ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

ביקור טראמפ: הזדמנות היסטורית עבור ירושלים

כדי להעניק לעיר מתנה מושלמת ביום חגהּ, נשיא ארה"ב צריך פשוט לא לעשות דבר, ולאפשר לחוק העברת השגרירות מ-1995 לחול. כדי שזה לא יוחמץ, בירושלים צריכים דווקא כן להתאמץ ולעשות יותר

"נעביר את שגרירות ארה"ב לבירת הנצח של העם היהודי, ירושלים"
(דונלד ג'יי טראמפ, ועידת איפא"ק, מרץ 2016).

רק כוח עליון יכול לזמן רצף אירועים שכזה. בכ"ו באייר, 22 במאי, צפוי הנשיא הבלתי-שגרתי ביותר בתולדות ארה"ב, לדרוך לראשונה על אדמת ירושלים. יומיים אחר כך, בכ"ח באייר, 24 במאי, תציין ישראל חמישים שנה לשחרור העיר שחוברה לה יחדיו.

בתום שבוע נוסף, ב-30 במאי, יגיע רגע האמת. בפני טראמפ תיקרה הזדמנות היסטורית חד-פעמית לשדרג לנצח את מעמדה הבינלאומי של בירת ישראל. שכן כאשר ישוב מביקורו הראשון בחו"ל כנשיא, יונח על שולחנו בחדר הסגלגל החוק המחייב את הממשל להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים.

וכך נאמר באותו חוק: 1. לכל מדינה הזכות לקבוע את בירתה; 2. בירושלים נמצאים מוסדות השלטון של ישראל; 3. ירושלים היא המרכז הרוחני של היהדות, ומהווה מקור השראה גם לדתות אחרות; 4. מאז 1967 ירושלים מאוחדת תחת מנהל ישראלי.

כפועל יוצא מהרקע הזה קבעו חברי הסנאט ובית הנבחרים כי: 1. ירושלים צריכה להישאר עיר בלתי מחולקת, השומרת על זכויות כל הדתות וכל העדות; 2. ירושלים צריכה להיות מוכרת כעיר הבירה של ישראל; 3. שגרירות ארה"ב צריכה להתמקם בירושלים לא יאחר ממאי 1999.

אלא שמאז שאושרו השורות האלה ברוב עצום, כל הנשיאים - ברק אובמה, ג'ורג' בוש (הבן) וביל קלינטון, חתמו אחת לשישה חודשים על ה-Waiver - סעיף 'ויתור' שנכלל בחוק ומאפשר לדחות את יישומו.

אגב, מי שרקם בשעתו את הסעיף הזה הוא השגריר הקודם של ארה"ב בישראל, דן שפירו, שהיה אז עוזר של אחת הסנטוריות, וכך למעשה עיקר אותו מתוכן. טראמפ, מי שלאורך כל הקמפיין ובנאום ההשבעה שלו התחייב לשבור את הממסד הוושינגטוני, יתבקש כעת על ידי אותו ממסד לעשות בדיוק מה שעשו שלושת קודמיו ב-19 השנים האחרונות - להפעיל את סעיף הדחייה בת חצי השנה.
   
ב-1 ביוני, ארבעה ימים לפני שנציגויות ישראל בארה"ב יחגגו את הניצחון ההיסטורי של ששת הימים, טראמפ יהיה חייב לקבל את ההחלטה: אם הוא נמנע ממעשה אקטיבי ופשוט מניח לחוק להיכנס לתוקף, או הולך בדרך הנשיאים שקדמו לו, מותיר את המצב המעוות על מכונו, מחמיץ את ההזדמנות והתזמון הסמליים כל כך, ומפספס הענקת תשורה משמעותית לישראל ביום חגה.

מה שבטוח הוא שאם המחסום הפסיכולוגי יישבר וטראמפ יחתום 'ויתור' בפעם הראשונה, אחריה יבואו גם השנייה והשלישית. ההזדמנות תרד לטמיון, כנראה לעשרות השנים הבאות. טראמפ גם יאותת בכך לעולם שלמרות היומרה להיות נשיא אחר, הוא לא באמת שונה.

מנגד, אם הנשיא יעמוד בהבטחתו ופשוט יימנע ממעשה אקטיבי כלשהו, החוק ייכנס לתוקף באופן אוטומטי. ירושלים המאוחדת, עיר הנצח של העם היהודי, תוכר כבירת המדינה היהודית, והתפנית החדה במדיניות האמריקאית תורגש מקצה העולם ועד קצהו.

במחיר נמוך בהרבה ממלחמה עם צפון-קוריאה, המהלך האמריקאי יקרין לכל בירה בגלובוס. בייחוד יאותת טראמפ למטורפים האסלאמיים, השיעים והסונים, שאמריקה שלו לא מגלה סובלנות כלשהי כלפי מי שמנהלים מלחמות דת, או משמידים אתרים דתיים של אחרים - וזה כולל את הרשות הפלסטינית שדוחקת בשיטתיות נוצרים מתחומיה וכמובן לא מאפשרת ליהודים חופש דת.
     
במקום הפלורליזם המעוות הזה, שאיננו אלא לגיטימציה לאלימות ולחורבן, טראמפ יבהיר שאמריקה שלו עושה צדק היסטורי, וגם מגבה ומחזקת את המדינה שמעניקה חופש לכול ושומרת על אוצרות הדת של הכול. הצעד הזה, ולא פנטזיות על הסכמי דמים הזויים ומסוכנים, הוא הדיל האולטימטיבי שהנשיא יכול לבקש לעצמו. צעד כזה, ולא נוסחאות שדופות וכושלות, ייזכר לטראמפ כצעד היסטורי המשתווה לזה של הכרת טרומן בישראל ב-1948.

אם מדברים על 48', כדאי להזכיר לנשיא טראמפ מי הם אלה שהתנגדו אז להקמת המדינה היהודית. ובכן, מלבד ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב, הייתה זו גם מחלקת המדינה האמריקאית וה'ניו-יורק טיימס', וכן בגוף בשם 'המועצה האמריקאית ליהדות', שאמנם נחשב מיעוט מבוטל מקרב כלל היהודים אך הצליח לפקוד לא פחות מ-20 אלף חברים. ואיך כל זה קשור לחוק ירושלים?

ובכן, האנשים אמנם אחרים, אבל אותם גופים וישויות שניסו למנוע אז את הכרזת העצמאות, הם שדוחקים כיום בנשיא להפר את הבטחתו בעניין ירושלים. במקום חאג' אמין אל-חוסייני יש לנו את אבו-מאזן כמנהיג הפלסטינים. מלך ירדן עבדאללה נושא את שם סבו מאז. מחלקת המדינה היא אותה מחלקת מדינה, וה'ניו-יורק טיימס' היה ונותר עוין לישראל. אפילו שמות הנשיאים האמריקאים דומים (Trump, Truman).
 

     
כמו אז, גם כיום ישנו היהודי התורן הפועל נגד רצון ההנהגה של עמו. הפעם קוראים לו רונלד לאודר. הוא יהודי חם, מיליארדר ועומד בראש הגוף שנקרא 'הקונגרס היהודי העולמי'.

על פי פרסומים של העיתונאית טל שלו באתר וואלה ובעיתונות האמריקאית, לאודר הוא שמדרבן את הנשיא טראמפ לפעול להשגת הסכם בין ישראל והרשות הפלסטינית. הוא גם מזמזם באוזני הנשיא שישראל ולא הפלסטינים אשמה בקיפאון שבין הצדדים. נגד השכל הישר ונגד כל מי שעיניו בראשו, הוא מאמין שהפלסטינים בשלים להסכם. לעמדה המוזרה הזו מצטרף עניין אישי מאוד.

לאודר, שכשל כפוליטיקאי וכאיש עסקים, נמנה בעבר על מעגל מקורביו של ראש הממשלה נתניהו. ב-2011, ערוץ 10 שהיה אז בבעלותו פרסם את תחקיר 'ביביטורס' על נסיעות נתניהו בעולם, ומאז שורר קרע בין האישים. כך שכאשר לאודר מדרבן את הנשיא ללחוץ דווקא על ישראל, כפי שייחס לו המגזין 'ג'ואיש אינסיידר', הוא גם נוקם בחברו לשעבר נתניהו.

את כל זה לאודר מסוגל לעשות משום שהוא וטראמפ באים מאותה שכונה, פשוטו כמשמעו. שני האישים ילדים להורים עשירים מאוד, וגדלו באותם רחובות בצפון-מזרח מנהטן. בין המשפחות ישנה מערכת קשרים הדוקה המתפרסת על פני עשורים. שניהם משתייכים לאותו מילייה, נפגשים באותם אירועים חברתיים, ונדרשו לעמוד ברף הציפיות הגבוה מאוד של עצמם ושל סביבתם.

טראמפ העריץ את אסתי לאודר, אמו של רונלד ומייסדת האימפריה, דווקא משום שעשתה את הונה בגיל מבוגר יחסית. היא מצדה האמינה בבן התפנוקים של איל הנדל"ן פרד טראמפ. אותו בן הוכיח את עצמו בסופו של דבר והגיע למשרה הרמה בעולם. הבן לאודר הפך לאוצר אמנות בינלאומי ולפעיל שעשה למען העם היהודי גדולות ונצורות, כולל מאבק נחרץ באנטישמיות וב-BDS והענקת תרומות נדיבות למוסדות ולגופים בישראל.
     
אלא שיש גם פעולות אחרות. יהיו מניעיו אשר יהיו, לאודר רוצה להביא שלום, ובטוח שהוא עצמו יכול לעשות זאת. לפני שנתיים נפגש עם אבו-מאזן, ולא בפעם הראשונה. ב-2012, בשיאו של מאמץ הדה-לגיטימציה הפלסטיני נגד ישראל, ביקש ראש הממשלה מכל הארגונים היהודיים להימנע ממפגשים עם ההנהגה הפלסטינית. כל הארגונים צייתו. לאודר צפצף, ויזם מפגש בלונדון בין מנהיגי קהילות מאמריקה הלטינית ובין עבאס.

אחר כך האשים בפומבי את נתניהו בסרבנות למשא ומתן עם עבאס. גם עם הטייקון הפלסטיני מוניב אל-מסרי, המקורב לחמאס, נפגש פעם. בהזדמנות אחרת אמר לראש הממשלה האיטלקי: "אני יכול לעשות דיל עם חמאס".

כל הרקע הזה מוביל לכך שדלתות הבית הלבן פתוחות לפני רון לאודר, לא פחות מקו הטלפון בין טראמפ לנתניהו. וכך, השאלה האם ארה"ב צריכה להעביר את השגרירות לירושלים הופכת גם לקרב אישי בין שני יריבים מרים. מנהיג מדינת היהודים מכאן, ומי שרואה עצמו "מלך היהודים" - כך מעידים אנשים שעבדו איתו - מכאן.

האחד מעוניין בהעברת השגרירות (אם כי לא מתאבד על העניין), השני מלהיב את טראמפ על הסכם דמיוני וכפועל יוצא מזהיר אותו מנקיטת המהלך. ענף צדדי של הקרב הוא העדות שמסר לאודר נגד נתניהו בפרשת המתנות לפני כמה חודשים.

הדברים מגיעים לידי כך שגורמים במערכת המדינית המעורים בפרטי מהלכיו של נשיא הקונגרס היהודי, החלו לתהות האם האיש - וזו האשמה חמורה - איננו מחבל באינטרסים של מדינת ישראל.

"הוא מנסה להכניס את עצמו לכל דיל אפשרי, ולא מבין איפה עובר הגבול בין תפקידו כמנהיג ארגון יהודי חשוב ובין תפקיד ראש ממשלת ישראל. שום מנהיג יהודי אחר ושום ארגון יהודי אחר לא מתנהג כך", אומר אדם שעבד עמו בעבר.

אך לא רק בגלל טראמפ עשויה ההזדמנות הפנטסטית לחמוק. לא פחות ממנו תהיה אחראית לכך ישראל. כפי שנכתב פעמים רבות בעיתון זה מאז בחירת טראמפ, זהו ראש הממשלה נתניהו שהציב את איראן, איראן ואיראן בשלושת המקומות הראשונים של סדר העדיפויות שלו.
 

 
אמנם בכמה הזדמנויות הביע נתניהו תקווה שהשגרירות תועבר, ואף הסביר שבעקבות האמריקאים יבואו אחרים. גם השר ישראל כץ, שבשבוע שעבר נפגש עם שליח הנשיא ג'ייסון גרינבלט, הביע שם את הציפייה הישראלית להעברה מיידית של השגרירות.

עם זאת, ההנהגה הישראלית לא יוצאת מגדרה למען יישום החוק האמריקאי, שסעיפו ההצהרתי המכיר באחדות העיר חשוב לא פחות מהצעד המעשי של העלאת השגרירות. שרי הליכוד, שיודעים לחדד מסרים בעת הצורך, שומרים פתאום על התנסחויות מאופקות. גם ראש הממשלה לא בדיוק מתעקש על הנושא. המערכת המדינית רוחשת שמועות שלפיהן בשיחות האינטימיות עם הנשיא, נתניהו העביר מסרים שהנושא לא בוער כל כך.

יו"ר המפלגה הרפובליקנית בישראל, עו"ד מארק צל, טוען בעקביות מאז ינואר שנתניהו הוא שמעניק לטראמפ אור ירוק להימנע מהעברת השגרירות. גם דיפלומטים ערבים מספרים בשיחות סגורות שנתניהו היה נוח מבחינתם בעניין ירושלים. ראש הממשלה ואנשיו מכחישים מצדם בתוקף את כל הטענות הללו.

מה שבטוח הוא שאפשר לעשות יותר. בשנות התשעים נתניהו הקים את שכונת הר-חומה על אפו וחמתו של הנשיא קלינטון. בימי אובמה הוא שחרר פרויקטים בירושלים, אם כי במינון מוגבל. בתקופת טראמפ, נתניהו מנומס במיוחד. בשיחות סגורות אומר ראש הממשלה שהוא מעוניין בהעברת השגרירות, אך לא מוכן לשלם מחיר בעבור צעד שטראמפ הבטיח לעשות ללא תמורה.

נדמה שבנקודה הזו כדאי לחזור שוב להיסטוריה. בשנתיים הראשונות לקום המדינה, דוד בן-גוריון קבע עובדות בשטח וביסס את ירושלים כבירת ישראל, אף שהמעצמות - כולל אמריקה - לא אהבו זאת, ואף שהחלטת החלוקה הגדירה את העיר כבינלאומית.

נתניהו, המגדיר עצמו כאיש הציונות המדינית של הרצל, נמצא עכשיו במרחק נגיעה מהכרה פורמלית של ארה"ב בעובדות שקיבע אז בן-גוריון. הוא רק צריך ללחוץ קצת, להקפיץ את ירושלים לראש סדר העדיפויות, לנצל את ההזדמנות ההיסטורית של ממשל טראמפ.

כמו בתקדימי עבר, שבהם ישראל התעקשה על האינטרסים שלה ולבסוף זכתה להערכה, כך גם הפעם עמדה נחושה של נתניהו רק תוסיף נקודות, לו ולישראל. לראש הממשלה וסביבתו השפעה עצומה על הנשיא וסביבתו. אם לא עכשיו, אימתי יעלה את ירושלים על ראש שמחתו? 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg