ראשי » חדשות » בארץ

האיש שרצה ליזום שלום ימני: פרידה מהרב אלון ז"ל

מראשות ישיבה להנהגת מפלגה, מהקמת ספריית בית-אל לביצור האחיזה היהודית במזרח ירושלים, ומניסוח תוכניות מדיניות לחיבור קהילות נוצריות לישראל. בני אלון היה מעורב לאורך חייו במגוון מסחרר של זירות עשייה, ובכולן מתוך אותה תחושת שליחות ומטרה

כאשר הרב בני אלון נבחר לכנסת, הוא פנה אלינו - תלמידיו - וביקש שמעתה ואילך לא נקרא לו "הרב". אני נכנס לפוליטיקה, אמר, וכעת אני פוליטיקאי. הוא ניגש אל המערכת הפוליטית כמשימה שיש ללמוד אותה, לרכוש את כליה, ולהתנהל בתוכה על פי הכלים הללו. המטרות של הפעילות הפוליטית נותרו בדיוק אותן מטרות אידיאולוגיות שהניעו אותו בזירות אחרות - בלימוד תורה, בהתיישבות או בפעילות חוץ-פרלמנטרית.

בזכות הגישה הזו יכול היה הרב בני להתנהל בשדה הפוליטי בדרך שונה מזו שהתנהלו בה אנשים אחרים שנקרעו מבית המדרש. כמי שליווה אותו בחלק מהתקופה הפוליטית, אני יכול להעיד על הכבוד שרכש לשחקנים האחרים בזירה. הוא העריך חברי כנסת ממחנות שונים, ומעולם לא היה שותף לסלידה האופנתית מ"הפוליטיקאים" באשר הם; הוא ראה במערכת הפוליטית שחקן חשוב וחיוני במגרש הלאומי, והבין איך היא עובדת.
 
רעייתו הסופרת אמונה אלון, שהייתה שותפה מלאה לדרכו הציבורית ולעולמו האידאולוגי, סיפרה בשבעה שהוא נכנס לפוליטיקה כמו שחבר קיבוץ המנהל בית ספר נכנס לחודש של תורנות מטבח: מעין שליחות זמנית, שמי שמסוגל צריך ליטול על עצמו כאשר השעה דורשת זאת.

צורת ההתייחסות הזו יכולה להסביר את התכונה הנדירה עד מאוד, שכל מי שעבד איתו יכול להעיד עליה: כפוליטיקאי ידע הרב בני את אמנות משחקי הכוח - לבצר לעצמו תומכים במרכז המפלגה, למנות אנשים שהאמין בהם לתפקידי מפתח, להיעזר בקונסטלציות פוליטיות ובתחבולות אחרות - אך את כל זה הוא עשה בלי טיפה של אגו. הוא מעולם לא היה הנושא, מעולם לא ביקש קרדיט, והתפקידים שהגיע אליהם היו בעבורו אך ורק תשתית לפעילות שאותה רצה לקדם.

והפעילות הזו נמתחה בקו ארוך ואחיד של תפיסה "אמונית" - או אם תרצו, ציונית-משיחית - מגיל צעיר מאוד, ועד לימים שבהם בשל מחלתו כבר לא יכול היה להוביל בפועל. הרשימה מסחררת: פעילות מחאה נגד המיסיון (כנער); הקמת עיתון נוער דתי ('בעצם'); הקמת הוצאת ספרים ברוח אמונית (ספריית בית-אל); ביצור האחיזה היהודית במזרח ירושלים - החל מטיפוח ישיבת 'בית אורות', דרך מפעל של גאולת בתים והשבת יהודים לשכונות כמו שמעון הצדיק, ועד להגנת המקומות הקדושים מבנייה בלתי-חוקית באמצעות הקפת האגן הקדוש ברצף של גנים לאומיים, פעולה שדחף בכל כוחו מעת כהונתו במשרד התיירות.

הוא היה שותף בהובלת 'זו ארצנו', פרויקט המחאה בתקופת הסכמי אוסלו; ביקש להקים מחדש את גוש אמונים; נכנס ל'מולדת' וכיהן מטעמה תקופה ארוכה בכנסת, שהביאה אותו גם לעמדת יו"ר האיחוד הלאומי ולתפקיד שר התיירות.
   
במקביל טיפח הרב בני לאורך כל השנים את הממד האוניברסלי של שיבת ציון, כלומר את הקשרים עם קבוצות של אוהבי ישראל מכל העולם, קבוצות שהוא ראה חשיבות רבה בקיומן ובחיזוקן. בעיניו, לאור משנת הראי"ה והרב צבי יהודה שהוא ראה עצמו כתלמידו המובהק, הדרמה של שיבת ציון היא דרמה קוסמית שעם ישראל אמנם ניצב במרכזה, אבל האנושות כולה מגיבה אליו ושותפה בה. מתוך תפיסה זו יצרו אמונה ובני קשרים חמים וארוכים עם בני ה'מקויה' היפנים, ובהמשך פיתח הרב בני קשרים עם קבוצות נוצריות רבות של אוהבי ישראל, בעיקר בארה"ב אבל גם באירופה, באפריקה ובמזרח הרחוק.

בעת כהונתו בכנסת דחף להקמתה של 'השדולה לקידום היחסים עם הקהילות הנוצריות בעולם', והחל ליצור ארגון בינלאומי של חברי פרלמנט ממדינות שונות המאמינים בצדקתה של ישראל ותומכים בה. כשפרש מהכנסת ה-17, עם פיזורה בראשית 2009, מיקד את מאמציו בטיפוח הארגון הזה, הפרוס כיום בעשרות מדינות, ואנשיו משמשים עוגנים בפרלמנטים בעולם בתחומים שונים כמו המאבק בתנועות החרם או ההכרה במעמדה של ישראל בירושלים.

המאפיין שייחד יותר מכול את פעילותו הציבורית של הרב בני היה ההתמקדות שלו בתחום המדיני. הימין באופן כללי נוטה להותיר את הזירה הזאת לשמאל, וחוסר העניין עמוק עוד יותר כאשר נכנסים להארד-קור של הימין הדתי-אמוני, שמכיר רק את קוד הפעולה של "עוד דונם ועוד עז". עם כל הכבוד למפעלי ההתיישבות - שהוא כמובן היה שותף להם - הרב בני טען הרבה לפני ההתנתקות ש"חתימה מדינית אחת יכולה להחריב יישובים שלמים". מי שמבקש לשמור על הארץ, גרס, צריך להציע מדיניות אלטרנטיבית לזו שהחלה להתממש בעקבות הסכמי אוסלו. זה לא היה רק עניין תועלתני: לתלמידיו חדורי המוטיבציה למימוש חזון ארץ ישראל השלמה הוא היה שב ומסביר שעם ישראל רוצה שלום ומנוחה, ויש לכבד זאת: "זהו עם שרידי חרב, והנושא שמעסיק את הציבור - בצדק - הוא השלום והביטחון, ולזה צריך לתת מענה".
 

 
בהתאם לגישה זו הוא התעמק בסוגיות המרכזיות, ויצר תוכנית שבה התלכדו ההיתכנות הגאו-פוליטית והחזון. בגלגולה הראשון נקראה התוכנית "המתווה האזורי לשלום", ובנוסח שאחרי ההתנתקות כונתה "היוזמה הישראלית". השנים שחלפו מאז ניסוחה הראשון ב-2002, רק העניקו משנה תוקף להגיון הברזל שעמד ביסודה. התוכנית נשענה על שלושה עמודים: דחיפה ישראלית לפתרון של בעיית הפליטים הפלסטינים - כן, זו שנולדה ב-1948 ומתוחזקת מאז, מלאכותית, כתשתית לתנועה הלאומית הפלסטינית ולדה-לגיטימציה של ישראל; ריבונות ישראלית מהים ועד הירדן; והשבת האזרחות הירדנית לתושבי יו"ש הערבים, כחלק ממערך רחב יותר של שיתוף פעולה שלטוני בין ישראל לירדן.

בתשתית התוכנית עמדו שני עקרונות מכוננים: הראשון, שעל ישראל ליזום את הפתרון המדיני - ואף להיות נדיבה ואמיצה, כמו בעניין הפליטים - ולא להסתפק בעמדה הימנית הקלאסית של הדיפת יוזמות מבחוץ; השני, ששלום יתכונן רק כאשר הפרטנר יהיה מדינה ערבית, ולא אש"ף או כל גורם אחר המייצג את התנועה הלאומית הפלסטינית, שבבסיסה איננה אלא תנועה למחיקת ישראל. הפרטנר הפלסטיני, טען הרב בני גם בימים שהכול ראו בו השותף הטבעי לשלום ("שלום עושים עם אויבים", זוכרים?), לעולם לא יביא שלום כי הדבר מנוגד למטרותיו; הוא רק ינציח את המלחמה.

כמנהיגה של מפלגה קטנה, הוא ידע שהסיכוי שתוכנית שהוא מציג תהפוך לסחורה פוליטית חמה הוא קטן. אבל הוא ראה חשיבות בכך שתוכנית כזו תעלה על הפרק, כדי שאם בעתיד תיווצר הזדמנות מדינית למימוש חלקים ממנה, הרעיונות שלה כבר יהיו שגורים בשיח. בפועל, הוא ניסה להשתמש בקשריו בקונגרס האמריקאי ובשדולות כדי לטפל בסוגיה שהוזנחה על ידי כל ממשלות ישראל, והיא סוגיית הפליטים ומעמדו של אונר"א.
במקום לסייע לאחיהם להשתקם, העדיפו במדינות ערב להותיר את פליטי 1948 במחנות ולהנציח את הבעיה, כמין הכרזה בלתי נגמרת שמדינת ישראל הוקמה בחטא. לשם כך אף הוקמה רשות מיוחדת של האו"ם - אונר"א - לטיפול בפליטים אלה, אך בניגוד לנציבות הפליטים הרגילה של האו"ם היא אינה עסוקה בשיקום הפליטים אלא בהנצחת פליטותם, ובהנחלת מורשת הפליטות מדור לדור.
   
הרב בני ראה בקיום של אונר"א ובעצם קיומם של פליטים ונכדי פליטים מ-48' מרכיב-עומק של הנצחת הסכסוך, וראה בהחלשת אונר"א ובדחיפה לשיקום הפליטים אינטרס עליון של ישראל. הוא פעל בעניין הזה בעיקר בקנדה ובארה"ב - מהמממנות הגדולות של הארגון - אך למרבה הצער בשירות החוץ הישראלי לא הבינו את חשיבות העניין ולא גיבו את המהלכים.

כאיש חם ומלא אהבת אדם, וכאדם בעל יושרה יוצאת דופן, זכה הרב בני להערכה רבה גם אצל עמיתיו במגרש הפוליטי - אף בקרב מי שהיו רחוקים מעמדות המוצא שלו. הוא נכנס לשדה הפוליטי כשראה בו שליחות, וכשמצא עצמו מחוצה לו פשוט עבר הלאה, כאילו סיים את התורנות בקיבוץ. אף שבשנותיו בכנסת דיבר כל העת על חזרה לבית המדרש שאותו כה אהב, הרב בני - שכיהן בצעירותו כרב קיבוץ שלוחות במשך ארבע שנים, למד בכולל של הרב גורן, ולימד במשך שנים בישיבות באזור ירושלים - מצא עצמו מגויס למשימה שנראה היה שאיש מלבדו לא ידע להוביל: גיבוש השדולות למען ישראל בשלל פרלמנטים בעולם.
 

 
אולי לא במקרה הפך הרב בני למי שעוסק במעגל הרחב יותר של תמיכה בישראל: החשיבה שלו ניחנה באופק אחר - חשיבה לטווח ארוך, ראיית תמונה כוללת, יציאה מאזורי הקיבעון וחתירה לגעת בשורשי הדברים. אותה חשיבה הביאה אותו להתעקש על תוכנית מדינית, על חבירה לכוחות ימין לא דתיים, וגם על חיזוק הקשרים עם העולם הנוצרי, למרות ביקורת רבה מבית. "הניתוח שלו היה שאנחנו מדינה קטנה במזרח התיכון, ושהמאבק היום הוא בינינו לבין האסלאם הקיצוני", מסביר אורי בנק, שהיה עוזרו המסור מרגע כניסתו של הרב בני ל'מולדת', ועד לעיסוקו האחרון בשדולות הבינלאומיות. "בסיטואציה כזו, להתעלם מהכוחות האדירים שיש בעולם הנוצרי ויכולים לסייע לנו, רק בגלל שאנו רגילים לראות בנוצרים את האויב - זו טעות אסטרטגית".

שיבי, בנו הבכור, אמר בשבעה שאביו היה עובר ממשימה למשימה בהשלמה ובקלות, בלי להיאחז בשום תפקיד. "הוא תמיד שחרר, אף פעם לא חשב שדברים חייבים להיות דווקא כך או שהוא חייב להיות במקום הזה. והשחרור הזה המשיך גם כאשר היה צריך לשחרר אחיזה מהגוף שבו שכן כל חייו: היה ברור לו שהוא עובר לתחנה הבאה, ושזה בסדר".

בתקופת מחלתו, כשעלו שאלות של הארכת חיים, פנה הרב בני אל ספרי ההלכה וגיבש לעצמו מסקנות באשר למה שההלכה מחייבת. הוא היה מוכן להישאר כאן ולעשות כל מה שצריך, למרות הארכת הסבל, אם זו גישתה של ההלכה, שהרי "על כורחך אתה חי". מבחינתו, הוא השלים כבר לפני זמן רב עם סיומה של השליחות שלו בעולם הזה. "אני כבר חושב מה אענה לשאלות בבית דין של מעלה", אמר לי בחיוך לפני כחצי שנה, אחרי שיחה שעסקה כולה בטראמפ, ירושלים והעתיד המדיני. ביום שישי שעבר, הוא כבר עלה לשם כדי להשיב.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg