ביקור טראמפ: הרגע הנואש של הרצוג
החיבוק בין טראמפ לימין הישראלי היה אמור לשמח את השמאל. התוגה שנפלה עליו מעידה שתוכנית מדינית כבר לא מעניינת אותו, וגם לא הסיוע הביטחוני
בתום שנים ארוכות שבהן הלחץ האמריקני שימש מרכיב מרכזי בטיעוני השמאל נגד בנייה בהתנחלויות ובשכונות היהודיות של מזרח ירושלים, בא דונלד טראמפ אחד ומוטט את מגדל ההתחשבנות כולו. עד כמה שניסו טובי הידענים מ"המחנה הציוני" וצפונה לגרד ולו בדל רמז לדרישות אמריקניות קשות המופנות לישראל, ביקורו של נשיא ארה"ב השבוע הסתיים בלי שנרשמה תביעה כזו. כעת מבטיחים בשמאל הפוליטי והתקשורתי שהטקטיקה הטראמפית היא עטיפת תביעות חד־משמעיות בציפוי אחווה ממותקת. כמו עקרת בית חלשה שמזהירה באיומים את הילדים מפני הרגע שבו תחזור הביתה הסמכות הגברית הקובעת, גם הם שולחים ימינה קריצות נוסח "חכו־חכו שהוא יחזור לבית הלבן ותתחיל חגיגת הלחצים".
במצע השמאל - זה שחרד לעתיד המענקים האמריקניים, העסקאות והידידות רבת השנים - הלחץ האמריקני מרכזי וקריטי ממש כמו מרכיב הביטחון בתפיסת מחנה הימין. גישתו הפרו־ישראלית־ימנית של נשיא ארה"ב (נכון לכתיבת שורות אלה, יש לסייג, בהתחשב בדמותו התזזיתית) דומה למצב שבו הפלסטינים ינטשו לחלוטין את דרך הטרור, יכתתו חרבותם לאתים וישוררו שירי אחווה ושלום. מצב כזה, לו התקיים, היה מעמיד את הימין הביטחוניסטי במקום שבו נמצא השמאל היום, כשהוא מחשב מסלול תירוצים מחדש.
טראמפ עוד יכול לכפות פינוי יישובים וכמובן הקפאה של הבנייה בירושלים וביו"ש, אבל הוא לא מוכן לשלח חצֵי ביקורת בישראל או לעשות הנחות לפלסטינים. הוא כיבד את אבו־מאזן במעמד רשמי נאה, אבל לא חסך ממנו ביקורת על האדרת השאהידים הרצחניים. היעדרה הבולט של המדינה הפלסטינית מחמשת נאומיו של טראמפ במהלך ביקורו כאן, מביא את הימין לחייך חיוך רחב, רחב מדי, ואת השמאל לשאול בפעם המי־יודע־כמה את שאלת המיליון: מה האלטרנטיבה.
גם אם השמאל הישראלי הביא את ראש המחנה הלאומי להשתעשע לזמן קצר ברעיון שתי המדינות, הרי שבנימין נתניהו הצליח לשכנע בנאום הרצליה שלו בעיקר את הימין המבוהל. השמאל לא קנה את הדברים לרגע, ולא האמין שראש הממשלה מסכים להקמת מדינה פלסטינית. אם לא שתי מדינות אז מה כן, שואלים שם, ועל הדרך מחפפים את השאלות הקשות שעולות למשמע תוכניות השמאל.
במופע הבידור המצוין של נעם יעקובסון וגדי ויסברט, "Staying alive" (לקהל דובר אנגלית, וגם לכזה ששומע אנגלית), שרים השניים מערכון שלם שפזמונו החוזר הוא "Ignore it". בלי להתחשבן הם לועגים בחדווה רבה לשני המחנות – הימני שמתעלם מהדמוגרפיה הערבית, השמאלני שמתעלם מסוגיית הביטחון. תתעלם, ממליץ השׁר התורן, כשפעם מסיטים מבט מהכשלים בתיאוריית הימין, ופעם מאלה שבתוכנית השמאל. מתחת לשורות המשעשעות אפשר לומר שלשם שינוי גם הימין שואל את השמאל: אז מה אתם בעצם מציעים?
השבוע, בחסות הביקור המלכותי וחגיגות היובל לשחרור ירושלים, יהודה ושומרון, עלתה בשיא עוצמתה האלטרנטיבה של השמאל. עם כל הכבוד לסלפי המביך של אורן חזן ולקירות המתקלפים במעון ראש הממשלה, דווקא דברי יו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג היו האירוע המדאיג באמת במהלך הביקור. בשעה שנחת כאן נשיא ארצות הברית והתקבל בלחיצות ידיים חמות, ניצל הרצוג את הרגע האינטימי בינינו ובין טראמפ, ולדבריו הבהיר לנשיא שנתמוך בכל יוזמת שלום שיביא, העיקר שיביא אותה. נראה שזו כל תורת השמאל על רגל אחת: לא שלום תמורת ביטחון ולא שלום תמורת שטחים, אלא יוזמת שלום בכל מחיר. משא ומתן ויהי מה. הסכם בעיניים עצומות לרווחה.
אולי לא בכל יום מופצים משפטים חסרי אחריות כאלה, מסרים נואשים נטולי מגע לאומי ואינטרס ישראלי מכול וכול, אבל השדר הזה חי וקיים ומורגש היטב ברדאר הרגיש של המצביע בקלפי. במדינה צעירה ומוקפת אויבים, שעדיין נאלצת לחיות על חרבה, האלטרנטיבה של השמאל היא זו שמתעקשת לטמון ראש בחול. היא זו שעולה על השולחן כשהיא ריקה מתוכן, מתנערת מעומק או ממראית עין של אחריות. מנהיג השמאל בישראל מבטיח לתמוך בכל יוזמת שלום שנשיא ארה"ב יניח לפנינו - בלי להתעניין מהי, בלי לקרוא את האותיות הקטנות, ואפילו לא את הגדולות. בשבילו מספיקה רק הכותרת.
עד לאן מגיעה תפיסת השמאל אפשר לגלות דרך מקבץ ידיעות מקרי רק מהשבוע האחרון: אירוע הכרזה על מזרח ירושלים כבירת פלסטין בחסות מרצ, גניזת המנון המדינה מטקסים רשמיים לשם הגנה על רגשותיהם של אזרחי ישראל הערבים, והצעות חוק למיסוד יום נכבה עם שתי דקות דומייה, לתפארת מדינת ישראל. תוכנית השמאל לקיומו של העם היהודי במדינה עצמאית משלו במזרח התיכון נתונה כולה לרצונם הטוב של השכנים שונאי ישראל, ומעלימה עין משוחרי השמדתנו. אחרי שנים רבות שבהן הותקף הימין בטענת ה"אין לכם אלטרנטיבה", הגיעה השעה לשאול את חולמי חזון השמאל: אלטרנטיבה למה?
אי שם בימי נעורינו ההולכים ומתרחקים נהגנו להתאסף, החבר'ה מהסניף, פעם אחת בשנה לנסיעה ארוכה וחגיגית במיוחד לירושלים. שם, בערב יום חגה של העיר, הצטרפנו לתפילת הרבבות בישיבת מרכז הרב, וממנה יצאנו בתהלוכת שמחה רגלית לכיוון הכותל המערבי. שורות ארוכות בלבוש כחול־לבן, נושאות דגלים ומריעות בשירי הודיה ושירי ירושלים. אנחנו הבנות היינו נכנסות בכותל לבהלת חיפושים - בעידן המשוחרר מג'י־פי־אס ומפלאפונים - ונופלות נרגשות לזרועות חברותינו מהאולפנה, שהיינו איתן עד אתמול ונשוב ונהיה איתן מחר. זה היה הרגע הנכון להכיר לחברה הכי טובה מהפנימייה את החברה הכי טובה מהבית, וכמובן את הבנים המדוברים מהשבט ומהשבטים האחרים. לעת בוקר היינו מצטופפים עם האלפים בתחנת האוטובוס של קו מספר 1, מנומנמים ומותשים, בדרך לתחנה המרכזית הישנה ורבת הרציפים.
ברבות הימים עברו החגיגות המרכזיות לצהרי היום. מעגלים נפרדים ורחוקים מציינים את שמחת החג באותם שירי הודיה ושירי ירושלים, ויוצאים ממרכז העיר לתהלוכה דומה לכיוון הכותל המערבי. אבל איכשהו, השורות הארוכות של נוער בכחול־לבן שמנופף דגלים הפכו לסוגיה פוליטית. תהלוכת ה"ריקודגלים" המרשימה, מלאת הכרת התודה ללוחמי צה"ל ולבורא עולם על הרחבת גבולות המדינה ועל השיבה לחבלי ארץ התנ"ך, מקבלת כעת כותרות מרושעות, שמייחסות לה לאומנות וגזענות. מוסי רז, מנכ"ל מרצ, כינה אותה השבוע בגלי ישראל "מצעד השנאה", והשווה את הצועדים לגזעני ה"קו־קלוקס־קלאן". מבחינתו, דגלי ישראל העוברים בשערי ירושלים העתיקה הם פרובוקציה בלתי נסלחת.
ביום רביעי דאגו רז וחבריו לקיים נגד המצעד הססגוני הזה הפגנה, שהייתה סיכום נאה לחמישים שנות בלבול ואובדן עשתונות של השמאל הקיצוני. מולם צעדו בגאון אוהבי ישראל וירושלים. מישהו שם לחש בינו לבין עצמו את שאלת השאלות: מה, למען השם, הם רוצים? וכל הציוֹנים וכל החוגגים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.
אקו"ם