"פעלתי כסייען של ישראל, אך לא בגדתי בעם הפלסטיני"
כבן למשפחה מוכרת ובעלת עבר עשיר של פיגועים, עבד רג'וב התקבל באש"ף בזרועות פתוחות, נשלח למשימות רגישות במזרח התיכון – ולא הפסיק להעביר לשב"כ מידע על מחבלים. היום הוא לא מצטער על כלום, אך מצפה מישראל לעשות יותר עבור המשת"פים
אני, עבד רג'וב, פעלתי במשך עשרות שנים כסייען של מדינת ישראל, אבל לא בגדתי בעם הפלסטיני. מנעתי פגיעה בחיי אדם. נלחמתי בטרור. הצלתי חיים".
כך פותח רג'וב (59) את סיפור חייו, שמספק הצצה נדירה לעולם הנסתר, לעתים האפל, של קהילת הסייענים הפלסטינים שחיים בישראל. הם מונים מאות אם לא אלפי בני אדם, אך רובם המוחלט מעדיף להישאר מתחת לרדאר ולהצניע את עלילות העבר. "ג'סוס", הם נקראים בערבית – בוגדים, מרגלים. העולם הערבי בז להם, וגם ישראלים מביטים עליהם בחשד. התגובה האינסטינקטיבית כלפיהם היא לתהות מדוע הפנו עורף לעמם, לראות בהם אנשים תאבי בצע שמכרו את חבריהם בתמורה לטובות הנאה, ולפקפק בכך שניתן לסמוך עליהם כי לא יהפכו שוב את עורם.
רג'וב, בניגוד לרבים מחבריו, לא מסתיר את עובדת היותו משת"פ, מהבכירים ביותר שגייסה מערכת הביטחון הישראלית. להפך, הוא מעוניין לשים את הדברים על השולחן, ומוכן להתעמת עם מי שרואה בו בוגד. אולי זה בגלל השם כבד המשקל שהוא נושא עמו, שמה של אחת המשפחות המכובדות והמוכרות ביותר בחברה הפלסטינית, בפרט באזור חברון. גם הציבור הישראלי מכיר את השם הזה, בזכות ג'יבריל רג'וב, לשעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל ביהודה ושומרון. אביו של הבכיר הפלסטיני הוא בן דודו של עבד רג'וב. "אצלנו הערבים זה נקרא שאני וג'יבריל בני דודים, זה אותו מעגל משפחתי קרוב. אבל זה גם יותר מזה, כי גדלנו ביחד".
איך בן למשפחה כזו מחליט לגייס את כל כוחותיו ומרצו נגד המאבק הפלסטיני? כששומעים את הסיפור של עבד רג'וב, עד כמה שהוא מוכן לחשוף, הפלא רק הולך ומתגבר. ראשית, מתברר שהוא לא לבד. שניים מ־17 אחיו ואחיותיו גויסו גם הם כמשתפי פעולה, והיום הם מתגוררים במרכז הארץ. בכלל, הוא אומר, מתוך חמולת רג'וב המונה כ־6,000 איש ברחבי יהודה, שומרון ועזה, ישנם רבים שמתנגדים למאבק הפלסטיני האלים, ואף סייעו בדרך זו או אחרת למדינת ישראל.
חלק מבני משפחתו הקרובה של עבד רג'וב בחרו בדרך שונה בתכלית. אחיו מוחמד היה חבר בחוליות הטרור של בכיר פת"ח אבו-עלי שאהין. בסוף שנות השישים הוא נהרג בנסיבות מסתוריות; גופתו לא נמצאה, והמשפחה לא יודעת מי הרג אותו, אבל ההערכה היא שכוחות הביטחון הישראליים היו מעורבים בכך. אח נוסף, יונס, ישב בכלא הישראלי בעקבות פיגועי טרור ורצח חיילים.
ומתוך אותו בית יוצאים גם משתפי פעולה שמסייעים לכוחות הביטחון הישראלים במאבקם בטרור הפלסטיני. איך זה מסתדר?
"שמע, סייענים זו תופעה מסובכת ומורכבת. גם אני האמנתי שפלסטין שייכת לעם הפלסטיני, וזכותנו להקים מדינה על כולה. אבל עם השנים הגעתי להבנות אחרות. מדינת ישראל, שערפאת תמיד אמר שהיא 'צל חולף', הוכיחה את עצמה כישות קיימת שלא תיעלם. מכאן התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה עם העובדה הזו".
אנחנו יושבים בחצר הקטנה של ביתו, בשכונה ותיקה באשקלון. לדבריו, כולם בשכונה מכירים את עברו הביטחוני. "מכירים ומעריכים", הוא קובע ולוגם מהקפה השחור שלפניו. בעמוד הפייסבוק שלו מתנוססת תמונתו מחובק עם רב חרדי, שעובד איתו במלון באשקלון. "יש לי המון חברים רבנים. גם תרמתי לכתיבת ספר תורה", הוא מספר.
עבד רג'וב נולד במערב חברון. הוריו היו אנשי אדמה, מגדלי צאן. "אנשים פשוטים, לא פוליטיים", הוא אומר. לעומת זאת דודו, ג'ובראן רג'וב, שימש דמות מפתח בהקמת פת"ח. "הוא היה המקור למצבורי הנשק של הארגון, ובעקבותיו התגייסו האחים שלי להתנגדות. הפרסום והכוח של השם שלנו הגיע בעיקר מדודי ג'ובראן. הוא לחם בבריטים, אחר כך בישראלים, והיה מוכתר בחברון".
לדבריו, בקרב הרג'ובים יש מסורת האומרת שמקור המשפחה הוא מיהודי תימני שהתאסלם לפני מאות שנים. "אצל יהודים תימנים יש שם משפחה 'ארג'וב', שפירושו המילולי ערמה של אבנים, והמשמעות שלו היא התעצמות". השורשים הללו, כאמור, לא מנעו מהמשפחה ליטול חלק משמעותי בטרור נגד ישראל. "מתוך חמולת רג'וב נפלו הרבה חללים, לוחמים פלסטינים. חלק היו עוד בפדאיון".
בתחילת שנות השבעים עדיין אין לנער עבד שום מושג על פוליטיקה ומאבקים לאומיים. הוא לא יודע דבר על קרובי משפחתו שנהרגו בתקריות עם חיילי צה"ל. באותה תקופה, משפחה יהודית שעלתה לישראל מחאלב שבסוריה מחפשת עובד ניקיון למסעדה שפתחה בתל-אביב. אביו של עבד, שמכיר את בעלי המסעדה, שולח את בנו בן ה-16 לעבוד בעיר הגדולה של היהודים. כך נעשית ישראל למרכז חייו של עבד רג'וב.
אט-אט הוא מתקדם במקום העבודה, והופך לטבח הראשי. אבי המשפחה החאלבית שולח אותו לאולפן, שם הוא לומד שירה עברית וגם יהדות. "הגעתי לתל-אביב כנער פלאח עם כפייה, ובכל זאת אותו יהודי, בעל המסעדה, התחבר אליי. גדלתי אצלם. אכלתי, ישנתי ועבדתי שם. הוא אמר לי 'נעשה ממך בן-אדם טוב'. למדתי טבחות ובהמשך הם שכרו לי דירה קטנה בבת-ים".
בביתו החדש הוא אף מכיר חברה יהודייה, והופך להיות יותר ויותר ישראלי ופחות ופחות פלסטיני. בסוף שנות השמונים הוא כבר נטוע כאן היטב, מרוויח יפה, אבל ברקע הוא מתחיל לשמוע על האינתיפאדה ביהודה ושומרון ועל ההתנגשויות בין ישראל לפלסטינים.
יום אחד נוחת במסעדה איש שב"כ בשם אבי – או אבו-חסן, כפי שהוא מכונה בפיו של רג'וב. "איך פולני כזה ידע לדבר ערבית כל כך יפה", אומר רג'וב בחיוך ובנימה של געגוע. אחרי שורה ארוכה של שיחות, מגייס אותו אבו-חסן לעבוד עבור שירותי הביטחון של ישראל.
איך הוא שכנע אותך?
"קודם הוא התחבר אליי דרך האוכל. הוא אהב חומוס, פול ופלאפל שהייתי מכין. דיבר איתי על החיבור שלי למשפחה הישראלית, ואחרי זה התחלנו לדבר על מה שאני רואה מסביבי, כלומר על מדינת ישראל, וגם על 'הסכסוך'. בהמשך הוא סיפר שהוא מכיר את המשפחה שלי, משפחת רג'וב, ורק אחרי כמה חודשים גילה לי שהוא מהשב"כ. לא ציפיתי לשמוע שהפולני הזה הוא איש ביטחון. כשהוא הציע לגייס אותי, בהתחלה גירשתי אותו, אבל הוא המשיך לנסות לשכנע אותי".
הוא הציע לך כסף?
"לא, לא, לא. בניגוד למה שהרבה חושבים על סייענים, לא מדובר על כסף, לפחות לא תמיד. לא שאין בסיפור הזה כסף - יש כסף, קיבלתי כסף ואני לא מתלונן. אבל זה לא מה שהכניס אותי לשם. עניין אותי האקשן, וגם הבנתי שהמאבק הפלסטיני לא אמיתי, השחיתות אוכלת בכל פינה, ולעומת זאת ישראל היא מציאות אמיתית שלא תשתנה".
אז השחיתות של ההנהגה הפלסטינית היא שגרמה לך לעבור צד?
"זו לא רק שחיתות, זה עולם שלם של זיוף. אם עושים היום חשבון אילו סכומים קיבלה הרשות הפלסטינית, מגיעים למיליארדים רבים של דולרים. היה אפשר לחלק מיליון דולר לכל משפחה פלסטינית, ועוד היה נשאר עודף. בערבית יש פתגם שאומרים 'ת'וורה חתא נסרי' – 'מרד עד הניצחון'. הערבים הפכו את ת'וורה לפוורה, כלומר כיס. לכסף שנכנס לכיס. מורדים עד שהכיס מתמלא".
איפה השחיתות מתבטאת?
"הכול מבוסס על שחיתות. אם אני רוצה להיות ראש עיר בפלסטין, זה הכול פונקציה של קרבה לאבו-מאזן ושל סכומי הכסף שאני מחזיק. לא אכפת להם מהמרד, מעניין אותם שהכיסא לא יתנדנד. אין מאבק. זה שקר. הגועל-נפש הזה בתוך המאבק הפלסטיני הוא דבר ידוע ומפורסם".
פרשת הטורטית ומרוואן ברגותי, גם זה סוג של שחיתות וזיוף?
"זה לא חדש שאסירים פלסטינים אוכלים בשביתות רעב. כשהיו שביתות אסירים בשנות השמונים והתשעים, פתאום היית יכול לראות שנאספים בכלא מצבורי שוקולד. אין חדש תחת השמש".
אז לאן אמורה השביתה הזו להוביל?
"ברגותי מבין את הרחוב הפלסטיני ומבין תעמולה. הוא רוצה להריץ אינתיפאדה רביעית אחרי שהשלישית נכשלה".
דיברת על השחיתות השלטונית ברשות. ומה לגבי חמאס? הם נחשבים "חברתיים" יותר, כאלה שדואגים לאוכלוסייה הענייה.
"גם בחמאס יש שחיתות. מעבר לכך, אני מתנגד לעולם האידיאולוגי של חמאס. אני לא דתי, לא הולך למסגדים. את בניי אני מחנך להיזהר מהמוסלמי שיש לו נשק ביד. פעם אחת הבן שלי שאל אותי למה לא תמכתי בחמאס. בדיוק הלכנו אז בפארק באשקלון, והיה שם שיכור ששכב ליד עץ. אמרתי לבן שלי שאם היינו תחת שלטון חמאס, את האדם הזה היו הורגים רק בגלל ששתה כמה כוסות בירה. האסלאם יצא מתוך הג'הליה (התקופה הברברית שלפני עלייתו של מוחמד - י"פ), כתגובה ותשובה לפראיות. הג'יהאד הוא מציאות מובנית בתוך האסלאם. זה כמו תולעת שנמצאת בראש וגורמת לבן-אדם להסתכל על החיים בצורה רעה. זה לא בריא. אני לא מאמין בזה".
וחברים פלסטינים מקבלים את ההשקפה הזו כנימוק לבגידה בחברה שממנה יצאת?
"אתה שוב משתמש בפועל בוגד. אני לא בגדתי באף אחד, אני הצלתי חיים. אין שום הבדל בין מה שאני עשיתי למה שאבו-מאזן, מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב עושים היום, כשהם מקיימים תיאום ביטחוני עם ישראל. הרשות הפלסטינית היא קבלן משנה של ישראל. אני אומר לסייענים: תרימו ראש. המושג הזה, 'בוגדים', נגמר.
"אני נלחמתי לא רק נגד טרור פלסטיני, אלא נגד טרור עולמי. אלו ארגונים שפועלים במדינות כמו ירדן, מצרים וארה"ב. נאבקתי נגד ארגונים שמסכנים את היציבות במזרח התיכון, פלסטיניים ולא פלסטיניים. אכפת לי מישראל, אכפת לי מירדן, אכפת לי ממשפחות בגדה המערבית שרוצות לחיות בשקט ובביטחון".
יכולת להמשיך את חייך שלך בשקט כאן בישראל. מה גרם לך לצאת ולפעול נגד המאבק הפלסטיני?
"אני לא מאמין בחובת הניצחון של הפלסטינים. אין מאבק פלסטיני, יש מאבק למען כנופיות. יש אצל הפלסטינים מציאות שלא בשלה למדינה. לדעתי אף פעם לא תהיה בשלות כזו, כי הפלסטינים לא מבינים שהם מיעוט ושהם צריכים לחיות לצד ישראל. ההנהגה הפלסטינית מוליכה שולל את העם, וכך היה מאז ומתמיד".
בהתאם להוראות שקיבל מאבו-חסן, נסע רג'וב ליהודה ושומרון, שם נפגש עם איש השב"כ והחל לצאת איתו למשימות משותפות. המטרה באותו שלב הייתה להחדיר את רג'וב לתוך המנגנון של אש"ף. "התשתית הייתה מוכנה: הגעתי ממשפחה מוכרת, שיש לה חללים. הצלחתי להיכנס לאש"ף, והתגליתי כיעיל מאוד באיסוף ואיתור של מודיעין. וכשאבו-חסן רצה שאקבל דרגה, גם קיבלתי דרגה".
בתוך אש"ף? השב"כ גרם לכך שתתקדם בסולם ההיררכיה בארגון?
"כן, האנשים שנתנו לי דרגה עבדו עם הביטחון הישראלי", אומר רג'וב וחיוך קטן עולה על שפתיו. "זה מה שיפה במודיעין הישראלי - הוא מגיע מכמה כיוונים. ידיעה מודיעינית היא מוצקה כשהיא מגיעה מכמה וכמה מקורות".
לא פחדת שיחשפו אותך?
"לא פחדתי. אפילו נהניתי. בתוך-תוכי הרגשתי שיש לי גב ברזל. המערכת הישראלית הייתה לצדי, וחשתי מוגן".
איך בדיוק סייע לישראל מתוך אש"ף – את זאת רג'וב מסרב לומר. הוא כן מספר שקיבל שם דרגה המקבילה לסגן-אלוף, אימן חוליות בסוריה, נטל חלק בהתארגנויות של סטודנטים פלסטינים בלטביה שתחת השלטון הקומוניסטי, הגיע לעיראק בימי מלחמת המפרץ ושהה תקופות ארוכות ביו"ש, בעזה ובסיני. הוא גם מאשר שהסגיר לידי ישראל מחבלים ומצבורי נשק. לדבריו, הוא לא הרג פלסטינים באופן ישיר, אבל חלק מהמידע שהעביר הביא למותם של פעילי טרור.
לאורך חייו התחתן רג'וב ארבע פעמים – עם פלסטינית, סורית ושתי נשים רוסיות. אשתו הראשונה ילדה לו שמונה ילדים, שישה מהם חיים היום בישראל. מנשותיו האחרות יש לרג'וב ארבעה ילדים נוספים.
באמצע שנות השמונים החל נשיא סוריה חאפז אסד לבצע גל טיהורים בארצו, ובין השאר עצר גם אנשי חוליות פלסטיניות. "הוא ביקש לחשוף רשת ריגול ישראלית, ואני הייתי חלק מזה", אומר רג'וב. כשהבין שהוא עומד להיעצר, נמלט משם. אשתו הסורית, כך הוא מספר, נרצחה על ידי אנשיו של אסד, שהכו אותה כדי להוציא ממנה מידע. "הבת שנולדה לי ממנה עדיין שם. אמא של אשתי התחננה לפניי שאשאיר אצלה את הילדה, כי היא הזיכרון היחיד מבתה. כך עשיתי, וההורים של אשתי טיפלו בה. אני בקשר איתה עד היום, היא נמצאת במקום בטוח בסוריה".
קרוב משפחה אחר שלו, מוסא רג'וב, נרצח באכזריות על ידי התנזים. גם הוא היה משת"פ, ומדי פעם שימש כמאבטחו האישי של עבד. "מוסא היה בטיפול רפואי בבית חולים, וידענו שיש כוונה להתנקש בו, אבל השב"כ פישל. התנזים הספיקו לחטוף את מוסא לפני שהגענו אליו. ביצעו בו לינץ', ועליי איימו שסופי יהיה דומה. אמרתי למי שאיים עליי, שאני אגיע אליו ולכל אחד שהיה לו חלק ברצח. הצלחנו להגיע לכל 17 האנשים שהשתתפו בלינץ' - מי שגרר את מוסא באוטו, מי שתלה אותו על עמוד ומי שדפק לו אבן בראש. אחד מהם תפסנו בבית חולים, ואני אמרתי לו: אז אנחנו מגיעים או לא מגיעים?".
אתה גם גייסת את שני אחיך שחיים היום בישראל?
"אחד מהם היה בכלא, נשפט ל-18 שנה. אני גייסתי אותו לשב"כ והוצאתי אותו משם. הוא היה ראש חוליה של חמושים שעסקה בטרור, אבל היו לו בעיות בכלא, כי בתוך פת"ח היו כל מיני כיוונים".
לדברי רג'וב, אחיו נפצע בכלא על רקע סכסוך פנימי בין הפלג של ערפאת לפלג של ארגון אבו-מוסא. מי שפגע בו היה זיאד אבו-עין – שלימים מונה לשר הפלסטיני לענייני המאבק בגדר ההפרדה, ולפני שנתיים מת מהתקף לב בעת שהשתתף בהפגנה נגד מאחזים. "הוא הוציא לאחי עין במו ידיו", מספר רג'וב. "אחרי שעשו לו את זה, וגם המיסו צלחת פלסטיק על הגב שלו, גייסתי אותו לעבוד בשביל ישראל. הוא אחראי לתפיסה של מבוקשים רבים".
איך שאר המשפחה שלך הגיבה לשיתוף הפעולה עם ישראל?
"ההורים והאחיות שלי תמכו בי, אבל כמובן הייתה ביקורת מצד אחי יונס, שנחשב לדמות חשובה במאבק הפלסטיני ולמעשה ניהל את כל החלפת השבויים בעסקת ג'יבריל. יש לו קופת מאבק גדולה מאוד, והוא נחשב למי שעשה הרבה יותר מג'יבריל רג'וב, שעסוק בדיבורים. לג'יבריל אין קופת מאבק, הוא רק פוליטיקה".
למה הכוונה ב"קופת מאבק"?
"קופת מאבק זה מה אתה שווה מבחינת העשייה שלך. זה בעצם כמה הרגת. יונס היה ראש חוליית טרור בהר חברון, הוא ביצע פיגועים והרג ישראלים. בגללו בעצם השב"כ פנה אליי".
ומה הייתה התגובה של יונס לצד שבחרת?
"היו דיבורים קשים, הוא היה מתקשר אליי וצועק, אבל אני גם שמרתי עליו. הוא קיבל הטבות שארגנתי לו. הוא שייך לדור הישן בפת"ח, והיום הוא לא מקבל את הכבוד שמגיע לו".
גם בן הדוד נאיף רג'וב – השר לענייני דתות בממשלת חמאס, ואחיו של ג'יבריל רג'וב – נהנה מקשריו של המשת"פ. "כשנאיף היה צריך טיפול בתל-השומר, הוא קיבל אותו", מספר עבד.
לג'יבריל רג'וב אין בעיה עם בן דוד כמוך?
"ברור שמה שאנחנו עושים לא מקובל עליו, אבל גם הוא יודע איפה אני כשהוא צריך אותי. בסופו של דבר גם לי קוראים רג'וב, ולשם הזה יש משמעות במקום שממנו אני בא".
את כוחו של השם רג'וב יכולה להמחיש חתונת בתו של עבד, שהתקיימה באחד מכפרי יו"ש בשטח סי. אל החתונה הזו הגיעה החמולה על כל אגפיה - מחבלים וסייענים כאחד. ואם זה לא נשמע מספיק הזוי, רג'וב מספר על מה שהתרחש מאחורי הקלעים: "קיבלנו ידיעה שחמושים של חמאס רוצים לסגור איתנו חשבון. הרשות הפלסטינית מצדה שלחה לנו כוח אבטחה של שמונה חמושים גלויים ועוד כמה סמויים. בנוסף, כוחות צה"ל כיתרו את כל הכפר ובדקו מי נכנס.
"איך קיבלנו שמירה מהרש"פ? כי אני ממשפחת רג'וב. זה לא משנה אם אתה ישראלי או פלסטיני - רג'וב זה כוח, וכשיש טקס כמו חתונה אף אחד לא יתקרב אלינו".
אשתו הראשונה, הפלסטינית, עדיין גרה באזור חברון, ואינה מעוניינת לעזוב את הכפר ולעבור לחיות בישראל. לדברי רג'וב, איש לא מעז להציק או להתנכל לה. ילדיו, שכאמור מתגוררים בישראל, נוסעים לפעמים לבקר את אמם בכפר.
ואין פחד שיפגעו בהם?
"הילדים שלי מאוד רצויים ומכובדים שם. אין עליהם תווית של משת"פ, למרות שהם משתייכים לפלג הציוני של משפחת רג'וב", הוא צוחק. "יש לנו תומכים שם, לפחות אלפיים איש חושבים כמונו".
אותו עצמו, הוא מספר, ניסו לרצוח ארבע פעמים. פעם אחת כמעט הצליחו: השב"כ הזהיר אותו שעליו לצאת מיד משטחי הרש"פ, אבל רג'וב התמהמה, ונפצע בניסיון התנקשות. מאז העתיק את חייו לישראל, וכיום הוא ממעט להגיע לשטחי יהודה ושומרון.
ההתאקלמות של סייען-לשעבר, כך גילה, היא משימה קשה. מנהלת השיקום – גוף שמטפל בסייענים ומשתפי פעולה הנקלטים בארץ – סיפקה לו דירה בלוד, ורק אחרי שנכנס אליה הבין שמדובר בשכונת פשע. לאחר מכן עבר לשכונה דתית בירושלים, אך התושבים לא אהבו את העובדה שערבי מתמקם לידם. רק באשקלון, ליד הים, הוא מצא קצת מנוחה. הבעלים של אחד המלונות בעיר, איש עסקים שתורם לאוכלוסיית הסייענים בארץ, מעסיק אותו כטבח ראשי במלון. מדי פעם רג'וב מעביר הרצאות בענייני ביטחון ומזרח תיכון במכון טרומן של האוניברסיטה העברית. הוא מלמד שם יחד עם ד"ר רוני שקד, לשעבר עיתונאי ואיש שב"כ, שגם מכיר אותו מפעילות ביטחונית משותפת.
אנחנו נפגשים בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, ימים שבהם החברה הישראלית מוקירה את מי שתרמו והקריבו למענה. רג'וב אומר שגם קהילת הסייענים ומשתפי הפעולה הייתה צריכה להתכבד בהדלקת משואות לתפארת מדינת ישראל, אך היא אינה מקבלת את היחס הראוי לה. "אני לא טוען שלא קיבלתי כסף או תגמולים. כן, קיבלתי. אני סייען שמשרד הביטחון פינק אותו לא מעט. לא היה חסר לי כסף אף פעם. אבל אני מייצג קבוצה מושפלת ומאוכזבת. חלק מהחברים שלי חיים בישראל בלי זכויות, ואחרים נשארו ברשות וחייהם בסכנה. הם לא מקבלים פנסיות, משכורת או הטבות.
"מבחינת תרומה למדינה, אם נשווה בין סייען לבין חייל מן השורה, אין ספק שהתרומה של הסייען גדולה הרבה יותר. גם אם תשווה ביני לבין עובד מדינה רגיל, תראה שיש פערים לא נורמליים. עבדתי 35 שנה בשירות הביטחון של ישראל, ובכל זאת עובד עירייה זוטר מקבל הרבה יותר ממני. ומי מאיתנו תרם למדינה יותר? מי הביא מידע קריטי על מגש מזהב? הסייענים מצילים חיים".
אבל אתה מבין שמבחינת המדינה יש הבדל בין חייל שנלחם למענה, לבין אדם מבחוץ שבוחר להיות סייען ולא תמיד ברורים המניעים שלו.
"בעיניים שלי, הפעילות שאני עשיתי הייתה לטובת ישראל, לטובת הביטחון בישראל, ואם תרצה - גם לטובת עולם שפוי יותר. ברור שמדובר בעשייה ציונית. בניי הם אזרחים למופת. היחס אלינו לדעתי צריך להיות אחרת לגמרי. ואם אתה שואל אותי אז כן, ראוי גם שנדליק משואה לתפארת המדינה. הסייענים הם חלק ממערך הביטחון של מדינת ישראל".
במבט לאחור, היית חוזר על אותו מסלול חיים ועל אותן החלטות, למרות המחירים ששילמת?
"יש דברים שבדיעבד הייתי משנה. אם היה אפשר לחסוך דם וכאב, הלוואי. אבל בפועל אהבתי את מה שעשיתי. אהבתי את התוצאות של הפעילות שלי, אהבתי להילחם ואהבתי להציל חיים. אני לא מתחרט".
משירות הביטחון הכללי נמסר בתגובה: "המנהלה הביטחונית לסיוע מטפלת בסייעני כוחות הביטחון שהוכרו כזכאים לכך על ידה, לפי כללים וקריטריונים שנקבעו בעניין, וזאת מכוח החלטות ממשלה, לפנים משורת הדין ומטעמים הומניטריים מובהקים.
השיקום הוא תהליך ממושך שאינו מתמצה בסיוע כספי חד-פעמי, כי אם בליווי אישי צמוד של צוות מיומן ומקצועי העומד בקשר ישיר עם המשוקם, תוך השקעת תשומות רבות בהתאם לצורכי המשוקם ובהתאם לכללים שנקבעו לכך. המנהלה מסייעת למשוקמים בדיור, בחינוך, בבריאות, בתעסוקה וכדומה, במטרה לאפשר למשוקם להשתלב בחברה. יודגש כי באפשרות כל משוקם לפנות אל הצוות השיקומי בכל עת, לכל דבר ועניין".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם