אני שונאת שנוגעים בי, ורק תנסו לגעת לי בבטן
מתי התחלנו להתחבק ולהתנשק בכל מפגש אקראי ברחוב? התופעה הבזויה הזו שנואה עליי תמיד, אבל בהיריון היא הופכת לבלתי נסבלת במיוחד
אל תחבקו אותי
אני שונאת שנוגעים בי. אני לא יכולה לסבול את זה שהבת אדם הולכת לה שמחה וטובת לב, ופתאום מולה מגיעה אישה במקרה הטוב, גבר שלא יודע את מקומו במקרה הפחות טוב, ודופקים לה את החיבוק של הלייף. תמיד אני רגישה לריחות, ועכשיו בהיריון הדבר היחיד שהתפתח והתעצם אצלי בגוף למעט הירכיים הוא חוש הריח. אני מריחה הכול ומקילומטרים. אם משק כנפיו של פרפר בצד אחד של העולם יכול לגרום לסופת טורנדו בצדו השני, הרי שחביתה שטוגנה במושב הסמוך יכולה לגרום לי להתקף בחילות ועצבים שטרם נשמע כמותו מאז ההיריון הקודם. מהביוץ האחרון אסור להכניס הביתה זיתים, ואם עד היום דירגתי את האהבה לילדים שלי על פי מעשים וגודל לחיים, הרי שהיום אהבתי תלויה בסירחון שלהם מהנעליים. בחלק מילדיי לא נגעתי כבר 26 שבועות.
כך קורה, שאני יוצאת לעבודה אחרי שלקח לי רק שלוש שעות לבחור מה ללבוש ועוד שלוש שעות אשכרה ללבוש את זה (תפתח לי את הכפתור זה לא נכנס לי. דממה. נו??? אה מאמי, כל הכפתורים כבר פתוחים. גט), ועוד שלוש שעות להכנס לנעליים. איפור שיער והכול, מגייסת מילים טובות למינימום ביטחון עצמי, מתפללת שלא יזרקו לי בננות כמו בכלוב של הפילים ויוצאת. בתור לקפה קופצת עליי איזו מישהי עם הבושם "לולו־של־הקאה", אני עומדת שם בחוסר אונים, ולאחר שהיא הולכת אני נשארת עם הריח הזה כל היום. הוא נדבק אליי, אני ממש טועמת אותו. כמובן שאני יכולה לחזור הביתה, רק שאני לא יכולה להחליף בגדים ללא עזרה, או מנוף. אל תחבקו אותי, חם לי ורע לי וחלקכם לחים.
באיזו נקודה בהיסטוריה התחיל בדיוק הסיפור הזה של הנשיקות? ראשית, זה בזבוז זמן. אין דבר יותר שנוא עליי מאשר פגישה של חבר'ה, שעד שכבר הולכים הביתה (הרי מהרגע שהגענו כל דקה שאלתי את האיש שלי "מתי הולכים", "אפשר כבר ללכת?", "אולי נלך כבר", "אתה לא חושב שהאירוע מוצה?", "נו! מחכה לי ההקלטה של הפרק האחרון של האנטומיהההה") עכשיו צריך לשרוף עשר דקות מיותרות על נישוקים (שני צדדים, לא פחות!) עם כל מיני לחיים. מה רע בלהתראות, תודה, היה ממש כיף?
בשבוע שעבר הייתי בחתונה. חיפשתי שמלה בכל המדינה עד שמצאתי את אוהל שמונה המקומות שעלה עליי וגם עלה ככה, פתאום ניגשת איזו מישהי עם אודם ורוד, שמטפטף לה מרוב הגזמה, אני מנסה לחמוק באיפון ידידותי וטראח, כל הנשיקה שלה עם האודם שלא נשטף במים ולא יורד בניקוי יבש על השמלה שלי. למה???
אל תאשימו אותי שאני קרה, אל תכתבו לי שאני ראויה למלוך על ארנדל הקפואה. להיפך, אני פשוט נותנת משמעות למגע. חיבוקים נהיו שחוקים, נישוקים למובנים מאליהם. כשקורה משהו באמת משמח ובאמת מרגש - אני רוצה לתת חיבוק גדול ומוחץ. כשיש בשורה טובה, או קשה, אז אני רוצה לתמוך לא רק במילים, אלא עם כל הגוף. אבל מה שקורה עכשיו מסביב זו פשוט זילות, ועוד בשם ה"חום והחברות". אז לא, זה שנוא עליי כל החיים וזה מחרוד עליי בהיריון במיוחד.
ואגב, את הילדים שלי אני מחבקת כל הזמן. לא בדיוק חיבוק, יותר מיחוץ (פועל שהמצאתי). אבל זה כי הם חמודים וכי הם שלי מהבית.
בהזדמנות חגיגית זו, כשאני קוראת כל מה שכתבתי עד עכשיו ומבינה שכנראה אני בהתקף הורמונלי של החיים (לא, אחות מעקב היריון, זה בדיוק לא הזמן לבקש ממני לעלות על המשקל), הגיע הזמן להאיר עוד נקודה אחת. מה עולה על דעתכם כשאתם פשוט שולחים יד ישר אל המקום הכי הכי שאני חיה בסרט ממנו בעשור האחרון ומעבירים עליי סיבוב משל הייתי חומוס מסבחה?!
עשרות פוסטים, ממים ותמונות ברשתות החברתיות כבר התחננו - אל תגעו לנו בבטן. עוד לא התאוששתי מהיום שבו ישבתי בנחת ושתיתי קפה והתנפלה עליי מישהי ודרשה: "תעמדי שנראה אותך". הבטתי בה המומה. אין ילדים סביבי, אין פיגוע סביבי (ברוך השם), מה בעולם יכול לגרום לגב' בצקת־ויטלזון־יעקבס, לעשות את המאמצים בשביל לעמוד, כדי שכבודה "תראה אותי". תכבדו אותי קצת, תכבדו את המרחב האישי שלי. נסו להשתמש בעוד חושים כדי להבין אם זאת שמולכם בא לה קצת מהטלפיים שלכם. הרי כל כך חם לי שאני כבר נראית כמו סדנה מהלכת למטבח מולקולרי. אז העשן שיוצא לי מהאוזניים? הוא רמז עבורכם. קחו חמישה צעדים אחורה, או חמישה קילומטר. תודה.
אקו"ם