ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

ביקור הנשיא: הבשורה נמצאת במה שטראמפ לא אמר

שניהם הגיעו לאזור בתחילת כהונתם ונשאו נאום מכונן לעולם המוסלמי, אך ההבדל - שמים וארץ. החיבוק החם שהעניק טראמפ לישראל השבוע חידד את הפער התהומי בינו לקודמו

בזה אחר זה נכנסו המכובדים. מלקולם הונליין, סגן יו"ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, חברו של נתניהו שתיעב את אובמה; המושל לשעבר מייק האקבי, תומך עקבי של טראמפ שחושב כי "לישראל אסור לסגת אפילו מאינץ' אחד"; עו"ד מארק צל, נציג המפלגה הרפובליקאית בארץ ותושב תקוע, כלומר לא אחד שחשוד בהצבעה למפלגות שמאל; דורי גולד, מקורבו הוותיק של ראש הממשלה, שרואה עין בעין עם הנשיא את הסכנה האיראנית.

ג'ורדנה קטלר, מי שהייתה ראש לשכתו של שגרירנו בארה"ב רון דרמר וכיום מנהלת בפייסבוק ישראל; אלי ביר, נשיא 'איחוד הצלה' וחברו הטוב של השגריר האמריקאי החדש דיוויד פרידמן; אלן קלמונס, חבר קונגרס מדרום קרוליינה, האיש שמחק מהמצע הרפובליקאי את "המדינה הפלסטינית"; העיתונאי ויליאם קוניגס, מחבר הספר 'עין בעין', המראה שלחץ על ישראל ממיט צרות על אמריקה; הרב האמריקאי שמולי בוטח, אוהד גדול של נתניהו ותומך מובהק של טראמפ; ואולי הדמות הסמלית ביותר לענייננו, הנדבן שלדון אדלסון (גילוי נאות: בעליו של עיתון זה), מי שהקציב סכומים אדירים לקידום הבחירה בטראמפ והוא כידוע תומך מובהק של נתניהו לאורך השנים.

כאשר כל האישים הללו עברו מול עיניהם הבוחנות של העיתונאים, כשהמתנו שעתיים ויותר לדבריו של נתניהו ולנאום טראמפ בגלריה המכובדת במוזיאון ישראל, התחוור לי עד כמה מאוחד הוא בסיס התמיכה הפוליטי של השחקנים הראשיים, טראמפ ונתניהו, נתניהו וטראמפ. ירצו או לא, מדובר בתאומים סיאמיים אחוזים משני צדי הגלובוס. שלטונם נשען על דבוקת אנשים ששלובה זו בזו בעומקים בלתי מוכרים לצופה הישראלי.

קבוצה נוצרית-יהודית-שמרנית-ימנית אחת, שקריעת קרע בתוכה תהיה קשה כמו התפלגות קדימה מהליכוד, או העצמאות ממפלגת העבודה. כלומר טראמפ ונתניהו אמנם חברים, אבל פוליטית הם גם לופתים זה את צווארו של זה. שלא כמו בימי אובמה, שהיו לו תומכים אחרים לחלוטין, במקרה של מריבה בין ביבי לדונלד, כל אחד מהאורחים הנכבדים יצטרך לבחור צד, וסכסוכים בתוך המשפחה הם כידוע המדממים ביותר.

אם תחשוב שטראמפ מפקיר את ישראל, הקבוצה היהודית הקטנה יכולה להצית תבערה בחגורת הברזל האוונגליסטית, זו שבמעשה ניסים הביאה את טראמפ לבית הלבן. מאידך, טראמפ יוכל לפגוע פוליטית בנתניהו אם למשל יַראה, כפי שבממשלו כבר ניסו לעשות, שבאשמת נתניהו לא הועברה השגרירות לירושלים - וכנראה במקרה זה ההאשמה לא נכונה. כך שההלימה האידיאולוגית בין שני האישים, כפי שהתחדדה בשבוע האחרון, קשורה בקשר עז למוקד הכוח הפוליטי שהביא אותם לשלטון. 

שניהם הגיעו לאזור בתחילת כהונתם, שניהם נשאו נאום מכונן לעולם המוסלמי, שניהם שטחו תפיסת עולם ברורה. אך ההבדל, שמיים וארץ. אובמה ביוני 2009 בקהיר, דיבר אל ההמונים כאשר אפילו מנהיג ערבי אחד לא נכח בעולם. טראמפ, השבוע בריאד, קיבץ חמישים ראשי מדינות אסלאמיות מתוניס ועד אינדונזיה.

הנאום המרכזי של טראמפ בישראל (צילום: לע"מ) 

אובמה התחנף לאסלאם, העלים את תחלואיו והאשים את המערב בטירוף האלים המפעפע ממנו. "המתיחות ניזונה על ידי הקולוניאליזם, ששלל את זכויותיהם ואפשרויותיהם של מוסלמים רבים", טען. טראמפ לעומת זאת לא איבד לרגע את הביטחון המוסרי, לא לקח על עצמו אשמה שאינה שלו, ובפני המנהיגים האסלאמיים, וכאשר מוסלמים רבים מאוד צופים בו באמצעי התקשורת, נקט בשם המפורש "אסלאם קיצוני".

אצל אובמה, האקדמי, האירופי, הפוסט-מודרני, הנאיבי, הכול היה יחסי. "איראן היא מדינה מורכבת, בדיוק כמונו", היה אצלו משפט שגור. התוצאה הייתה אובדן עצות וחוסר מעש נגד הטרור האסלאמי.
אצל טראמפ, כמיטב המסורת האמריקאית, החיים שחור ולבן. "זה מאבק בין טוב לרע", אמר למנהיגים המוסלמים, ותבע מהם פעולה ישירה נגד הטרוריסטים, "סלקו אותם, סלקו אותם", אמר להם באולם המוזהב בסעודיה.

התוצאה של כל זה הייתה שאצל אובמה, הפסאודו-מוסרי, הרלטיוויסטי, הכאילו נאור, ראש הנחש האיראני נועד להיות השוטר האזורי. אצל טראמפ, בהיפוך מוחלט ובבהירות מוסרית זוהרת כמו נברשות הבדולח שלנגדו, האזור יתגבש נגד איראן. אצל אובמה בנייה יהודית בארץ ישראל הייתה פשע, ולא סתם פשע אלא "שורש אי היציבות באזור", זוועה שחומרתה השתוותה בעיניו לברבריים שבמעשי הטרור.  בפגישתו הראשונה עם מנהיגים יהודיים דיבר אובמה על הצורך ב"ריחוק בין אמריקה לישראל", וכזכור דילג עלינו באותו מסע לאזור לפני שמונה שנים.

טראמפ, בדיוק להפך, מחבק את ישראל חיבוק עז, ואף שאין איזו התפתחות מדינית שמצדיקה את הגעתו, דוחס ביקור בישראל בדרכו מסעודיה לאירופה, רק כדי להבהיר באיזה צד הוא עומד, רק כדי לחדד "אני הפוך מאובמה". אז לא, אין לו משלב גבוה של אנגלית ספרותית, ועדיין לא ברור עד כמה הגיע לאן שהגיע בעזרתו האדיבה של פוטין, אבל אלה לא הצרות שלנו. במה שנוגע אלינו, עם כל חסרונותיו, לטראמפ ברור מי הטוב ומי הרע, ובכל הנוגע לישראל ושכנותיה לא צריך הרבה יותר מזה. 

זהו ההבדל העצום בין מה שהיה למה שיהיה. זו הגישה שעמה הגיע טראמפ מסעודיה, עוד בטרם אמר מילה אחת בארץ. זה פשר פניו קורנות האושר של ראש הממשלה, גם במפגשים האישיים עם טראמפ וגם במהלך הנאום במוזיאון. "אני רוצה שתדע עד כמה אנו מעריכים את השינוי במדיניות האמריקאית בנושא איראן. אני רוצה שתדע עד כמה אנו מעריכים את החלטתך האמיצה לפעול נגד השימוש בנשק כימי בסוריה, ואני רוצה גם לומר לך עד כמה אנו מעריכים את ההפגנה המחודשת של המנהיגות האמריקאית במזרח התיכון", אמר לטראמפ בפתח סעודתם המשותפת ביום שני. כללי האיפוק הדיפלומטי מנעו ממנו לומר יותר.

לתפיסה האזורית הצטרפו העמדות של טראמפ גם בנוגע אלינו וגם כלפי הפלסטינים. "הקשרים של העם היהודי לארץ הקודש הם עתיקים ונצחיים. הם נמשכים אלפי שנים, עד שלטונו של דוד המלך שכוכבו מוצג בגאווה על הדגל הלבן והכחול של ישראל", הבהיר בנאומו במוזיאון ישראל למי שייכת ארץ ישראל. למעשה, טביעות האצבע של אנשי נתניהו נשמעו כמעט בכל שורה בנאום. הוא דרש מאבו-מאזן להפסיק את התשלומים לטרוריסטים ומשפחותיהם - עניין שנתניהו מינף בצדק באוזני טראמפ, כדי להציג את עבאס כמי שהוא בעצם חלק ממערך הטרור העולמי, אותו מערך שטראמפ מארגן נגדו מלחמה עולמית.

טראמפ נמנע מלציין את הר הבית כמקום קדוש למוסלמים, וקשה להמעיט בחשיבות ההימנעות הזו. הוא לא גינה את ההתנחלויות ולמעשה לא דיבר עליהן כלל, מצב שלא קרה אצל קודמיו מאז שוחררו יהודה ושומרון. טראמפ חותר להסדר אזורי - גישה שנתניהו רוצה בה ואשר טובה לישראל פי כמה מהסכם בילטרלי ובלתי אפשרי עם הרשות הפלסטינית. טראמפ הביע מחויבות מוחלטת למדינת ישראל ולעם היהודי, ותמיד נעים לשמוע אמירות כאלה.

ואחרון חביב, טראמפ לא אמר "מדינה פלסטינית", ועכשיו גם ברור שלא במקרה. לא בריאד, לא בנתב"ג, לא בבית לחם, לא בירושלים, לא בוותיקן, לא בוושינגטון ולמעשה אפילו לא פעם אחת מאז נכנס לחיים הפוליטיים. טראמפ לא מזכיר את מה שעד לא מזמן היה שבועת האמונים שבלעדיה אי אפשר להכניס רגל למגרש המדיני, "שתי מדינות לשני עמים".
 
יש הסבורים שזו תפיסה עקרונית, ויש המעריכים שזו טקטיקה שמטרתה להלחיץ את הפלסטינים ואת ישראל עד לשלב הבא. מה שבטוח הוא שנכון לעכשיו, האמונה העזה של בנט וחוטובלי כי תקופת טראמפ היא הזדמנות להרוג את הסכנה ששמה מדינה פלסטינית, מתבררת כנכונה. צריך למנף ולהאריך את וידוא ההריגה הזה, וכדאי שגם נתניהו יחדל מלדבר על 'מדינה מינוס'. או כפי שניסח זאת אקוניס, יהפוך את "בר-אילן לבר מינן".

אגב אקוניס, שר המדע הרהוט ממשיך לגלות עקביות אידיאולוגית ואומץ שדי חסרים אצל עמיתיו. הוא היה היחיד משרי הליכוד לתקוף את הוויתור הטריטוריאלי המיותר שהעניק נתניהו לפלסטינים בדמות שטחי בנייה סביב הערים הערביות. דה-פקטו, זוהי נסיגה ראשונה מאז ההתנתקות משטח שבחזקתנו. אמנם חבר הקבינט זאב אלקין הצליח למנוע חלק מהנזק המדיני כאשר שכנע את נתניהו לא למסור לרשות הפלסטינית את סמכויות התכנון באותם שטחים, סביב אזורי A, ועדיין, לא היה כל צורך בוויתור הזה. גם כך הבית הלבן שיבח את ישראל על צעדיה הכלכליים לטובת ערביי יו"ש, אז למה לנדב ויתורים ללא תמורה? "יתנו יקבלו,  לא יתנו לא יקבלו", אמר פעם מישהו.

כל הפרטים האלה מציירים תמונה ברורה ובהירה. בניגוד לנבואות המאסף של השמאל, ובסתירה לתחזיותיהם שאינן אלא שאיפות כמוסות, טראמפ לא היה ולא יהיה אובמה 2. "Trump Train" אמנם כבשה את אמריקה, אך לא תדרוס את ישראל. נכון הדבר שיש בקרב יועציו שתי גישות. אפשר גם להניח שיהיו ויכוחים; תמיד יש. אבל, בהיפוך מוחלט מפרשנויות "הבידוד המדיני" המלוות את כהונת נתניהו כבר שמונה שנים, אין ספק שבתקופת טראמפ ישראל הימנית זוכה ותזכה לכיפת ברזל מדינית וביטחונית. כמובן, טיפוח חברות איננו חד צדדי וגם עלינו לתרום את שלנו. אבל החבר ישנו, וקוראים לו דונלד ג'יי טראמפ. ואם יודח? ובכן בכל הנוגע לישראל סגנו לא פחות טוב ממנו.

כשהסתיים הנאום שוב נאלצנו להמתין עד שהמנהיגים עזבו את המוזיאון. ניצלנו את הזמן לתובנות ראשוניות. "אתה יודע מדוע הקו של הנשיא לא פרו-ישראלי עוד יותר?", סח באוזניי אחד ממקורבי נתניהו. "אין לי ידיעה אלא רק השערה, אך אם אני שם עצמי בנעליו של טראמפ, צעד נוסף לכיוון ישראל, כמו הכרה בהר הבית כיהודי או העברת השגרירות, כבר תיצור לו קרע מול העולם הערבי. כלומר הוא הלך בשבילנו הכי רחוק שהיה יכול, עד למקום שבו היו נגרמים לו נזקים. זו התובנה שלי", סיכם היועץ.

 
בכיר אחר ציין ש"הפלסטינים חזרו מאה שנה לאחור". עד כדי כך? "כן. לראשונה מאז 'מפת הדרכים' של הנשיא בוש ב-2003, אין לרשות הפלסטינית הבטחה אמריקאית מוקדמת מה יהיו תוצאות המשא ומתן עם ישראל, ואין ערובה שהפתרון יהיה שתי המדינות על בסיס גבולות 1949, כפי שנאמר במסמך. אחרי בוש בא אובמה שהיה מחויב עוד יותר לגישה זו. בתנאים האלה, לאבו-מאזן לא היה אינטרס לנהל משא ומתן אפקטיבי עם ישראל, שכן ידע שאין לו מה להפסיד. עכשיו הממשל בא בגישה חדשה, ויש סיכוי גבוה שדווקא היא תניע את המהלך המדיני".

אז מדוע מאה שנים לאחור? "כי השימוש במונח 'הגדרה עצמית' במקום 'שתי מדינות' מחזיר אותנו לימים שאחרי ועידת ורסאי ב-1919. 'הגדרה עצמית' היא לא בהכרח מדינה. בעולם יש אלפי עמים ורק כמאתיים מדינות. יש 'הגדרה עצמית' פוליטית ויש 'הגדרה עצמית' כלכלית ויש אוטונומיה ועוד מגוון גדול של אפשרויות. לכן על הנייר הם חזרו מאה שנה אחורה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg