ראשי » חדשות » בארץ

אגדות על שחמט שהיו באמת – וכאלה שממש לא

יהודים חיבבו את משחק המלכים מאז ומתמיד, והמשחק חיבב אותם. וכמו כל קשר של חיבה והיכרות עמוקה, הוא כלל שירים, הוראות "עשה" ו"אל תעשה", וכמה סיפורים מופלאים אך לא בהכרח מבוססים

 המלך נגד הרמטכ"ל

לא ברור מה מקור האגדה היהודית שלפיה שלמה המלך המציא את השחמט, ואף שיחק בו מול שר צבאו, בניהו בן יהוידע. אנחנו כן יודעים על בניהו שהוא היה מגיבורי דוד, "בן איש חיל רב פעלים מקבצאל. הוא הכה את שני אריאל מואב, והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג" (שמואל ב', פרק כ"ג). אחר כך עמד לצד שלמה בזמן המאבק על ירושת המלוכה, והרג את יואב בן צרויה, שתמך באדוניהו המורד. אף מילה על שחמט.

לא רב, אלוף

אלוף העולם הראשון בשחמט, וילהלם שטייניץ, היה בן למשפחת רבנים, בחור ישיבה שניצח בקרבות הלוח את כל גדולי העולם דאז. ב-1866 הוא זכה בכתר, והחזיק בו במשך 28 שנים, עד 1894. מי שירש אותו היה הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי פרופ' עמנואל לסקר, גם כן בחור ישיבה בצעירותו. הוא אחז באליפות שנה אחת פחות משטייניץ – 27 שנים רצופות.

 

טבח מאדום לשחור

רבי אברהם אבן עזרא, הפילוסוף ופרשן המקרא שפעל במאה ה-12 ,כתב שיר על שחמט. למשחק הוא מתייחס כאל מלחמה בין "אדומים" ו"כושים". הנה כמה שורות מתוכו:

"ואין שולפים במלחמתם חרבות/ ומלחמתם מלחמת מחשבות
וניכרים בסימנים ואותות/ בפגריהם רשומות וחתומות
ואדם יחזה אותם רגושים/ ידמה כי אדומים הם וכושים
וכושים בקרב פשטו ידיהם/ אדומים יצאו אל אחריהם
וכולם הורגים אלה לאלה/ וזה את זה ברוב חמה מכלה".


נגעת-נסעת

אחד השחמטאים המוכרים ביותר בארץ ישראל המנדטורית היה משה מנדל מרמורוש, יליד רומניה. מרמורוש עלה לארץ ב-1925, בגיל 22, והתחיל לשחק שחמט בשדרות רוטשילד בתל-אביב. בתוך זמן קצר התברר שאיש בארץ לא יכול לו. כדי להורות את מיומנות השחמט ברחבי היישוב העברי, החל מרמורוש לקיים משחקים סימולטניים במושבות. ב-1928 הוזמן לשחק ברבת-עמון מול האמיר עבדאללה, שהיה חובב שחמט. האמיר הפסיד.

בהמשך כתב מרמורוש מדור שחמט בעיתון "דבר". העורכים ביקשו מוועד הלשון העברית ליצור מילון למונחי שחמט, שיאפשר להאחיד את הכתיבה בתחום. בוועדה שהוקמה לצורך כך ישבו בין השאר מרמורוש עצמו ונתן אלתרמן. הם קבעו את שמות הכלים - מלך, מלכה, רץ, פרש, צריח ורגלי - וחידשו את המונחים "ערוגה" (משבצת בלוח המשחק), "דרך הילוכו" (הכאה באלכסון של רגלי שפתח בצעד כפול), "הצרחה", "התראת שח", "מטמוט" (ניצחון במט), "לפטט" (לכפות פט - מצב של תיקו), "מלגז" (רגלי המאיים על שני כלים במקביל), "גלגול" (הפיכת רגלי לאחד הכלים הבכירים כשהוא מגיע לשורה המרוחקת), "נגעת-נסעת" (חובת השחקן לעשות שימוש בכלי אם נגע בו), והמילים החשובות מכולן: "אלוף", "אלופה" ו"אלּופּות" (לא "אליפות"!). המילה "אלוף" היא במשמעות של לימוד, חוכמה והשכלה, כמו "אולפן" ו"אילוף". רק אחרי שפשט השימוש במונח הזה במסגרת "ספורט" השחמט, הוא עבר גם לענפי ספורט אחרים.
 

מט ביום השבת

יהודים התלבטו לאורך השנים בכמה שאלות הלכתיות הנוגעות למשחק. בפירוש המשניות שלו מונה הרמב"ם את השחמט בין משחקים שנאסרו בגלל ההימורים שהתלוו אליהם. מי שלא מהמר יכול לשחק שחמט, אבל האם מותר לעשות זאת בשבת? הרב גבריאל פונטרימולי מטורינו כתב ש"עינינו ראו המצחקים כמה עונג יש להם באותו הצחוק, ולכן האישקאקי (שם עתיק של משחק השחמט – א"ג) מוכנים לדבר היתר, ואין בהם איסור מוקצה".


ויקטור, אני אביך

אגדה יהודית עממית מספרת שילד בשם אלחנן, בנו של הפייטן רבי שמעון בן יצחק ממגנצא, נחטף בגיל קטן והובא למנזר. הוא חונך לחיי נצרות ובבגרותו הפך לאפיפיור ויקטור השלישי. באחד הימים הוזמן רבי שמעון ממגנצא לשחק שחמט עם הכס הקדוש, ונדהם כשהאפיפיור ניצח אותו באמצעות מהלך שהיה מוכר לו היטב; שנים רבות קודם לכן לימד הפייטן את בנו אלחנן לשחק כך. האפיפיור שהתוודע לשורשיו התפטר מהמשרה, ואחרי כמה שנים נרצח בידי צלבנים. אלא שהכרונולוגיה של הסיפור לא תואמת את ההיסטוריה – מסע הצלב הראשון יצא לדרך למעלה משבעים שנה לאחר מותו של רבי שמעון ממגנצא - והאגדה הזו היא כנראה רק עוד אחת מכמה אגדות על אפיפיור יהודי.


הלילה לא לומדים תורה
  
בחסידות חב"ד מפורסמת ביותר תמונת הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון, כשהוא משחק שחמט עם חמיו, הרב יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ). לפי האגדה הם עושים זאת ב"ליל הניטל", ערב חג המולד, שבו נהגו לא ללמוד תורה מהשקיעה ועד חצות, כדי "לא להוסיף חיּות בקליפות". לשני אנשים חכמים וחריפים כאלה, החלופה חייבת להיות משהו שייגע את המוח לכל הפחות כמו לימוד תורה – ושחמט הוא הפתרון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg