ראשי » חדשות » בארץ

המעז מנתח: הכירורגית הבדואית הראשונה שוברת מוסכמות

אחרי שסבתה נזקקה לטיפול רפואי מיידי ולא קיבלה אותו, מיי מזאריב הבינה שהמחסור ברופאים בחברה הבדווית חייב להשתנות. כיום היא מקווה לגרום לצעירות נוספות לשבור את תקרת הזכוכית, ורק עם הדעות הקדומות מהמגזר היהודי היא עדיין מתקשה להתמודד

לילה אחד, בהיותה נערה בכיתה ט', עמדה מיי מזאריב על המרפסת בבית הוריה בכפר זרזיר, הביטה אל הכוכבים ושקעה במחשבות. אביה ראה אותה עומדת שם ושאל על מה היא חושבת. "השבתי לו: 'על העתיד שלי במגזר שאליו אני שייכת. אני רוצה להתקדם'", משחזרת מזאריב. "לא אשכח לעולם את התגובה של אבי, ברוח קטע משירתו של המשורר העיראקי אל-מותאנאבי, שהפך לפתגם שגור: 'הצער על מוות אינו מושפע מסיבת המוות או ממה שעשה אדם בחייו. סופו של כל אדם למות. לכן, דאגי שהחיים שלך יהיו משמעותיים. שתשאירי אחרייך חותם. אם יש לך חלום בחיים, סעי עד סוף העולם. שיהיה חלום גדול. אפילו עד השמיים'. מאז חזרתי בכל יום על הדברים שאמר אבי. הסתכלתי על הכפר שלי ועל המגזר הבדווי, והאמנתי שאפשר לחלום חלומות גדולים ולהגשים אותם. אפשר להשפיע ולשנות".
 
בגיל 30, ד"ר מיי מזאריב יכולה לרשום לזכות עצמה הגשמה של חלומות שבזמן השיחה ההיא נראו בלתי אפשריים. למרות כל הקשיים וכנגד כל המוסכמות, היא הפכה לרופאה הראשונה בכפר הולדתה, והיום היא מתמחה בכירורגיה כללית במרכז הרפואי "רבין" בפתח-תקווה.

לא רק שאיפותיה האישיות, גם אירוע משפחתי טרגי שכנע אותה כי זה המסלול שעליה לבחור. "יום אחד סבתא שלי לא הרגישה טוב והקיאה. היא קראה לי ואמרה שהיא הולכת למות. באותה תקופה לרוב הנשים לא היה רישיון נהיגה, וסבתא הייתה צריכה לחכות לגבר שיגיע וייקח אותה לבית החולים. כעבור ימים אחדים היא אכן נפטרה. התלות הזו של האישה בגברים, כמו גם מיעוט הרופאים במגזר, גרמו לי להבין שאני רוצה לשנות את פני הדברים.

"כשסיימתי תיכון, הסתכלתי סביבי וראיתי חברות בגילי שכבר נשואות, חלקן מטופלות בילדים. חשבתי לעצמי שאמא שיש לה השכלה גבוהה יכולה לגדל טוב יותר את ילדיה. לא רציתי להסתפק בחיים כמו של זקני הכפר, שיושבים בכל בוקר, שותים קפה ואוכלים פיתות. רציתי יותר. רציתי לפרוץ את הגבול של החיים המוכרים".

אוכלוסייתו של הכפר זרזיר שבעמק יזרעאל מורכבת מחמישה שבטים בדוויים, ששבט מזאריב הוא הגדול ביניהם. מרבית הגברים בכפר שירתו בצה"ל, וחלקם אף נפלו בהגנה על המדינה. "זה כפר שממוקם באזור שקט, והטבע נוכח בו", מתארת ד"ר מזאריב. "הבית שבו אני גדלתי, עם שישה אחים ואחיות צעירים ממני, שוכן ממש מול היער".
 

אף שאורח החיים שבחרה נחשב ליוצא דופן במגזר שלה, מזאריב אינה מתנכרת לשורשיה. היא מוקירה את הערכים שלאורם חונכה ומדברת בחיבה רבה על הכפר, על החמולה, על המנהגים המסורתיים ועל התרבות הבדווית. "אנחנו נוהגים לומר שהחמולה היא למען האחד והאחד הוא למען החמולה. הנדיבות והעזרה ההדדית אצלנו הן שם דבר. בחברה שלנו מחנכים לאהוב כל אדם ולכבד אורחים. כל מי שמגיע לכפר, מתקבל בשמחה ומתכבד בקפה המפורסם שלנו. בשמחות של בני הכפר משתתפים כל התושבים, גם אם האירוע אינו מתקיים בזרזיר אלא באולם במקום אחר. באירועים אלה בולט ריקוד הדבקה המסורתי, שיש לו כמה גרסאות. הגברים והנשים רוקדים בנפרד, ורק בסוף השמחה רוקדים יחדיו כל בני המשפחה הקרובה, גברים ונשים".

כשהיא מתארת את המאנסאף, תבשיל מסורתי המוגש באירועים חגיגיים, ניתן כמעט לחוש בריחו ובטעמו: "המאנסאף מורכב מאורז מתובל בכורכום, שמעניק לו את צבעו הצהוב, בשר כבש או בקר, ומעליו פיסטוק. הוא מכיל תערובת תבלינים מיוחדת, שמוכרת רק לסבתות. במהלך השנים השתמרה הכנת התבשיל בצורתה המסורתית, אבל אופן האכילה המסורתי לא השתמר: אם בעבר המאנסאף נאכל בידיים, כיום הוא נאכל בכפית".

כשאני שואלת אותה אם אפשר היה לנבא בילדותה כי תצליח לשבור את תקרת הזכוכית המקומית, מזאריב משיבה שהאהבה ללימודים והצורך להצטיין בערו בה כבר מגיל צעיר. "כילדה בת ארבע-חמש, הסתכלתי על הילדים שחוזרים מבית הספר עם התיק ורציתי להתחלף איתם. כשהגעתי לבית הספר, הלימודים היו עבורי חוויה עצומה, אבל היה לי קשה מבחינה חברתית: החברים לכיתה לא הבינו איך אני מעדיפה שיעורים על פני הפסקות. במקום משחק בבובות או משחקי ילדות אחרים, אני אהבתי להקשיב למורים, ללמוד ולתכנן את העתיד שלי. לא הייתה לי אף לא חברה טובה אחת שיכולתי לשתף אותה בחלומותיי".

חבריה הטובים ביותר היו הספרים. "בביתנו הייתה ספרייה ובה ספרים ישנים של סבא שלי. אבא אהב מאוד לקרוא. גם אני נהניתי מקריאה בספרים ומהשפה הספרותית שלהם, והם השפיעו על התפתחותי. דרך הקריאה נחשפים לעולמות אחרים. החיים שלנו הם ספר, ואנחנו גם הגיבורים הראשיים שלו וגם הסופרים. החלטתי כבר אז שגיבורת הספר שלי תהיה משמעותית ותטביע חותם בעולם".

טעימה נוספת מהעולם שמחוץ לכפר היא קיבלה בכיתה ז', אז נבחרה להשתתף בקבוצת מחוננים מרחבי הארץ שבילתה שבועיים במכון ויצמן. ההרצאות השונות, הסדנאות היישומיות, המפגש עם בני נוער בעלי תחומי עניין דומים לשלה וההיכרות עם הצוות האקדמי שליווה את התוכנית, חשפו אותה לענפי ידע שלא הכירה וגרמו לה להתאהב בעולם המדעים. "יחד עם זאת, בתיכון הייתי גם תלמידה שובבה מאוד", היא מחייכת. "בשיעורי אלקטרוניקה, כשהמורה לא ראה, הייתי חייבת לבדוק את כל המכשירים האלקטרוניים - ולא פעם שרפתי אותם. המורה הופתע בכל פעם מחדש לגלות שהמכשירים, שרק לפני השיעור הוא עמל לתקן, שוב לא עובדים".
 

במקום לפנות לאחד ממסלולי הלימוד המקובלים, מזאריב הצעירה שילבה יחד שלוש מגמות: פיזיקה, כימיה וביולוגיה. הבחירה הזו חייבה אותה ללמוד בשתי כיתות שונות. היא זוכרת לטובה את אחד המחנכים שלה, שזיהה את הפוטנציאל הגלום בה ותמך בה – בניגוד לאחרים מחברי צוות ההוראה. "פעם הוא אמר לי: 'בת שלי, אני רוצה שתהיי רופאה במגזר שלנו! אני רואה בך מישהי שיכולה להיות מנהיגה של נשים, ויכולה לעבוד למען המגזר'".

על מורה אחר, שלימד אותה פיזיקה, היא מספרת: "לאחר מבחן שנערך על ידי בוחֵן חיצוני, המורה ביקש לדעת מה היו השאלות שהוצגו לנו. הוא הבין ממני שהתאכזבתי מהמספר הקטן של השאלות, שלא אִפשר לי להביא לידי ביטוי את הידיעות שלי. 'יכולת להרחיב יותר את התשובות', הוא אמר לי. השבתי לו שאני דתייה שמרנית, שממעטת לדבר עם גברים", היא שבה ומחייכת.

הוריה תמכו בה כל העת, ועודדו אותה לשאוף גבוה. האם נאהדה, מורה בבית ספר יסודי, סייעה לה בלילות לשנן ולחזור על החומר. "אני מודה על כך שזכיתי בהורים נפלאים", אומרת מזאריב. "אמי היא עמוד הבית. למדתי ממנה להיות אישה חזקה אך גם סבלנית. תמיד היא אמרה: 'אם לא תתייאשו – תשיגו את מה שאתם רוצים'".

האב, מחמוד, שימש בעבר כמורה למתמטיקה ולפיזיקה, וכיום הוא מנהל את מחלקת החינוך במועצה המקומית זרזיר. "אני גאה בו מאוד. קיבלתי ממנו כלים להתמודדות במצבים שונים, ולמדתי הרבה על צניעות ועל נתינה. הוא מעולם לא אכזב אדם שפנה אליו בבקשת עזרה. כשהחלומות שלי גדלו, נזכרתי שוב במשפט שהוא אמר לי – 'סעי עד סוף העולם, עד השמיים'. התלבטתי בין שלושה חלומות, שלושה תחומים שונים שבהם אוכל לתרום: רפואה, עריכת דין ותקשורת בינלאומית - שבאמצעותה אפשר להגיע לאזורים נידחים ולהביא את סיפוריהם של בני המקום. אבא אמר שהוא חושב שהרפואה מתאימה לי, ושבאמצעותה אוכל לתרום גם לעצמי וגם לסביבה. את התחומים האחרים, הוא אמר, אוכל לפתח בשלב מאוחר יותר כתחביב".

מהסביבה היא שמעה קולות אחרים. התפיסה הרווחת בכפרה, אומרת מזאריב, גרסה שתפקידה של האישה מסתכם בנישואין ובהבאת ילדים לעולם. אם היא בכל זאת מתעקשת ללמוד מקצוע – שתבחר בכזה שאינו דורש השקעה גדולה. כך ביקשו לחרוץ מראש את גורלה התעסוקתי, ולסגור בפניה מגוון אפשרויות מקצועיות. "נתקלתי באמירות כמו 'אישה לא צריכה את זה', 'בשביל מה לך? את לא תתקדמי'. זה בהחלט לא היה קל".
 

עבור צעירים ישראלים רבים, לימודים בחו"ל הם דרך לגיטימית להתפתחות מקצועית. אבל כשמיי מזאריב יצאה ללימודי רפואה בירדן, היא עשתה זאת כמעט בחשאי, ולא סיפרה על כך לאיש מלבד בני משפחתה. היציאה לדרך הייתה מלווה בחששות מפני מפגש עם הבלתי נודע: סביבה זרה לחלוטין, אנשים בעלי מנטליות שונה מזו המוכרת לה מהכפר, חיים עצמאיים שכוללים דאגה לכל צורכי היומיום. אבל גם בשלב הזה היא ידעה שמשפחתה הקרובה תמיד תהיה שם בשבילה. "בכל פעם שאמרתי להוריי שאיני חשה בטוב, הם הגיעו עם רכב מלא במתוקים", היא מספרת.

מה לקחת איתך מהמפגש עם החברה הירדנית?

"בירדן מקצוע הרפואה נחשב למכובד, כי בחלקו של הרופא נופלת הזכות לטפל באנשים. למדתי שם על מסירות לעבודה ולחולים. למדתי שרופא צריך להיות בן-אדם לפני שהוא רופא. שצריך להבין שכל חולה הוא יותר מסך המדדים הרפואיים שלו. יש לו חיים אישיים, יש לו מצוקות, וכך יש להתייחס אליו. או כמו שאבא שלי נוהג לומר: 'לא חשוב אם אתה עכשיו גבוה מעל האדמה - אל תשכח שבסוף תהיה מתחתיה'. צריך להישאר תמיד עם הרגליים באדמה, לא להרים את האף, להסתכל על אנשים בגובה העיניים".

שוב ושוב שיננה לעצמה את המוטו שלה: החיים שלך אינם ספר שאת קוראת בלי לדעת מה יהיה בסופו; את זו שכותבת את הספר ובוחרת את ההתרחשות בכל פרק. "זה עזר לי לסמוך יותר על עצמי ולחשוב איך אני יכולה להתפתח לכיוונים שונים. ראיתי אנשים שמתכננים את העתיד שלהם, וגם אני שאלתי את עצמי איפה אני רוצה להיות בעוד עשר שנים".

התשובה שלה הייתה שהיא רוצה לאחוז בסכין המנתחים. לשאלתי מה קסם לה דווקא בתחום הכירורגיה, היא מספרת שגם בירדן הבחירה הזו עוררה תמיהה. לדבריה, אף רופאה בדווית לפניה לא פנתה לתחום התובעני הזה. אבל כשהיא עצמה נכחה בחדר ניתוח, וראתה מנתחים שמנהיגים את הצוות תוך שילוב בין עבודת ידיים מדויקת לבין הפעלת השכל - היא התאהבה. "כירורג צריך שלושה דברים – עיניים של נשר, ידיים של ליידי ולב של אריה", היא מצטטת דברים שאמר אחד המרצים שלה, פרופ' קאמל בני האני, כירורג ירדני בעל שם. "מי שאין לו אחד מאלה, הוא לא כירורג. אני אוהבת להשקיע, אני אוהבת את האנליזה שלפני הניתוח ולאחריו, אני מאמינה בעצמי וביכולותיי, ולכן בחרתי בתחום הכירורגיה. לא עניינו אותי התגובות של המרצים, של עמיתיי בירדן, וגם לא של בני המגזר הבדווי פה בארץ".

לפני חמש שנים, בתום לימודיה בירדן, שבה מזאריב לתקופת התמחות במרכז הרפואי בפתח-תקווה. גם כאן נתקלה בקשיים ייחודיים, כמו הבדלי מנטליות שגורמים לעתים למתן פרשנות מוטעית למעשים שלה. "הייתי רוצה שיראו אותי בהקשר התרבותי שלי", היא אומרת. "שלא ישפטו אותי, אלא ינסו לבדוק איתי את המניע להתנהלותי. אני מודה על כך שתמיד היו לצדי רופאים שהבינו אותי. רכשתי חברים חדשים מהמגזר היהודי, שמעריכים אותי כאדם".

עד מהרה גילתה כמה קשה לגור בצפון הארץ ולעבוד במרכז, בתפקיד שכולל תורנויות ארוכות ומתישות. ההתמודדות עם הנסיעות היומיומיות בין פתח-תקווה לכפר זרזיר הביאה אותה לחפש דירה בקרבת מקום העבודה. אז התברר לה כי גם היא, הרופאה ששמה לעצמה למטרה לראות את החולה קודם כול כאדם, ללא הבדל גזע, דת ומין - תתקשה למצוא מקום מגורים באזור בשל מוצאה. בעלי דירות ששמעו את המבטא שלה מיהרו לשאול אותה לאיזו דת היא משתייכת, מהיכן בארץ היא מגיעה, וכמה אורחים מבני משפחתה עתידים לבקר אותה בו זמנית. שוב ושוב נתקלה בסירוב ונפגעה מסיבתו הברורה. לבסוף הצליחה למצוא דירה לא הרחק מבית החולים, מה שמאפשר לה היום לנוח ולהתרענן בין המשמרות.
 

התרבות הבדווית שספגה ד"ר מזאריב, משפיעה לדבריה על תפקודה כרופאה – הן בהיצמדות לערכים כמו צניעות ונדיבות, והן בהכרה בערכה של הרפואה האלטרנטיבית. "רבים מבני הדור המבוגר אצלנו מאמינים בסגולותיה של הרפואה העממית. מצד שני, זקני הכפר לקחו עמם לקבר את סודותיה ולא העבירו אותם הלאה, וכיום מעטים הם אלה שבקיאים בה. בעיניי, הרפואה העממית אינה תחליף לבדיקת רופא ולטכנולוגיות מתקדמות, אבל כדי להקל על מטופל אני נעזרת גם באמצעים לא קונבנציונליים כדמיון מודרך, מוזיקה, ספר שעשוי לעודד, וכמובן חיוך של בוקר ויחס חם".

היא מספרת למשל על חולה שהיה מדוכא וסירב לאכול את הארוחות שהוגשו בבית החולים. להפתעתו הרבה, הרופאה שלו הביאה לו עלי גפן ממולאים, מעשה ידיה של אמה. למנה הזו הוא כבר לא יכול היה לסרב. כשנה וחצי לאחר שחרורו מבית החולים הוא הגיע לביקורת, והודה למזאריב על המחווה הבלתי נשכחת, תוך שהוא מגיש לה קופסת עלי גפן ממולאים שהכינה אשתו.

לאורך השנים, היא מספרת, חל שינוי לטובה ביחס שהיא מקבלת מסביבת המוצא שלה. "כיום אני נהנית מהכרה בהשקעה שלי. רואים בי את 'הילדה החכמה' שנלחמה, עשתה את מה שנראה כבלתי אפשרי, והפכה לחלוצת הרופאות הכירורגיות במגזר הבדווי".

יחד עם זאת, היא עדיין מרגישה את הלחצים החברתיים. יש מי שסבורים שבגילה היא כבר חייבת להקים משפחה, להשתתף יותר במפגשים משפחתיים, ואולי לבחור בהתמחות בבית חולים שקרוב יותר לכפר. "אני רוצה קודם כול קריירה", אומרת על כך ד"ר מזאריב. "עם שעות העבודה המטורפות שהכירורגיה מחייבת, קשה להקדיש זמן לבניית משפחה. בינתיים אני מוכנה לשלם את המחיר כדי להגשים את החלום שלי. אחר כך אשלים את הכול".

אף ששתי אחיותיה הצעירות ממנה נישאו זה מכבר, הוריה אינם דוחקים בה ללכת בעקבותיהן. לדברי מזאריב, ההורים מתייחסים בהערכה רבה להיותה פורצת דרך, בדווית שהשתלבה במוסד רפואי מתקדם של המגזר היהודי, אישה בעלת השכלה גבוהה בחברה שבה רוב הנשים עדיין חוסות בצלם של הגברים. כמוה, גם הם מאמינים שהקריירה שלה תאפשר לה בבוא היום לפרנס בכבוד את המשפחה שתקים.

מה החלום שלך היום?

"אני רוצה להיות חלק מקבוצה שמצילה חיים בעולם. המורים שאצלם למדתי בירדן תורמים יום בשנה של ניתוחים חינם למי שאינו יכול לשלם. אני רוצה להמשיך את דרכם ולתרום יום בחודש לטובת מעוטי יכולת באשר הם, ללא התחשבות בדתם או בלאומיותם. בכך אני יכולה להביע את תודתי לאלוהים על מה שנתן לי, ולגרום לנפש נוספת לחיות חיים טובים יותר ולחייך".

מלבד זאת היא רוצה להפוך למנהיגה בחברה הישראלית, לרכוש ידע ולהנחיל אותו, יחד עם ה"אני מאמין" שלה, לדור הבא של פרחי הרפואה. "אני כבר יודעת על צעירים וצעירות מהמגזר שהלכו בעקבותיי ובחרו בתחום הזה. היום הצעירים יוצאים החוצה, נחשפים לעולם תרבותי שונה ומגשימים את שאיפותיהם". לנערות הבדוויות, ובכלל לבנות קבוצות מיעוטים, היא רוצה להעביר מסר ברור: "האמינו בעצמכן וביכולות שלכן. זכרו שכאשר יש כוונה טובה, כל האפשרויות פתוחות. גם אם דלת נסגרת – לא להישבר! יש דלתות אחרות. חפשו את הדלת הנכונה, הפעילו את הראש, ולכו בעקבות חלומכן".

זו עצה שיכולה להתאים לכל אדם באשר הוא.

"כי כל אדם - גבר או אישה, בדווי, יהודי או נוצרי - אם הוא מאמין בעצמו ויעבוד קשה, יצליח. אין דבר העומד בפני הרצון. כל אחד מאיתנו נברא למטרה מסוימת. אני מאמינה שחלק מתפקידי הוא לדאוג לכך שאשאיר חותם. בסוף החיים אני רוצה לזכות לעבור על פרקי הספר שכתבתי ולגלות שלא התאכזבתי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg