למרות הכול, שביתת האסירים עלולה להבעיר את השטח
לא רק ברגותי: מאז תחילת שביתת הרעב פרשו ממנה מאות אסירים פלסטינים, ואחרים מתחלפים ביניהם במשימת הצום. הפגנות התמיכה מתקשות גם הן להתרומם. ובכל זאת, הנושא הנפיץ יכול להוביל להסלמה
תמונותיו של מרוואן ברגותי אוכל ופל 'טורטית' בתא השירותים, שהופצו השבוע בישראל על ידי שירות בתי הסוהר, לא פורסמו ברשתות הערביות הרשמיות. העלבון שחשו הפלסטינים למראה השפלתו של מנהיג שביתת הרעב, המכונה גם "שביתת הכבוד", הוביל להתבטאויות קשות נגד ישראל ברשתות החברתיות.מרואן ברגותי אוכל בסתר בתאו
פדווא ברגותי, רעייתו של האסיר המפורסם המשמשת גם מעין שרת החוץ שלו, כינסה מסיבת עיתונאים עם ראשי 'מועדון האסיר הפלסטיני' ובה טענה כי הסרטון מזויף. רבים ברחוב הפלסטיני האמינו לה. "אם תלך ברחוב ותשאל את האנשים אם הם רוצים לראות את הסרטון, הם יפנו לך עורף", אומר לנו חסן יונס, צעיר תושב שכם. "ישראל מנסה לפגוע בתדמית של הגיבורים שלנו, אבל אנחנו לא מוכנים להאמין. הם אנשי ההתנגדות, אנשים חזקים. לא יכול להיות שהם ישברו את השביתה בשביל שוקולד. ברגותי הוא המנהיג שלנו. אין אף אחד שיכול להחליף את אבו-מאזן במקומו, זה ברור שמדובר בשקר. כולנו תומכים באסירים".
הנתונים מספרים סיפור מעט שונה מזה שמשמיע יונס. מתוך 1,190 אסירים שהצטרפו לשביתה כאשר היא יצאה לדרכה, נותרו נכון לעכשיו 890. חלקם אינם צמים ברצף אלא מתחלפים זה עם זה, כדי לשמר את ספירת הימים. גם ברחוב הפלסטיני, ההתגייסות איננה משמעותית. ההפגנות למען שובתי הרעב אינן סוחפות אחריהן קהל רב במיוחד, והצעירים כדוגמת יונס נשארים בבית.
"מאז תחילת השביתה עברו בערך עשרים יום, וראינו את האסירים מוחמד אל-קיק וחאדר עדנאן ששבתו רעב חמישים יום. הציבור מבין שאדם יכול לצום כל כך הרבה ימים, אז אולי זו הסיבה שבשלב הזה עדיין לא מתרשמים משביתת הרעב הנוכחית", אומר יונס, וחוזר לשיח הלוחמני: "אם יקרה משהו לאחד האסירים, הציבור הפלסטיני לא ישתוק. אם אחד משובתי הרעב ימות, זו תהיה חציית קו אדום וישראל תישא באחריות. אנחנו נצא לאינתיפאדה חדשה".
ואכן, אף שהשביתה הנוכחית טרם מורגשת יתר על המידה בשטח, לנושא המחבלים הכלואים ישנו משקל ומעמד רב בחברה הפלסטינית, ומדובר בהחלט בסוגיה בעלת מטען נפיץ מבחינת ישראל. רוב הפלסטינים מכירים באופן אישי או משפחתי אסירים בעבר או בהווה. נוסף על כך, נוכח ההנהגה שנתפסת כמושחתת, האסירים הם מודל למאבק לאומי ולמנהיגות עתידית.
6,200 אסירים ביטחוניים מוחזקים בישראל. רובם הגדול שוהה בשישה בתי כלא בארץ, ומיעוטם באגף מיוחד בכלא הדרים שבו מרוכזים המחבלים הכלואים ה'כבדים', הנחשבים למנהיגי האסירים. אחד מהם הוא מרוואן ברגותי, ששהה בהדרים והורחק בעקבות השביתה לבידוד במחנה ג'למה.
עבד, בשנות הארבעים לחייו, שהה בכלא הישראלי חמש שנים - בין 1989 ל-1994. הוא השתייך לחוליה שחיסלה משתפי פעולה עם ישראל, ונשפט למאסר עולם. במסגרת הסכמי אוסלו הוא יצא לחופשי, יחד עם עוד 132 אסירים. תחילה ליריחו, ולאחר שנתיים הורשה להיכנס לשאר הערים שהרשות הפלסטינית קיבלה שליטה עליהם.
"החיים בכלא קשים מאוד", הוא אומר לנו. "אני הייתי בחדר קטן עם עוד שמונה אנשים נוספים. בחדרים הגדולים יותר היו 16 אנשים יחד, עם מקלחת אחת. כל יום סופרים אותך שלוש פעמים. עושים לך חיפושים ביטחוניים והופכים לך את החדר. בודקים את החלונות כדי לוודא שאף אחד לא מנסה לברוח". עבד טוען שהוא נהג לקבל מזון מועט ולא אכיל כמו עוף קפוא פג תוקף אבל בשב"ס דוחים זאת ומבהירים שמערך של אנשי מקצוע מופקד על תזונת האסירים, ודואג שהם יקבלו אוכל טרי שכולל את כל אבות המזון.
ההשכמה בבתי הכלא מתבצעת בכריזה, בין השעה שש לשבע בבוקר. כארבעה סוהרים נכנסים לתאים, מורים לאסירים לעמוד על רגליהם ומתחילים לספור אותם. לעמידת השחר הזו יש שתי סיבות. האחת, להנחיל משמעת וסדר. השנייה, לבדוק האם מצבו הבריאותי של האסיר מאפשר לו לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. העניין הזה חשוב בעיקר אצל האסירים הפליליים, שם ישנו שימוש בסמים מוברחים ואלימות בין אסירים, העלולה להוביל לפגיעה פיזית.
בתוך אגפי הכלא השונים, האסירים מחולקים לפי ארגונים. אסירי חמאס לא ישבו עם אסירי פת"ח, ושניהם לא ישבו עם אסירי 'החזית העממית' וארגונים אחרים. "ההפרדה הזו החלה בהדרגתיות ב-2007, כאשר ההפיכה השלטונית האלימה ברצועת עזה והשתלטות חמאס יצרה צורך מיידי להפריד בין הארגונים כדי לשמור על חיי האסירים", מסביר גונדר בדימוס אייל גובר, לשעבר ראש אגף האסיר ומפקד כלא איילון. "התמונות של אנשי פת"ח נזרקים אל מותם מבניינים גבוהים חדרו פנימה לבתי הכלא, והיו פוטנציאל לעימותים פנימיים. בנוסף לחשש הביטחוני, יש מודעות לשינוי התרבותי בין האסירים שמחייב את ההפרדה. למשל, אסירי חמאס שנחשבים לדתיים יותר נוהגים להתפלל חמש פעמים ביום, לא מעשנים בחדר ולא מרשים לצפות בערוצי טלוויזיה שאינם חדשות".
בניגוד לבתי הסוהר הפליליים, הכוללים מרכז חינוך ושיקום, אגף תורני ושירות תעסוקה לאסירים במקצועות שונים, האסירים הביטחוניים נדרשים להעסיק את עצמם. מאז שהופסקו לימודיהם באוניברסיטה הפתוחה הישראלית, הם מקיימים למידה עצמאית בתאים, בעיקר של ספרי דת אבל גם של מקצועות אחרים. הם זכאים לקבל כלי כתיבה ומחברות, ושבעה ספרים לכל אסיר באותו זמן. על ספרי הקודש אין מגבלה. ערוצי הטלוויזיה הוגבלו במשך השנים, וכיום ישנם "רק" 12 ערוצים שנשארו פתוחים. בכל יום שישי נערכת תפילה ציבורית שבה אחד מהם רשאי לשאת דרשה, בתנאי שהיא לא תהיה פוליטית. סוהרים דוברי ערבית מאזינים לדרשות, ומפסיקים את הדובר אם הוא חורג מהכללים.
עבד, המבקש שלא נכתוב את שמו המלא, מספר על יחסים מפתיעים בין אסירים לסוהרים. "כדי ללמוד באוניברסיטה היית צריך קודם כול ללמוד עברית טוב. אני הצלחתי ללמוד רק מילים בסיסיות שתפסתי מהחברים שלימדו אותי בתא, אבל היו אצלנו אסירים חכמים שלמדו באוניברסיטה, וחלקם למדו אותם קורסים עם הסוהרים. היו מקרים נדירים שהם היו עוזרים אחד לשני לפתור בעיות לפני מבחנים. היו קצינים שהתנהגו אלינו כאילו אנחנו רוצחים בני השטן, אבל היו כאלו שנהגו בדרך יותר מכבדת".
בקרב האסירים הביטחוניים ישנם כאלה שבילו יותר שנות חיים בכלא מאשר מחוצה לו. שותפיהם לחדר ולאגף הם חבריהם היחידים, וזה העולם היחיד שהם מכירים. עבד מספר על חברה שיתופית ותומכת שסייעה לו לדבריו להתבגר. "הניסיון של חיים בכלא הוא ניסיון רע וקשה, אבל בכל רע אפשר למצוא טוב. אני נכנסתי לכלא בגיל 18, והכלא היה בית הספר של החיים שלי. אני מאזור שכם, ובפעם הראשונה היו איתי בחדר חבר'ה מג'נין וחברון שלימדו אותי לחיות בחברה מעורבת, להתגמש למען האחרים ולחיות בצורה שיתופית. בכלא אין הבדל אם אתה חזק או חלש, עשיר או עני. כולם חיים לפי הכללים שמוכתבים לנו מלמעלה".
במסגרת היחסים הפנימיים בתוך הכלא, מתאר עבד, האסירים רוחשים כבוד לחבריהם שנחשבים מנהיגים. מחבלים שנענשו על ביצוע פעילות טרור קשות, מפקדי ארגונים ואסירים בעלי כריזמה אישית, יזכו למעמד מועדף. אסירים בכירים כמו מרוואן ברגותי, שנשפט לחמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנה, או עבאס א-סייד שנידון ל-35 מאסרי עולם על תכנון הפיגוע במלון 'פארק' ופיגועים נוספים, מנהיגים את האסירים והם מודל לחיקוי להם ולצעירים רבים מחוץ לכלא.
"יש כאלה שמגיעים עם עמדת מנהיגות קודמת, כמו בכירים לשעבר בארגונים השונים, במישור הפוליטי או הצבאי. המעמד שלהם בכלא מובטח", אומרת הנציבה לשעבר, רב-גונדר אורית אדטו. "אחרים יצטרכו להפעיל את כישוריהם, להתבטא או להתנהג בצורה קיצונית, כדי לפלס את דרכם להנהגה. פה באה לידי ביטוי היכולת של שב"ס להעביר אסירים שמסתמנים כבעייתיים לבתי כלא אחרים, כדי שלא לגדל מנהיגים אלימים אלא מנהיגים מתונים יותר".
כל ארגון בכלא בוחר נציג מטעמו, שיושב בוועדה המקבלת החלטות בשם האסירים ומעבירה אותן לדובר האגף שנבחר בבחירות חשאיות ודמוקרטיות. "בתקופה שאפשרו לימודים בבתי הכלא, הם למדו ציונות ואת חוקי האזרחות והפוליטיקה של ישראל", אומר גונדר בדימוס גובר. "הם העתיקו דפוסים שקיימים בארץ, והם הולכים לפיהם. הבחירות הן דמוקרטיות, והם מקבלים את התוצאות בצורה מכובדת. יש חילופי ניהול תקינים בין ההנהגה היוצאת לנכנסת, וישנה הקפדה על אחריות וסדר שיאפשרו אורח חיים תקין".
בין האסירים לעולם החיצון מתקיימים יחסי גומלין והשפעה. הנהגת האסירים מנהלת שיח עם ההנהגה הארגונית בחוץ, וגם עם השטח הפלסטיני. רק השבוע התריעה הפרקליטות מפני ניצול זכות המפגש של האסירים עם עורכי הדין, לצורך העברת מסרים לבתי כלא אחרים ולדרג השטח. במהלך המפגש מועברים גם אשגרים - מכתבים הכתובים על נייר דק במיוחד, המגולגל ועטוף בניילון, כדי לאפשר בליעה או הברחה ביתר קלות. באשגרים הללו, שנתפסים מדי פעם על ידי שב"ס, מועברים בכתב צפוף רעיונות כלליים של הארגונים ולפעמים הוראות לביצוע פיגועים.
"מאז שהמכשירים הסלולריים נכנסו לתמונה הם הפכו למוצר המבוקש ביותר להברחה", מתאר גובר. "כל הדרכים כשרות במטרה להשיג את המכשיר המאפשר קשר ישיר עם העולם החיצון. רוב השיחות יהיו הביתה, לאישה והילדים. חלק קטן מהן יאפשרו לאסיר לתאם פעילות חבלנית עוינת, או מהלכים פוליטיים והתקוממות משולבת בין השטח לכלא".
הברחת הטלפונים הסלולריים על ידי ח"כ באסל גטאס מהרשימה המשותפת פורסמה בתקשורת, אך היא רק דרך אחת להברחות. "הם מנסים כל הזמן להכניס סלולריים. במהלך ביקור משפחות הם עשויים להביא את התינוק ולשים לו מכשיר בתוך החיתול. בדיונים בבתי משפט עורכי הדין ינסו להגניב להם אותם. היו לא מעט מקרים של זריקת מכשירים מעל חומות בתי הכלא, והיו גם מקרים בודדים של שיתופי פעולה בין האסירים לסוהרים בעניין. מי שנואש וחשוב לו להיות בקשר עם העולם החיצון יעשה הכול כדי להצליח, ובסופו של דבר הם מצליחים".
כשאסיר נתפס הוא עומד לדין משמעתי, ולעתים מושתים עונשים כלליים על האגף כולו. מניעת רכישה בקנטינה וביטול ביקורים הן דוגמאות לסנקציות שבידי שב"ס, המיועדות לשכנע את האסיר שאם יחרוג מהכללים גם חבריו ישלמו את המחיר. "בניגוד לעבר אנחנו לא רואים ניסיונות לברוח מהכלא, כי הם הבינו שמי שנשאר נענש על חשבון זה שברח. אין הרבה התפרעויות בכלא, והכלי המוחשי ביותר של התקוממות זה אותה שביתת רעב", אומר גובר.
שאלת המחיר של החזקת מתקני הכליאה והטיפול באסירים מורכבת. מערך השיקום וההכשרה המקצועית עומד לרשות האסירים הפליליים ולא הביטחוניים. מצד שני, האחרונים מחייבים אמצעי אבטחה רבים שעלותם גבוהה. בחישוב גס, כל אסיר עולה למדינת ישראל 120 אלף שקלים בשנה.
"הביטחון של אזרחי ישראל קודם לכל דבר אחר, ואנחנו צריכים להרחיק אותם כדי שלא יפגעו בציבור הישראלי", קובעת נציבת שירות בתי הסוהר לשעבר, רב-גונדר אורית אדטו. "יכול להיות שהיה אפשר להוזיל עלויות באמצעות פילוח נכון יותר של תתי-קבוצות, והפרדה בין קיצוניים יותר שמצריכים אבטחה יקרה ובין דגי רקק שרק לומדים דברים רעים בכלא. זה נושא לדיון מעמיק יותר. בנוסף, אם הרשות הפלסטינית הייתה לוקחת אחריות ובוחרת במסגרת הסדר מדיני לשקם את האסירים כדי שיחזרו לחברה, היינו במקום אחר.
"במקום זאת הם ממשיכים להסית ולשלם להם קצבה חודשית, שמחושבת על פי מספר חודשי המאסר שהאסיר מקבל. אם האסיר יודע שהתגמול הכספי שהוא יקבל הוא נגזרת של אורך המאסר שלו, הוא ישאף לבצע פעילות טרור חמורה יותר. כמובן שגם לקהילה הבינלאומית יש יד ורגל בעידוד הטרור, בכך שהם מעלימים עין ויודעים שהכספים שהם מעבירים לרשות הפלסטינית מועברים בסופו של דבר לאסירים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם