קו מחבר: כשציירים פוגשים קשישים וניצולי שואה
ההתמקדות בפרטים של קמטי הזקנה לא הסיחה את הדעת מהסיפורים. ניצולי שואה ואמנים שהשתתפו במיזם דיוקנאות מיוחד מספרים על העבר, ועל המפגש בין הדורות
ישראל אליעזרי
ישראל נולד בירושלים בשנת 1933 לבתיה ולשמואל אליעזרי – הרב של שכונת בית־וגן מעת הקמתה, שכיהן גם כדיין וכרב הצבאי של אזור ירושלים. ישראל, אחיו ושלוש אחיותיו גדלו בשכונה שבאותם ימים - טרום מלחמת השחרור - לא נחשבה לחלק מירושלים. ישראל למד בישיבה בכפר־הרא״ה ולאחר מכן בבית ספר תיכון בירושלים.
בצבא הוא שירת בנח״ל, בגרעין בני עקיבא, ובהמשך יצא לקורס קצינים והיה למפקד היאחזות קציעות באזור ניצנה והיאחזות עין־גדי. עם השחרור, בשנת 1954, החל ללמוד גיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בעבודת הגמר של התואר השני מיפה את הגליל העליון. כגיאולוג עבד בחברות נפט - “נפטא״ וחברת הנפט הלאומית. לקראת סוף העשור נשא לאישה את שולה, אשתו הראשונה.
במלחמת ששת הימים ישראל היה אחד המפקדים שהשתתפו בשחרור ארמון הנציב, בית־לחם ומדבר יהודה.
ישראל המשיך להתקדם בעבודתו, והשתתף בחיפושי נפט רבים ברחבי העולם, וגם בקידוחים. בשנת 1974 החל לעסוק בגיאולוגיה של אבנים יקרות במכרות בברזיל. החברה בבעלותו אחראית לגילוי כמה מכרות באפריקה - בעיקר בטנזניה, זמביה ונמיביה. בשנת 1999 הוא נבחר לנשיא הארגון העולמי של העוסקים באבני חן, בעלי מכרות, מלטשות וסוחרים בינלאומיים. הוא שירת בתפקיד עד שנת 2003.
בשנת 2001 נפטרה שולה. בהמשך התחבר ישראל לבת זוגו רחל ראשוני, והם חיים יחד עד היום. לישראל שלושה ילדים: זוהר, עו״ד ועורך פטנטים; אורן, שעובד לצדו; וורד, העוסקת באנימציה. הוא סב לתשעה נכדים.
ציירה את ישראל: נכדתו, מור אליעזרי
“ציירתי את סבא ישראל בצבעי שמן על קנבס. אני מאמינה בציור מתוך התבוננות במציאות - ישר מהמציאות אל תוך הקנבס, בלי גורמים מקשרים, בלי מצלמות ומסכים. כך נוצרת תמונת מציאות אותנטית, אמיתית. בלי קיצורי דרך.
“בזכות הפרויקט זכיתי למפגש יוצא דופן עם סבא שלי. במשך שלושה חודשים, המפגשים השבועיים שלנו, אחד על אחד, היו שונים לחלוטין מהפגישות המשפחתיות שדרכן חוויתי אותו כל חיי. יצא לי לראות אותו מקרוב, להתבונן בו ולדבר איתו כמו שלא יצא לי מעולם. זכיתי לצייר את סבא כמו שאני מרגישה אותו - הרפתקן, חכם, אוהב ומסקרן. ההתנסות הזאת מילאה אותי באהבה ובהכרת תודה״.
איווטה ויצמן
איווטה נולדה ב־1933 בעיר נובוגרד־וולינסקי שבאוקראינה. כשהחלה הפלישה הגרמנית לרוסיה היא הייתה בת שמונה. פרטי הבריחה זכורים לה עד היום: משפחתה נאלצה לעזוב את ביתם החדש, שבו הספיקו לגור רק 12 יום, ולצאת לתפוס את הרכבת האחרונה והעמוסה ביותר. אביה ואחותה הגדולה כמעט לא הצליחו לעלות, ורק בזכות שני קצינים שעלו על גג הרכבת ופינו להם מקום הצליחה המשפחה כולה להימלט לצ׳לאבינסק שבאורל, במזרח רוסיה. היא זוכרת איך הלכה שם לבית הספר, אבל אף שהייתה אהובה על מורים ותלמידים הרגישה לא לגמרי שייכת, כי תמיד היה מי שהזכיר לה שהיא יהודייה.
אחרי המלחמה גילתה משפחת ויצמן שאין לה לאן לחזור. הבית שימש בזמן המלחמה כמפקדה נאצית, והופקע שוב כדי לשמש כמפקדה סובייטית. החפצים נגנבו מזמן בידי שכנים מקומיים וחיילים גרמנים. למרות הכול החליטו הוריה לשוב לעירם, כי אביה של איווטה היה רופא בכיר וידוע. בסופו של דבר הוא הצליח להחזיר את הבית לרשות המשפחה, הישג לא פעוט בתקופה הסטליניסטית.
איווטה השלימה בהצלחה את חוק לימודיה, התקבלה לאוניברסיטה וסיימה תואר בהצטיינות יתרה, אך קידומה המקצועי נעצר בשל התנכלויות על רקע אנטישמי.
היא נאלצה לעזוב את משפחתה ולעקור מאוקראינה לנובוסיבירסק, ושם עסקה במחקר ועבדה במכללה. איווטה חזרה לאוקראינה עם תואר שני והתקבלה לעבודה כמרצה באוניברסיטה בעיר רובנו. שם היא לימדה פילוסופיה עד 1990, מועד עלייתה ארצה. היא עלתה בגיל 57 יחד עם בתה ועם משפחת אחותה, והשתקעה בקריית־ים. לבתה נולדו שני בנים. כיום אחד מהם חייל בחיל האוויר, והאחר תלמיד כיתה ג׳.
ציירה את איווטה: מרינה קוטלר
בת 46, ציירת בסגנון פיגורטיבי. למדה באקדמיה לאמנות בסנט־פטרסבורג ובבצלאל. הציורים שלה משתתפים בתערוכות קבוצתיות בארץ ונמצאים באוספים פרטיים בארץ ובחו״ל.
ליצירה (70 על 90 ס״מ, שמן על קנבס) היא קראה “איווה לבובנה״.
“איווטה לבושה תמיד בטוב טעם – אודם אדום, תספורת אופנתית – וזה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלה. בחרתי להשתמש בצבעים חזקים ושמחים ובשמלה יפה על רקע כחול, כי בעיניי היא אדם שמח, צבעוני וצעיר בנפשו.
“החלטתי להצטרף לפרויקט כי חשוב לי להשמיע את קולם של האנשים הנפלאים האלה, את סיפורי החיים שלהם, כדי שהדורות הבאים יזכרו אותם. כשמישהו מתעניין בך, רוצה לשמוע, ובא לבקר ולצייר – אני מאמינה שזה משמעותי למי שעבר הרבה בחייו.
“הפרויקט מאפשר להתקרב באופן אינטימי מאוד לבן אדם ולשמוע אותו מספר את סיפור החיים האישי שלו, על התקופה של המלחמה, על הקשיים והזוועות. בתור ציירת, כשאני מתבוננת בפנים של איווטה – בעיניים שלה, שמלאות שמחה ועצב – אני מצליחה להכיר אותה טוב יותר דרך הציור״.
דב כהנא
דב נולד בטרנסילבניה שברומניה, ועלה לארץ עם אמו בשנת 1949, בהיותו בן שמונה. בתקופת השואה, הוא
ואמו חיו אצל דודתו כארבע שנים, וסבלו מרעב ומקור. גם אז וגם אחר כך, בארץ, אמו עבדה קשה כדי לפרנס אותו. דב זוכר זאת היטב. לדבריו, היא הדמות החשובה בחייו.
בארץ נקלטו דב ואמו בקיבוץ עין־דור, ובהמשך עברו לחיפה, שבה גר דב עד היום. הוא גרוש, אב לשניים, ועבד כסוכן ביטוח.
דב לא אוהב לאכול, והוא אכן רזה מאוד. לכבוד פגישות הציור לבש מקטורן שאולי התאים לו לפני שנים, אבל עכשיו נראה גדול הרבה מכפי מידותיו.
ציירה את דב: נטע גורן
"היה לי חשוב להשתתף בפרויקט. עשיתי את זה מתוך מחשבה על סבא שלי, שלמה גורן ז"ל, שהספיק לעלות לארץ אבל איבד את משפחתו שנשארה בפולין. הבחירה בפורטרט המסוים הזה של דב, מהזווית הזאת, הייתה כדי להעביר משהו מהנוכחות של דב כפי שעלתה מהפגישות שלנו".
שרל אסיס
שרל נולד בתוניס למשפחה מרובת ילדים. כשהיה בן שש בלבד הגיעו לשם הנאצים. אביו נשלח לעבודות כפייה, וכשבאחד הימים לא התייצב לעבודה הגיעו חיילים לביתו והכו אותו. אמו של שרל, מצילה בבריכה ואישה מרשימה, היכתה את אחד החיילים והפילה אותו.
בתגובה החיילים רצו להרוג אותה, אך המפקד צחק ואמר לחייל שאם אישה הצליחה להפיל אותו הוא אשם בכך. אחרי שהחיילים יצאו היה ברור שאמו של שרל חיה על זמן שאול. היא נמלטה לקרובי משפחה בכפר מרוחק, וכששבו החיילים שרל ואחיו בכו ואמרו שאמם עזבה אותם.
החיילים האמינו לסיפור. כשבועיים אחרי שנגמרה המלחמה, אמו של שרל חזרה הביתה.
שרל עלה ארצה ב־1956. הוא השתכן בבית־שמש ואחר כך עבר לתל־אביב. היום הוא מתגורר ביפו. הוא גרוש פעמיים, אב לשלושה וסב לעשרה. עבד כטכנאי משאבות בפז וכן כדוגמן ומורה לריקוד.
ציירה את שרל: לילי ריו
“בחרתי לצייר את שרל בציור דיגיטלי מודפס על קנבס. הוא אדם מלא חיוניות ושמחה, מוקף חברים, שמנהל חיים פעילים ומלאים. לשרל יש יכולת מופלאה ליהנות מהחיים, לקחת אותם בקלות ולחיות בכל הכוח. בחרתי להציג את שרל כמטאדור, בזכות תשוקתו מעוררת ההשראה לחיים״.
אנטוניה רוזנבאום
אנטוניה נולדה בסלובקיה ב־19 באוקטובר 1924. היו לה שבעה אחים ואחיות, אך מכולם שרדו רק היא ואחותה צביה. שתיהן הגיעו לאושוויץ־בירקנאו בגיל 17 ו־16, והסתירו את היותן אחיות כדי שלא יילקחו לניסויים של ד״ר מנגלה.
מספר האסיר של אנטוניה היה 1437. היא הועסקה כ״קומנדו קנדה״, ממיינת הרכוש שנלקח מהקורבנות. אנשי קומנדו קנדה נמצאו בין המשרפות במחנה ההשמדה, כך שאנטוניה ידעה על כל משלוח של יהודים שהגיע למחנה. אנטוניה שהתה במחנה שלוש וחצי שנים, עד השחרור במאי 1945. היא מאמינה שהצליחה לשרוד בזכות הצורך לשמור על אחותה ולדאוג לה, ובזכות היותה דוברת גרמנית, כך שיכלה לשמש כמתורגמנית לאנשי האס־אס.
לאחר השחרור צעדו אנטוניה וצביה בקור המקפיא עד לראומסבריג, כ־80 ק״מ מברלין, בליווי חיילי האס־אס החמושים. למרות שהיו כביכול חופשיות, העדיפו האחיות להיצמד לאנשי האס־אס ולא לחכות לצבא האדום, מה שבדיעבד התברר כהחלטה נכונה. מי שנשארה מאחור נאנסה ונרצחה בידי הלוחמים הרוסים.
במהלך הצעדה צביה התקשתה לצעוד ונחלשה מאוד. אנטוניה ניגשה לגרמני שברח עם עגלה וביקשה ממנו שייתן לאחותה לנסוע עמו. הגרמני צעק “לכי מכאן״, הכה בה בשוט והמשיך לנסוע. זמן קצר אחרי כן החלה הפצצה, ושתי האחיות תפסו מחסה. כשהמשיכו בצעידה הן גילו את גופתו של הגרמני, שנהרג מפגיעת פגז.
בהמשך הדרך הציע להן חייל יהודי־אמריקני לעלות לרכבת משא שנסעה לכיוון בלגיה. הן עלו לרכבת בלילה ופחדו פחד מוות להיתפס. בבוקר עלו לקרון שבויי מלחמה בלגים משוחררים שחסו עליהן. כשהרכבת הגיעה לבלגיה כולם התקבלו בצהלות, אך אנטוניה וצביה פחדו שיתגלה שאינן שבויות מלחמה בלגיות.
בתעוזתה קלטה אנטוניה בזווית העין זוג שעמד ובכה בין כל קריאות השמחה. היא הבינה שהם יהודים ופנתה אליהם, והם סיפרו לה שבתם יצאה מהמחבוא כדי להביא אוכל ולא חזרה. הם קיוו שיחד עם השבויים החוזרים תימצא גם בתם, אך תקוותם נגוזה. אנטוניה שאלה את הזוג היכן נמצאים כל היהודים, והם ענו לה שכולם עדיין מסתתרים ומפחדים לצאת, כי אינם יודעים מה יעלה בגורלם בחוץ. באמצעות הזוג הגיעו שתי האחיות לקהילה היהודית המוכה והחבולה.
בהמשך ניגשה אנטוניה לקונסוליה בבלגיה, אך שם ביקשו שתחזור לארצה. היא סירבה כי ידעה שלא נותר שם איש, ולא רצתה לחזור למקום שביקש להורגה. היא פנתה לצלב האדום וקיבלה חבילת מזון קטנה. האחיות המשיכו לבריסל, ושם הפנתה אותם הקהילה היהודית לזוג מילר, ששיכנו אותן בחדר והעסיקו אותן במפעל הרהיטים שבבעלותם. אנטוניה שימשה כטלפנית במפעל. מכיוון שלא דיברה צרפתית, היא חזרה על שלושה משפטים שהייתה צריכה להגיד ושהיו רשומים לה על פתק. במשך השנה היא למדה את השפה. כיום היא שולטת בחמש שפות: גרמנית, צרפתית, הונגרית, אנגלית ועברית.
בבריסל התחברו האחיות עם הבריגדה היהודית ותכננו לעלות יחד לישראל. שתיהן התחתנו, אך מכיוון שאנטוניה לא השיגה סרטיפיקט, היא נאלצה להינשא לאחיו של בעלה בנישואים פיקטיביים.
עם עלייתה ארצה ב־1946, אנטוניה התגוררה ברחוב צפניה בגבעת־שמואל בירושלים ועבדה במפעלי ייצור. במהלך ההפצצות במלחמת העצמאות נאלצה לברוח מביתה יחד עם בתה התינוקת.
אנטוניה רוצה לספר, כדי שלא ישכחו את הזוועות שעברו. “הנאצים השמידו את רוב יהודי אירופה״, היא זועקת עד היום, "ואיש לא נקף אצבע ולא בא לעזרתם. איפה היו כולם?״, היא שואלת. היא כועסת שהעולם עמד מנגד.
בעלה המנוח עבד בעיתון ״על המשמר״. יש לה שני ילדים, שבעה נכדים ושבעה נינים. כיום היא מתגוררת בגבעתיים ומתנדבת בבית התפוצות.
ציירה את אנטוניה: חדוה מזרחי
“אנטוניה היא סבתא רבה של הנכד שלי מצד חתני. ציירתי אותה בצבעי שמן על קנבס. ערכתי איתה שלוש פגישות, וישבנו במשך תשע שעות בסך הכול, שבמהלכן רשמתי סקיצות קצרות וכמה צילומים. השתמשתי בצילום כרפרנס לעבודה. אנטוניה היא לא מודליסטית, ולא יכולתי לבקש ממנה להישאר בתנוחה אחת. בער בעצמותיה לספר את סיפורה. היא הביאה קטעי עיתונות, ספרים שכתבו עליה בגרמנית ומכתבי בקשת סליחה מגרמנים שצפו בסרט בהשתתפותה שהוקרן בטלוויזיה הגרמנית.
“בחרתי לצייר את אנטוניה כשהיא עומדת ומספרת את הסיפור שלה, מבטה מופנה לזיכרונות העבר ותחת זרועה אלבום תמונות מהתקופה שאחרי המלחמה. בפגישות איתה חשתי צער עמוק על הזוועות שחוותה, אבל אנטוניה אינה רוצה שירחמו עליה. היא אישה פעילה, מארחת למופת, ביתה הצנוע מסודר ונעים. כשהגעתי לפגישה השנייה החלטתי במודע להסב חלק מהשיחה לנושאים אחרים, כי הרגשתי שלאנטוניה קשה מאוד לספר. היא כאילו חוותה מחדש את הזוועות. שוחחנו על המשפחה המורחבת ועל התקופה מאז שעלתה ארצה, על חתונתה וגם על תבשיליה המופלאים. היא בשלנית נהדרת.
“החלטתי להצטרף למיזם כי גם אני, כמו אנטוניה, רואה בכך שליחות, כדי שנושא השואה לא יישכח ויישאר בתודעה הציבורית. המיזם נפלא בעיניי, דרך נוספת להנצחה ותיעוד של אותם ניצולים שסיפורם חייב להישמע״.
רחל אברמוביץ
רחל נולדה ב־1930 בעיירה ליפקן שברומניה, בת ראשונה במשפחה. אביה היה צלם העיירה. רחל לא מעוניינת לדבר על השואה. הזיכרונות קשים לה מדי. מתוך משפחתה בת חמש הנפשות, היא היחידה ששרדה.
לאחר שחרור המחנה שבו שהתה הגיעה רחל לבוקרשט, ועלתה לישראל בעליית הנוער. היא נקלטה בקיבוץ דן, ושם קיבלו אותה החברים בחום ואהבה. היא הרגישה שזה ביתה וזו משפחתה. החברים דאגו לה לאוכל, עבודה, לימודים וחברה. הם היו מטיילים באזור, עובדים, שרים ורוקדים. זאת הייתה תקופה מאושרת.
בדן הכירה רחל את צבי, שעבד בספרייה. חתונתם נערכה במשמר־הירדן. צבי שלח שליח לקרוא לרחל ולומר לה להגיע מהר מפני שהגיע הרב שעורך את החתונות. החברות בקיבוץ הלבישו את רחל בחולצה רקומה חגיגית, והיא רכבה על חמור והגיעה למשמר־הירדן לחתונתה.
אחרי ארבע שנים עזבו רחל וצבי את הקיבוץ והשתקעו בנתניה, ושם רחל גרה עד היום. היא ילדה שלושה ילדים - משה ז״ל, דינה ואקו - ויש לה תשעה נכדים ו־13 נינים, והיד עוד נטויה.
ציירה את רחל: נכדתה, ליאור חסקלברג
"בחרתי לצייר את סבתא שלי בצבעי שמן על קנבס. כשחיפשתי את הבעת הפנים לציור, התבוננתי בחיוך ובאושר בעיניים שלה. דיברנו על הנכדים והנינים שלה, וזה המבט הנשקף בציור. סבתא לא רוצה לדבר על השואה, אבל אוהבת להיזכר בקיבוץ דן ותמיד אומרת שגם אם המצב היה קשה, היא תמיד שמחה על המקום שהיא נמצאת בו".
ריטה וייס
ריטה רייזל וייס נולדה ב־25 בדצמבר 1926 ליעקב ופרומה ימברגר. היא גדלה עם 11 אחיותיה ואחיה בטרנסילבניה, בעיירה דומוקוש. את ילדותה היא מתארת כעליזה ושמחה, עם ארוחות חגיגיות רבות משתתפים שכללו מאכלים מיוחדים לכל חג, יציאות רבות לטבע לקטיף פטריות ותותי יער, שמירת שבת וכשרות, ויציאה מהכיתה בעת שיעורי נצרות בבית הספר הכנסייתי.
רבים מאחיה של ריטה נישאו טרם המלחמה וילדו ילדים, וריטה נהגה לבקר בחופשות את אחת מאחיותיה, ברטה, שגרה בעיירה סאס רייגן. בביקורה האחרון לא יכלה לחזור לבית הוריה עקב הגבלות תנועה שהוטלו בשל המלחמה שהתקרבה. היא נותרה עם אחותה וילדיה בביתם. באחד הלילות דפקו שוטרי המשטרה ההונגרית בדלת ודחקו בהם לצאת מהבית כשלגופם כותנות לילה ותיק יד אחד בלבד. ריטה התעקשה להתלבש והשוטרים נאלצו לקבל את החלטתה. הם נעלו את דלת הבית ושמו עליה חותמת, וכך יצאה ריטה בת ה־17 עם אחותה ושני ילדיה הקטנים מהבית בפעם האחרונה והצטרפה לשיירה של מאות יהודים שצעדו ברחובות.
השיירה עצרה בכל פעם בבית אחר ואספה אליה עוד ועוד יהודים לקול צהלת השכנים הגויים. כל הולכי השיירה הועלו לרכבת המובילה למחנה ההשמדה אושוויץ. מיד עם הגיען הופנתה ריטה לימין, ואחותה ושני ילדיה הקטנים לשמאל. הוריה, שמונה מאחיותיה ואחיה, בני זוגם וילדיהם הקטנים הובלו כולם לאושוויץ לאחר שהות קצרה בגטו דז׳, ביום שני של חג השבועות 1944, ונספו כולם.
כיום היא מתגוררת בדירה מוארת במרכז תל־אביב. אישה אצילית ונאה בת 91. “נו, איך אפשר להגיד על אישה בת 91 שהיא יפה?״, היא שואלת במהלך המפגש עם אפרת גורן (34) שציירה אותה וסיפרה לה שכל מי שראה את הדיוקן שלה התייחס ליופייה.
“אני עדיין לא יודעת מה עושים אחר כך עם הציורים. זורקים אותם?״, שואלת ריטה. “אני רוצה שהתמונה תישאר אצלך״, אומרת אפרת. ריטה מתיישבת מולנו על הספה האדומה ומשיבה שתספיק לה תמונה קטנה יותר מהדיוקן המפואר שניצב כרגע בסלון.
ריטה היא אשת שיחה נעימה וצחקנית, וניכר שהיא מתורגלת בתיאור קורות חייה. “אני כבר לא שומרת את כל תעודות ההוקרה שקיבלתי על חלקי בהנצחת השואה, אין לי מקום לזה״, היא אומרת, ומצביעה רק על תעודה אחת ממוסגרת שניתנה לה מבית הנשיא.
אני שואלת את שתיהן על חוויית הציור מבחינתן. “את לא ממש מכירה את עצמך בציור״, אומרת ריטה. “כל אחד עובר חוויה דומה כשהוא שומע את הקול שלו מוקלט. זה תמיד נשמע אחרת. גם להסתכל בציור שממנו אני ניבטת מעלה תחושה זהה: זה כאילו לא אני, למרות שזה דומה כמובן״. לגבי המפגשים עצמם היא מוסיפה: “האמת שהופתעתי בהתחלה מהרעיון. עד היום אני לא מבינה מה המטרה בציור אם יש צילומים מפותחים כל כך, אבל הציירים רוצים לבוא ולבטא את הדמיון והכישרון שלהם אז ניתן להם, למה לא״. בהמשך היא תרכך את דבריה ותסכים ש“אמנות הציור היא משהו מאוד אישי״.
גורן מצדה מתארת את הציור כ״דרך טובה להיפתח. הרבה אנשים מתנדבים דרך כל מיני עמותות, וגם לי יצא בעבר לעשות דברים דומים. אבל כשבאתי עם המטרה של הציור הרבה מחיצות נשברו בקלות, זה הפך את הקשר למשמעותי. השקעתי בציור הרבה שעות, מה שגרם לי להכיר את ריטה טוב יותר. כשמשקיעים במשהו, מטבע הדברים גם נקשרים אליו. לא מציירים מיד״, היא מסבירה. “הכרנו, דיברנו, היא שפכה את הסיפור שלה. צילמתי אותה בערך חמישים תמונות טבעיות, ובחרנו תמונה שמבחינתי מייצגת אותה הכי טוב. לא רציתי להלאות אותה בציור, לכן אני מציירת בבית ומביאה לכאן במפגשים את הציור ומקבלת ממנה הערות: מה לא מדויק, איפה צריך לתקן״.
“גדלתי על סיפורי שואה״, מוסיפה גורן. “אבל הרגשתי שדרך הציור אני גם חווה את הסיפור הזה יותר לעומק, הכול נצבע בצבעים אחרים. לא הכרתי את ריטה קודם ואולי גם לא הייתי מכירה אותה בטבעיות, אלמלא הציור שיצר בינינו קשר בלי מחיצות ומכשולים. הצטרפתי למיזם כדי ליצור קשר דרך יצירה, ונוכחתי לראות איך גם היצירה עצמה מתהווה דרך הקשר. בחירת הצבעים, הקומפוזיציה, נקודת המבט בציור - כל אלה באו לידי ביטוי בציור לאור האישיות של ריטה והסיפור שסיפרה, שהצטייר אצלי בצבעים עזים ומוחשיים של כאב, קושי ואובדן, לצד צבעים של חיים, יופי ותקווה״.
בסופו של דבר נשארה ריטה לבדה באושוויץ. "אמרתי שמזל שלא נשארו לידי האחים והאחיות שלי – כי היה לי סבל כפול לראות אותם סובלים. אני לבד, ומה שיקרה יקרה. טוב, זה לא היה יפה", היא מסכמת: "כל הסיפור הזה לא היה יפה".
באושוויץ היא נקשרה לשלוש אחיות שלאחר המלחמה הפכו לגיסותיה, עם נישואיה ליהודה וייס, שורד זוועות המלחמה גם הוא. ריטה ויהודה עלו לארץ לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והתיישבו בקיבוץ מעגן. במשך השנים נולדו להם שתי בנות, ומהן ארבעה נכדים. יהודה נפטר לפני 25 שנה, וכיום גרה ריטה בגפה בתל־אביב. מנכדיה היא זכתה לראות גם בלידתם של שני נינים. "אנחנו משפחה עם הרבה אהבה. אחת הנכדות שלי נוהגת לומר 'סבתא, אצלך אפילו הקירות ספוגים באהבה'".
איך את מסבירה את זה? הרבה אנשים שהם דור שני לשואה מתארים בתים שהיה קשה לגדול בהם.
"אנשים שנולדו עם אהבה יודעים לתת אהבה. אני מכירה גם הרבה מאוד אנשים נורמלים שיצאו מהורים שעברו את השואה. כשהבנות היו קטנות והתחילו לשמוע סיפורים בבית הספר ולקרוא ספרים, הן תמיד שאלו 'אמא, היית שם? אמא, זה קרה לך גם?'. הייתי עונה להן: 'לא, לי קרה משהו אחר'. עד היום אף אחת מבנותיי לא שמעה את כל הסיפור שלי. יש דברים שבני המשפחה שלי לא יודעים".
למה?
"לא רציתי בזה. כשהנכד שלי למד בתלמה ילין באתי לספר את הסיפור, אבל זה היה נורא עטוף. לפני שהוא נסע לאושוויץ נתתי לו 27 שמות שיזכיר שם. כשהוא חזר הוא אמר לי 'סבתא, תסלחי לי. לא קראתי את כל השמות, לא יכולתי, לא הצלחתי, אני רק בכיתי'. החבר שלו קרא במקומו. קשה להבין איך משפחה כל כך גדולה נעלמת. טוב, זהו, גמרנו", היא מכריזה וצוחקת: "לא מספרים יותר".
את צוחקת הרבה.
"החיים מצחיקים".
את בת תשעים, אין לי מילים.
"הרופאים גם לא מאמינים".
ולך יש הסבר?
"נפלתי והתחשמלתי מגדר במחנה, אבל באופן מפתיע מכת החשמל לא הרגה אותי אלא שימרה אותי". היא שוב צוחקת. "השיניים נשרפו, הפטמות נשרפו אבל אני שרדתי. אני צעקתי נורא. המפקח נתן פקודה להוריד את השלטר ולכבות את זרם החשמל, אז המכה הייתה רק למשך שנייה אחת. לכן רק נפצעתי קשה".
אצבעותיה של ריטה נפגעו קשה ממכת החשמל, ותנועתן נותרה מוגבלת מאוד. גם כף רגלה וכתפיה ספגו פציעות קשות שמהן היא סובלת עד היום. "כבר בגיל 20 הייתי במצב הזה. הרופאים בארץ לא נתנו לי את האישורים שאני צריכה, אז נסעתי לגרמניה לבדיקות רפואיות, ובכולם ראיתי נאצים. אמרו לי: 'הסיפור שלך דמיוני. אף אחד לא נשאר בחיים אחרי שנגע במתח גבוה'.
"לא מזמן הלכתי להוציא דרכון חדש, אמרו לי 'מה אכפת לך לעשות דרכון ביומטרי', וביקשו שאתן טביעת אצבעות. 'למה אין לך טביעת אצבע?', שאלה אותי הפקידה, וקראה למנהל: 'לגברת אין טביעת אצבעות!'". "יכולת להיות פושעת", אני אומרת לה. "נכון", היא עונה ושוב צוחקת.
במשך כשלוש שעות ישבנו ודיברנו על הספרים שהיא קוראת (שלושה במקביל), על ציונות ומדינת ישראל ("היינו חייבים שסופסוף תהיה לנו מדינה, שלא יאמרו לילדים שלנו 'יהודים מסריחים'. אנשים לא מבינים איזה ערך יש למדינה הזו"), ועל החבורה העליזה שעברה את אותן התלאות והייתה מתקבצת אצל הווייסים לריקודים בסלון.
אני שואלת את ריטה אם יש לה מילים לסיום. "לכי כבר הביתה", היא משיבה, והפעם שלושתנו צוחקות.
כשהיא מלווה אותי ואת אפרת לפתח הבית, אני מבחינה בנר נשמה דולק ושואלת לפשרו. "אני לא אדם דתי, היחסים שלי עם אלוהים לא כל־כך טובים", היא אומרת. "אבל זה משהו שראיתי אצל בת דודה שלי במאה־שערים כשביקרתי אותה. אחד מבני המשפחה שלה היה שרוי בצרה, ולמען הצלחתו היא הדליקה את הנר. אהבתי את זה ואימצתי. עכשיו הנכדה שלי כבר מבקשת ממני שאדליק לה כשיש לה משהו גדול והיא זקוקה לברכה של סבתא".
ציירה את ריטה: אפרת גורן
אדריכלית ויוצרת משכונת שפירא בתל־אביב, בת 34, נשואה לחיים ואם לארבעה.
פוסט בפייסבוק של שתי אמניות צעירות, שירלי בראון ונעמה סבתו, הפך למהלך כולל של נתינה מסוג יוצא דופן ושל מפגש מיוחד בין אמנים לקשישים. כי "מגיע לאנשים האלו, שהם דור הולך ונעלם, שייתנו להם תשומת לב ופשוט ייראו אותם"
הפעם הראשונה שראיתי את סבא שלי באמת הייתה כשציירתי אותו. סבא שלי, בן 97 - תכתבי בלי עין הרע״, מצווה עליי שירלי בראון (28), אמנית וסטודנטית לפיזיותרפיה, “יושב כל יום במרפסת ומחכה למבקרים. נהגתי לבקר אותו רק בתיווך אמא שלי כי התביישתי להגיע לבד, עד שיום אחד עלה לי הרעיון לצייר אותו. באתי וישבנו זה מול זה במשך שלוש שעות.
ראיתי את תווי הפנים שלו בבהירות גמורה, את כל הקמטים שנחרשו בפניו במשך כל השנים. לראשונה בחיי גיליתי שיש פה מישהו מולי – ממש בן אדם. לצייר אדם זה להעניק לו תשומת לב ברמה הכי גבוהה שקיימת, בלי מסיחים, בלי מתווכים, מפגש מאוד חשוף שדרכו נוצר בינינו משהו מיוחד. מאז אני מרגישה נוח להגיע אליו לבד. נוצרה בינינו אינטימיות שספק אם הייתה נוצרת בדרך אחרת״.
מתוך החוויה האישית של בראון צמח בחצי השנה האחרונה “פנים מול פנים״, פרויקט מרגש שבמסגרתו אמנים מכל הארץ פגשו קשישים וציירו דיוקנאות שלהם. שיאו של המיזם מתנקז אל התערוכה שנפתחה ביום חמישי השבוע, 20 באפריל, ותוצג עד 25 בחודש בבית אות המוצר הירושלמי.
אל בראון חברה נעמה סבתו (28), אמנית ועובדת סוציאלית, חברה משכבר הימים שפגשה בטיול הגדול שערכו שתיהן במזרח. “כששירלי סיפרה לי על הרעיון התרגשתי ממנו מאוד, כי הוא מושלם משני הכיוונים. אחד הדברים שאני הכי שונאת בעבודה שלי הוא להרגיש כאילו מישהו עושה לי טובה. פה הרגשתי שיש הדדיות, שכל אחד מרוויח משהו. החיבור נראה לי קסום. למדתי בעבר ציור, והציורים שלי תמיד היו קשורים לעולם הטיפול.
אני רואה באמנות כלי לחולל בו משהו. כרגע אני עובדת סוציאלית במשרה מלאה אבל אני כל הזמן נעה בין התחומים, כך שהתחברתי משני ההיבטים – הקשישים והאמנות. אחרי שהצעתי לשירלי להיות שותפה בהנעת הפרויקט, ניסינו לדייק יותר מה אנחנו רוצות. כמה רחוק אנחנו מוכנות ללכת, לא לעצור או לצמצם את עצמנו אלא ללכת עם הדמיון. לפי זה ניסחנו את הפוסט הראשון בפייסבוק – משהו שאומר את הרעיון אבל לא יודע את היעד הסופי״.
בעקבות הפוסט הוצפו בראון וסבתו בפניות רבות בתוך זמן קצר. בתוך זמן קצר חברה הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל למיזם שלהן. “לא היינו צריכות לחזר אחרי אף אחד״, אומרת סבתו. “האמנים וגם הקשישים התגייסו מעצמם. התחושה הייתה שקורה פה איזה קסם. היה רעיון שלא היה לנו מושג איך הוא יתפוס, ופתאום מתחיל להתחולל בעולם משהו שקצת יוצא משליטתך״.
זה מפחיד?
“היה בזה גם משהו מפחיד, כי פתאום מגלים כמה כוח יש לנו בידיים״.
בראון מהנהנת בראשה: "לגמרי. את מודעת פתאום לגדולה שלך, לזה שאת באמת יכולה להפוך רעיון למעשים, שאת מסוגלת בקלות לרתום אלייך אנשים ולעשות משהו חשוב. מעבר ליופי שבגילוי הזה, יש פה ממד מלחיץ. זה מעלה שאלות כמו מה אנחנו עושים רוב הזמן עם הכוחות האלו שלנו״.
לדברי בראון וסבתו, המחשבה הראשונית הייתה לחבר בין אמנים לקשישים בודדים לחלוטין, אבל מהר מאוד הן הבינו שלרבים מהקשישים הבדידות היא חוויה בסיסית, גם אם יש להם משפחה. לכן בפרויקט יש מגוון רחב של אנשים וחיבורים – ניצולי שואה, נכדים או בני משפחה שציירו את סבם או סבתם, וגם קשישים בודדים לחלוטין. “יש הרבה אנשים שיושבים ימים שלמים לבד בבית בלי שאיש יבקר אותם וישאל מה שלומם״, אומרת בראון. “מגיע לאנשים האלו, שהם דור הולך ונעלם, שייתנו להם תשומת לב ופשוט ייראו אותם.
“בעיניי, אידיאל של צייר הוא אדם שיש לו אמירה, שיוצא לשטח כדי לתת לאנשים מהכישרון שלו. יש משהו בודד בליצור משהו בשביל עצמך, לבד בחדר, מנותק מאנשים, מנותק מהעולם. כשלמדתי אמנות אני זוכרת שלא פעם הרגשתי את הטפל שבזה. אני חושבת שהציורים שנוצרו מהחיבורים שהתהוו בפרויקט, שבהם הפך הציור להיות כלי לנתינה ולתשומת לב, מדברים אחרת - מתוך שפה של חוויה ושהייה בחיים.
“אחת מהאמניות הגיעה לקשיש שחי עם פיליפינית, טיפוס קצת מורכב שילדיו לא כל כך שומרים על קשר איתו. הפרויקט הזה עשה אותו מאושר, הוא הרגיש ‘סלב׳ מהציור, וגם מהצילום ומהכתבה הזו. הוא סיפר לילדים שהוא הולך להופיע בתערוכה ושהוא יופיע בעיתון, והם פתאום התחילו לגלות בו עניין. הוא פתאום הפך להיות אטרקטיבי בעיניהם. זה ממש שינה חיים״.
סבתו: “ציור הפורטרטים, הצגת התערוכה וכתיבת סיפורי החיים שלהם - אלו אקטים שנותנים הרבה כבוד. מישהו השקיע את זמנו בהם. אנחנו לוקחים אנשים שרוב הזמן מצויים בשוליים של החברה, אנשים כמעט בלתי נראים, ושמים אותם במרכז. זה חזק״.
הרמתן פרויקט מרשים, מה הלאה?
בראון: “הרעיון הוא שבתי ספר לאמנות יחברו אלינו ושתהיה מלגה קבועה, שציירים יוכלו לצאת לשטח לפגוש קשישים ואולי גם אוכלוסיית נוספות. ליצור תערוכה שנתית, ולקבע את הכלי הזה של נתינה כנגיש לבתי ספר ולאמנים. והכי חשוב - שהאמנות תצא מעצמה״.
אקו"ם