תודה לאל שלעולל יש יומולדת רק פעם בשנה
פעם, כשבנך בכורך היה חוגג שנתיים להיווסדו היית מאחל לו מזל טוב וסוגר עניין. היום אתה מוצא את עצמך מככב לכבוד המאורע בתפקיד קוף שהלך לאיבוד, ומעניק טראומה בלתי נשכחת לשאר הילדים בגן
נהוג לומר שיומולדת הוא היום שבו החליט הקדוש־ברוך־הוא שהעולם לא יכול להסתדר בלעדיך. אם יותר לי להוסיף חלק שני למשפט, יומולדת שנתיים לעולל שלך הוא היום שבו החליט הקדוש־ברוך־הוא להמאיס עליך את העולם לחלוטין.
זה היה אמור להיות פשוט. מגיעים לגן עם עוגה, רוקדים קצת עם העולל, נותנים מתנה, עושים הפעלה קטנה והולכים הביתה מאושרים וטובי לב. אבל לצערי התחתנתי עם מטורפת.
בשבועיים האחרונים הפך ביתה הקט של משפחת זמרי הקטנה לבסיס אימונים סגור לקראת מבצע חגיגת יומולדת שכמוה כיתת אגס לא ראתה מימיה. חשוב לציין שיום ההולדת הקודם של העולל נחגג באוגוסט, ולכן לאשתי היו לפחות שמונה חודשים של ימי הולדת מתחרים כדי להסיק מסקנות. וכך היא אכן עשתה.
בשעה תשע אפס אפס התייצבנו בגן חמושים בעולל אחד, 30 מאפינס שוקולד, 50 כדורי תמרים, 100 רבעי פיתות מרוחים בחומוס, שתי מערכות תלבושות להצגה שהכנו, ואחד אלוהינו.
את פנינו קיבלו שלוש גננות ו־20 עוללים אחרים. הנחנו את הציוד בפינה של הגן וחבשנו על ראשו של העולל את זר היומולדת ששירן הביאה. הנוהג הוא לקנות זר פלסטיק בחמישה שקלים, אבל ממתי שירן בקטע של נוהג? היא אשכרה הלכה לחנות פרחים והכינה זר בחמישים שקלים שגרם לעולל להיראות כמו ערוגה ניידת.
החלק הנחמד במיוחד בסיפור הוא שאת העוגה נהוג להניח במקום מסוים בגן, אבל הילדים אוכלים ממנה רק בסוף היום. זה הופך בעצם את כל האירוע לשילוב בין החגיגה של הילד שלך לניסיונות הדיפה של ילדים סוררים שמנסים לטעום מהעוגה לפני השעה המיועדת.
הגננת סימה, שהיא בעצם הצ‘יף של הגן, אספה את העולל אל חיקה, הושיבה את הילדים מולו ואמרה לו לפני כולם “היום זה היום רק שלך, פלג“. כאב אוהב ומסור מיד שאלתי את עצמי מה זה אומר בעצם. הרי זה לא שבשאר הימים העולל יושב ומכין דו“חות שכר לשאר ילדי הגן. בינינו, איזה יום הוא לא רק שלו?
כשסימה קלטה שאני חוטא במחשבות שלא קשורות לעולל היא נעצה בי מבט זועף, ואני בתגובה שלפתי את הטלפון והתחלתי לתעד. לאחר משהו כמו ארבעה ימים וחצי של ריקודים הפסיקה את המוזיקה אווזו, הגננת השנייה, וסימה הושיבה את העולל על כיסא היומולדת - שהוא בעצם כיסא גן רגיל שהתחפש לדנה אינטרנשיונל.
לאחר שכל ילדי הגן קמו כדי להעניק לעולל חיבוק ולתת לו במתנה “ספר ציורים“ שציירו לו, ובכך חסכו מהוריהם את הרגע המביך של זריקת היצירות חסרות המעוף האלה לפח והעבירו אותו אלינו, עברנו לטקס החישוקים. זהו טקס שנראה כאילו נלקח מתוכנייה של קייטנת חמאס: אל מול העולל מונחים שני חישוקים, כמספר שנותיו, והוא קופץ מאחד לאחר הלוך וחזור עד שאתה בטוח שצילמת מספיק.
כשהעולל קפצץ בין חישוק לחישוק קלטתי שזו הפעם הראשונה שאני אשכרה רואה אותו בגן. שירן לעומתי העבירה כמה ימים בגן בתקופת ההסתגלות, והיא גם אוספת אותו בצהריים בדרך כלל, כך שהיא רואה מדי פעם את האינטראקציה שלו עם בני גילו. אני לעומת זאת נתקל בזה פחות. אז ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי לזהות את תכונות האופי המובילות של עוללי.
עכשיו, אני ממש מקווה שזה היה חד־פעמי ושהוא לא קיבל את זה ממני, אבל כשהוא חטף מהילד הערבי החמוד את הבית מלגו וצעק עליו “זה שלי, זה שלי“, הרגשתי שייתכן שאני צריך להתווכח פחות בפייסבוק כשהוא באזור.
הגענו לגולת הכותרת: ההצגה. שייקספיר כתב שכל העולם במה, וכולנו שחקנים. הוא כמובן שיקר שקר מוחלט: אולי כל העולם במה, אבל אין ספק שחלקנו, בדגש עליי, לא שחקנים. חוסר הכישרון לא הפריע לשירן להטיל עליי את תפקיד הקוף בהצגת הילדים הנודעת “לקוף יש בעיה“ - סיפור על קוף שאיבד את אמא שלו ופרפר חמוד עוזר לו למצוא אותה בג‘ונגל. או, במילים אחרות, סיפורה של קופה לא אחראית שאיבדה את הילד שלה ולמזלה פרפר תמים ולא פדופיל עזר לילד שלה למצוא אותה.
כבר בחזרה הגנרלית שערכנו יום לפני כן, בבית, חשתי שזה ייגמר לא טוב. הילד היה נרגש מדי, ואני לא הצלחתי להביא את היכולות הקומיות לתפקיד. בהזדמנות זו אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתנצל בפני הורי הילדים בכיתת אגס. אם מישהו מהילדים החל להרטיב שוב או לגמגם לאחר ההצגה, הם מוזמנים לקבל מאתנו החזר על טיפול פסיכולוגי.
לאחר אינספור ניסיונות הצלחנו לסיים את הזוועה ועברנו להפעלה. חילקנו לילדים דפי צביעה ונתנו להם לצבוע את כל החיות שהופיעו בהצגה. ניצלתי את ההפוגה למחשבות קיומיות כמו:
אין רעש שמטריד אותך פחות מילד של אחרים שבוכה בגן;
גננות הן מלאכיות שהכנפיים שלהן מרוחות בנזלת וחומוס;
איך לעזאזל גננת לא מרוויחה משכורת של חמש ספרות בכל חודש?
למה גן זה לא הוצאה מוכרת?
ולמה ורד, הגננת השלישית, מסתכלת עליי מוזר כי לקחתי לעצמי צלחת מסיר הפירה של הילדים?
אחרי שהילדים האכילו את עצמם ואת הרצפה הם יצאו לחצר, ואני ושירן התפנינו אל חלקו האחרון של הסיוט: הכנת ההפתעה לכל ילד. שירן, שהיא אדם הגיוני, החליטה להעניק לכל עולל 10 חיות, שכל אחת מהן מודבקת על מקל ארטיק צבעוני.
מה שאומר שעבדכם הנאמן, או ליתר דיוק עבדה הנאמן של שירן, עמד וגזר במשך שעה וחצי 200 חיות צבעוניות, הדביק אותן על מקלות ארטיק, תחב אותן לשקיות והדביק על כל שקית מדבקה עם שם של ילד. נשבע לכם שבשלב מסוים עבדתי כל כך קשה שבתיה עוזיאל התקשרה לפרגן.
השעון הראה 12:30, והורי העוללים שזה לא היום שלהם החלו לפסוע אל הגן כדי לאסוף את היקר להם מכל. כל הורה קיבל ביציאה מאפין פרי ידיה של שירן ומתנה פרי ידיי. האמהות החמיאו על העוגה למרות שרצו להגיד “נו מה הכנת מאפינס, תכננתי להכין עוגה כושית רגילה אבל עכשיו הצבת רף“, ולאחר מכן החמיאו לשירן על המתנה המושקעת כאילו סחבק לא גזר מאה גני חיות תנ“כיים בעצמו.
התחלנו לארגן את הציוד לקראת יציאה בחזרה הביתה, אל מחוזות העונג של שנת הצהריים. בשלב מסוים ניגשתי לסימה הגננת וניסיתי להחליק ליד שלה 200 שקלים, אבל היא אמרה לי שזה לא ברית פה והן לא לוקחות כסף, ושכיף להן שכיף לנו, ושאם הן היו לוקחות כסף זה בטח לא היה 200 שקל, יא קמצן.
נפרדנו יפה לשלום ונסענו הביתה. העולל נרדם בתוך שנייה. שירן ישבה לידו במושב האחורי. הסתכלתי עליה במראה, והיא חייכה אליי. אמרתי לה שאני אוהב אותה, ושתודה לאל שיומולדת יש רק פעם בשנה.
אקו"ם