכות הסביבה, המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד החקלאות. מספר תיבות הקינון זינק מ-700 ל-3,000. בשנת 2008 כבר הפך הפרויקט ללאומי וזכה לתקציב גדול. ביום העיון המשותף עם חיל האוויר הסביר לשם ש"כמו שאני עובד עם תלמידים, ככה אני עושה עם פוליטיקאים. הבאתי את סילבן שלום לשדה-אליהו לראות את התנשמות, נתתי לו להחזיק תנשמת, נתתי לו לשחרר עַקָב נודד - שחרר 6 מיליוני שקלים לפרויקט".

אביאל החל בינתיים לנוע מחקלאי לחקלאי, לשתות יחד איתם משהו חם ("זאת השיטה"), להדריך, להדגים, לתת להם להחזיק את התנשמות, ובבוא העת גם לטבע איתם את הגוזלים החדשים.

"הקינון הראשון היה אצל בחור בשם מג'ד שער. כשמצאנו שם מכרסמים מתים, אמרתי לטלאל אבו-מוחמד, מורה נהדר שהלך איתנו: 'בוא תצטלם עם השאריות, תראה לאנשים שזה עובד'. הוא אמר 'דיסגסטינג, דיסגסטינג'. בסוף אני הצטלמתי לידו והחזקתי שני זנבות של מריונים, וזה הצילום שיוסי הכניס לכל מקום", הוא צוחק. "בשנת 2010 אפילו הופיע בעיתון ירדני מאמר גדול שסיפר על הצלחת תיבות הקינון, רק שבמקום תנשמת הם שמו תמונה של לילית".

לא קל היה להתגבר על החשדנות מצד חלק מהחקלאים. "רוב תושבי הכפר משרע הם מחמולת רייחנה. עם אחד מהם, חקלאי בשם אבו-נור, ישבתי המון פעמים, והסברתי וסיפרתי ושתינו עוד תה. עד שיום אחד הוא אומר לי: 'יאללה, תשים סאנדוק (תיבה)'. שמנו אצלו, והתיבה נתפסה מיד בעונה הראשונה. הוצאנו את התנשמת, האחיין שלו הצטלם איתה, ואבו-נור רק הסתכל מרחוק. אחר כך הוא כבר היה מוכן לגעת, ואז הצטלם עם תנשמת בשדות שלנו, כשאני ברקע. החקלאי הזה הפך לקמע שלנו. אמרנו: אם אבו-נור מהרייחנה נוגע בתנשמת - סימן שהכול אפשרי".

כמה מהעמיתים שמעבר לגבול גם הפכו עבור אביאל לחברים של ממש. "למשל סאמי אבו-ג'אליל, פנסיונר של הגוף הירדני שעוסק בהגנת הצומח, שהיה מהראשונים שלימדתי את התורה. הוא ביקר פה בקיבוץ, היו לנו שעות של נסיעות, ונוצרו יחסים כמעט משפחתיים".

אחרי ארבע שנים, כשההדברה הביולוגית כבר תפסה תאוצה, אביאל פרש בשיא. "אמרתי להם 'חבר'ה, אתם יודעים היום יותר טוב ממני'. נתתי להם נאום פרדה, ומנסור הביא את הטלוויזיה הירדנית לתעד את האירוע. הוא אמר לי 'שאולי, תוריד את הכיפה'. עניתי: 'אבל אני רוצה כיפה'. למזלי יש לי גם כיפה כורדית, מהתקופה שהייתי בכורדיסטן הטורקית. חבשתי אותה והם אמרו 'עכשיו אתה שייח''. ביקשתי שמהיום יקראו לי שייח' שאולי".

והנה הוא לוקח אותי לאותו שדה שזכה לככב על אקרנים רבים. אביאל רכוב על טרקטור, שישמש אותנו כמנוף. שדות העמק צהבהבים בעונה החמה הזו, אבל לגוזלים הכעורים שחוסים בתיבת הקינון קריר ונעים. ברקע נשמעים שרקרקים, גם להם יש קן לא רחוק מאיתנו.

התיבות של התנשמות מוצבות בגובה שניים-שלושה מטרים מעל האדמה. "דורסים אוהבים לעמוד על משהו גבוה, והעמדות שלהם תמיד יהיו גבוהות", מסביר אביאל. "יש לזה אפילו מונח באנגלית - perching post - שאין לו שום מקבילה בעברית. האנגלים שלטו בחצי עולם, הם היו כולם מנהלים בזמן שהילידים עבדו, אז היה להם זמן לצפרות. לכן יש באנגלית הרבה יותר מילים שמוקדשות לענייני צפרות מאשר בעברית".

מאביאל אלמד שקיים ויכוח סוער בשאלה איך צריכה להיראות תיבת קינון. הוא עצמו עיצב תיבה משלו. כף הטרקטור מעלה אותנו אל על, ובזמן שעיניי ממוקדות בהתפעלות בתיבה האחת, הראש נכנס בכל הכוח בשכנתה. שוין. הגוזלים מוּצאים לתוך שקיקים קטנים, כדי לעבור טיבוע ומדידה ולהשמיע קולות נשיפה שאפשר להבין מדוע ביעתו אומות שלמות. אבל איזה חמודים. חמישה זוגות עיניים אנושיות מביטות בי, לא כולל שאולי. העיניים האלה, שממוקמות בקדמת הראש, מספקות לגוזלים ראייה תלת-ממדית, שעתידה לשרת את כישורי הציד שלהם. יכולת סיבוב הראש עד 180 מעלות תשלים את שדה הראייה.

הגוזלים הם בני 50-40 יום, כך ילמדו אותנו המשקל ואורך הכנף. כל אחד מהם מקבל טבעת תואמת גודל רגל, שתלווה אותו לכל החיים. הניקוד שיש להם על הגוף – כפי שהראתה עבודה נרחבת של פרופ' רולין – יכול לתת לנו מושג האם מדובר באדון או בגברת. הנקבות יותר מנוקדות בדרך כלל, ועל זה נאמר הרי את מנוקדת לי. עם ההתבגרות, הנקודות נעלמות בחלקן.

"לתנשמת בוגרת אני עושה 'פו' בבטן, ואם אני רואה חור בנוצות אני יודע שזו נקבה, כי ציפור שדוגרת מפנה את הנוצות ומרכזת כלי דם", אומר אביאל. "הם במצב מצוין, שוקלים המון ונראים טוב", הוא מסכם את מצב הגוזלים. לגבי אחד מהם, שדוף יותר מהאחרים, אביאל מתלבט אם כדאי לטבע אותו. כדי למנוע הקנטה מצד אחיו, גם הוא מקבל טבעת.

"תראי מה זה", אביאל קוטע את אחת משאלותיי, "צניפות מהשנה שעברה". הוא רץ אליהן, מרים ואז קובע: "אה, לא, זה מההורים". כן, אי אפשר לחתום את הסיור בלי לפתוח גוש צניפה ולמצוא בו שיניים ולסת של נברן.
"תראי, 35 שנה אני בתוך הסיפור הזה. חבר'ה שלנו פירקו אלפי צניפות, ותמיד הראו סך מכרסמים של מעל תשעים אחוז. זה מושלם. תמיד ישנו קונפליקט בין חקלאות לעולם הטבע: קורמורנים ושקנאים מחסלים את הדגה ולכן המגדלים יורים עליהם, ציפורי שיר אוכלות לחקלאים את הנבטים בסתיו אז פוגעים בהן – והנה כאן הגענו להרמוניה בין הטבע לבין החקלאות, וזה פנטסטי".

"היונה לא עושה שום שלום, אבל התנשמת כן", יגיד לי אחר כך לשם. "הערך הגדול של כל הפרויקט הוא קודם סביבתי - החקלאים משתמשים פחות בחומרי הדברה, ואוכלוסיית התנשמות שומרת על יציבות. הדבר השני הוא שיש כאן אנשים לאנשים: חקלאים, אנשי טבע ואנשי אקדמיה פתאום מגלים שהם חברים. כולנו אותו דבר, וזה מה שהכי חשוב. ויש לי מסקנה שלישית: מי שיכול לעשות שלום אלה לא פוליטיקאים, אלא אנשי מקצוע ומי שמחוברים לטבע. זה הסוד".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg