מקצה לקצה: כך חציתי את המדינה ברכבת

מצויד בעט, במחברת ובבמבה קטנה יצא יותם זמרי למסע נועז ברכבת ישראל, מבית-שאן לדימונה. זה לקח עשר שעות והיה לא רע, אבל קריירה כנהג קטר כנראה כבר לא בתמונה

הסטנדאפיסט הגאון מיץ' הדברג זצ"ל אמר פעם שמדרגות נעות אף פעם לא יכולות להתקלקל, הן לכל היותר יכולות להפוך למדרגות. מה שהוא לא אמר זה שאתה מרגיש ממש מטומטם לרדת במדרגות נעות שלא עובדות. אבל כשירדתי במדרגות הנעות של תחנת האוניברסיטה לא באמת עניין אותי שום דבר מלבד לתפוס את הרכבת שחנתה בתחנה. לא היה אכפת לי אפילו לרוץ.

חוץ מבתקופת הצבא ואולי באיזו פעם אחת בהודו, אחד מהחוקים שקבעתי לעצמי היה לא לרוץ אף פעם לאוטובוס. לא באתי לעולם הזה כדי לרוץ לעבר כלי תחבורה נחות כזה. אבל משום מה יש משהו מכובד הרבה יותר בלרוץ לרכבת. אחרי הכול, גם אנשים שיכולים להרשות לעצמם רכב פרטי נוטים להשתמש ברכבת מדי פעם, מטעמי נוחות.

בכל אופן, אחרי ששברתי את שיאו של יוסיין בולט - לצערי הייתה רוח גבית של 0.6 מטר מעל המותר, מה שהוביל לפסילת התוצאה - הצלחתי ברגע האחרון להספיק לרכבת.

היא הייתה די ריקה. בוקר מוקדם, יום שישי: בקרון ישבו שלושה חיילים, בחורה עם אוזניות שנרדמה על חלון, וארבעה בני שלושים פלוס עם תיקים גדולים של טיול וכרס קטנה של בירה. התיישבתי ברביעייה הריקה מאחוריהם, מתכונן לנסיעה אל התחנה שממנה אצא למסע הרכבת הארוך ביותר בישראל, מדימונה לבית-שאן. המטרה, אתם שואלים? נו באמת, אם היו לי מטרות בחיים הייתי מבזבז יום שישי שלם על נסיעה ברכבת?
 

יותם זמרי צילום: אבישג שאר ישוב

אמא של פורסט גאמפ תמיד אמרה שהחיים הם כמו קופסה של שוקולד: אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל. מה שהיא לא אמרה הוא שברכבת החיים הרבה פחות מסתוריים, ואתה יודע בדיוק מה אתה הולך לקבל. נוסעי הרכבת מתחלקים לחמישה סוגים.

הלחוצים
אפשר לזהות אותם לפי המבט המבוהל בעיניים. מהרגע שעלו לרכבת הם עסוקים אך ורק בלא לפספס את התחנה שלהם. כל ניסיון לפתוח איתם בשיחה ייתקל בסירוב, שמא השיחה תעניין אותם יותר מדי והם ישקעו בה מה שעלול לגרום להם לא לקום שלוש תחנות לפני התחנה שלהם ולהתייצב בפתח הדלת.

האנטיפתים
הם הרוב.

החיילים
עדר של לובשי מדי זית, שמתנייד הלוך ושוב בין אזורי המחיה שלו באמצעות קרונות הרכבת. אפשר לזהות אותם לפי המבט העייף בעיניים. הם נוטים לשבת ברביעיות ולבלות שעות בדיבורים על כמה מניאק הסמל, כמה שווה המפקדת, וכמה מעפן האוכל בבסיס. כוח העל שלהם הוא היכולת להירדם בכל מצב ועל כל כתף, גם כתף שלא עוטה מדי זית. אחד מכל חמישה חיילים מפספס את התחנה מטעמי אי התעוררות.

המתנשאים
אנשי "הקרון השקט", שמשלמים כמה שקלים נוספים כדי לשמור לעצמם מקום, כאילו הם נוסעים למנהטן ולא לחדרה מערב.

חסרי המודעות
ידועים גם בכינוי "אנשים שמשתפים בשיחות פרטיות מדי את כל הקרון". בהזדמנות זו אני רוצה לספר לגברת הנחמדה שישבה מאחורי שיש היום המון פתרונות נפלאים לטחורים שלא בהכרח מצריכים ניתוח.
 

לרוץ בכבוד צילום: יותם זמרי

סדרן הרכבת שנסעתי בה אמר פעם ש"הנוסעים לתחנת דימונה מתבקשים להחליף רכבת ברציף מספר 3". איתי ירדו ארבעת הבחורים שעשו את דרכם גם הם לדימונה, לקראת טיול סוף שבוע בנגב. מהשיחות בקרון ובתחנה הצלחתי להבין שארבעתם עובדים בשוק ההון, מרוויחים מלא כסף, ומחזיקים בלפחות שלוש דירות להשקעה כל אחד.

מתברר שישבתי ליד משבר הדיור. בציתותיי גם גיליתי ששניים מהם נשואים באושר, אחד רווק באושר, ורק קובי נמצא בזוגיות אובססיבית שהוא לא יודע איך לצאת ממנה. בנסיעה של שעה וקצת הוא קיבל איזה חמש שיחות טלפון מקרן זוגתו. בהצלחה עם זה, קובי.

הרכבת לדימונה מגיעה אחרי חמש דקות. מכירים את התחושה המוזרה הזאת שאתם על אוטובוס מאוחר בלילה, כולם כבר ירדו ונשארתם רק אתם והנהג? אז דמיינו את זה, רק ברכבת. נכנסתי בטעות לקרון המקומות השמורים, וכשקלטתי את זה שאלתי את הבחור שניקה את הקרונות אם זה בסדר שאני שם. הרבה זמן לא שמעתי מישהו צוחק ככה. "אחי, זו הרכבת לדימונה והיום יום שישי, זה רק אני ואתה". וארבעת החברים והטלפון של קובי.

אחרי נסיעה קצרה הגענו לדימונה, העיר עם מפעל הטקסטיל המתקדם בעולם. אני תמיד מפחד שנגלה בסוף שבאמת מדובר במפעל טקסטיל וכל מה שיש לנו בתגובה לאיום האיראני זה כמה מכנסי ברמודה וגופיות.
 

רכבת ישראל יחצ

מאיר אריאל ודיוויד ברוזה אמרו פעם שכל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר. טיפ קטן: לפני שאתם מגיעים לתחנת הרכבת בדימונה, תעצרו בבאר-שבע ותקנו לכם משהו קר לשתות אחר כך בלב המדבר. כי בדימונה, אעפס, ההיצע קצת בעייתי.

עוד עצה, לפני שאתם מגיעים לתחנת הרכבת בדימונה תבדקו מתי יש רכבת צפונה. כשניגשתי בתחנת דימונה ללוח הנסיעות האלקטרוני כדי לברר מתי הרכבת הבאה צפונה, כדי להתחיל את המסע חסר התכלית שלי, הלוח הראה 10:30. השעון הראה הרבה פחות. טוב, אמרתי לעצמי. בקטנה. אשב לי קצת בבית הקפה הסמוך ואפטפט עם איזה דימונאי או שניים. אז זהו, שאין בית קפה סמוך. הדימונאי היחיד שפגשתי היה האחראי על התחנה, שביקש ממני באדיבות לצאת ממנה כי הם נועלים עד 10:00. שלוש דקות אחר כך מצאתי את עצמי מתייבש על ספסל מחוץ לתחנת הרכבת בדימונה, כשברקע הודעות כריזה מוקלטות מבקשות מהנוסעים, כלומר ממני, לא לנסוע על אופניים בשטח הרציף.

לא היו לי אופניים. היו לי עט, מחברת, במבה קטנה אחת וטלפון ובו 47 אחוזי אנרגיה שאמורים להספיק לשעתיים. תידרש כאן משמעת סוללה: יש לי שעתיים לשרוף, ואני לא מתכוון לבזבז אותן בבהייה חסרת תכלית במדבר. עשר דקות אחר כך מצאתי את עצמי משחק באבלס בזמן שאני שומע שיר ביוטיוב ומצלם בלי הפסקה חרקים מדבריים.

כשהסוללה הראתה 23 אחוזים, החלטתי שתמות נפשי עם טלפונים אבל אני מוציא משהו טוב מ-22 האחוזים האלה. נכנסתי לרשימת אנשי הקשר שלי והתקשרתי לזוהר כהן, 21 אחוזים, חבר טוב שהוא גם נהג קטר במקצועו. "למה לא דיברת איתי על הנסיעה הזאת", הוא שאל, "הייתי דואג שיפנקו אותך". מי ישמע, אם הייתי מודיע לו הייתי מקבל את קרון הפרימיום המיוחד שכולל שירות חדרים, הופעה של אלטון ג'ון ומיטה זוגית מפנקת.

אמרתי לו שאני מצטער, אבל אין לי זמן לשיחות חולין. אני על 20 אחוזי סוללה, ורציתי לשאול אם יש משהו חשוב שהוא רוצה לספר לי על הרכבת.
 

יותם זמרי צילום: יותם זמרי

זוהר כהן, נהג קטר ברכבת ישראל, אמר פעם כמה דברים שממש חשוב שתדעו, ביחס ישיר למצב הסוללה של הטלפון שלי.

20% סוללה
דיוק - רכבת ישראל היא אחת המדויקות באירופה. תמחקו את החיוך הזה מהפנים, אני לא אומר את זה סתם, זה מגובה בנתונים. 94.3 אחוזי דיוק בשנת 2016. זה לצד גידול משמעותי במספר הנוסעים, וזה גם לא עניין חד-פעמי: כבר כמה שנים טובות שאנחנו במקום טוב בפסגה. ב-2015 אפילו הגענו למקום השלישי אחרי שווייץ ואוסטריה. אז אם אתם מרגישים שבמקרה שלכם זה אחרת, אתם כנראה המנחוסים שנכנסו ל-5.7 האחוזים הנותרים.

16% סוללה
טסט - כל נהג קטר נתקל במהלך חייו בשאלה איך היה הטסט. נסעת ישר? מצחיק מאוד. אז קודם כול, שאפו על המקוריות. לכולכם. ואם אתם באמת רוצים לדעת, אז לא, אין טסט. לא כמו שאתם חושבים, בכל אופן. יש קורס ארוך ומקיף (עיוני ומעשי) כולל מבחנים, שאחריו צריך לעבור 25 נסיעות עם מדריך, ורק אם הוא חושב שאתם מתאימים אתם נשלחים לוועדת הסמכה שבה ישאלו אתכם לא מעט שאלות ורק אם תעברו תקבלו את הרישיון. הלוואי שהיה רק טסט.

12% סוללה
רכבת לילה לקהיר - מכירים את השיר ההוא של משינה? אם לא, תתביישו לכם, ואם כן אז דעו לכם שלפני פחות ממאה שנה באמת הייתה רכבת כזו. לא יודע אם בלילה, אבל הייתה. ולא רק לקהיר. בתקופת המנדט הרכבת בישראל חיברה בין שלוש יבשות. יכולתם לעלות על רכבת באפריקה, לעבור באסיה ולרדת באירופה (בטורקיה, לא בפריז. אל תגזימו). זו נסיעה ארוכה בטירוף - קצת יותר מדימונה-בית-שאן, ועם קטר קיטור, כן? מצד שני, דמיינו את הסדרן מכריז "הרכבת תיכנס מיד לתחנת הספינקס הגדול בגיזה. היציאה מהתחנה באמצעות כרטיס הנסיעה בלבד. נא ודאו שלא השארתם תיקים וחפצים אישיים ברכבת".

8% סוללה
נשים בקטר - רק עכשיו נכנסה הנהגת הראשונה לרכבת ישראל. אם זה נראה לכם מוזר, דעו שעד לא מזמן כדי להיות נהג נוסעים היית צריך להתחיל מעבודה בחטיבת המטענים. הנהיגה כמובן זהה, פרט למהירויות, אבל במטענים יש גם פן פיזי, כמו למשל קשירת מצמדים או עוד דברים שאתם לא באמת יודעים מה הם אומרים אבל הם נשמעים קשים. זאת הייתה בעיה בשביל רוב הנשים. לפני שאתם קופצים עליי עם קלשונים ולפידים, אני בחור לא קטן וגם לי היה קשה לקשור מצמד בהתחלה. בכל מקרה, היום יש קורס ישיר (עשרה חודשים) לנהגי נוסעים, והבעיה נפתרה. אתן מוזמנות להגיש מועמדות חופשי. אין חניה ברוורס (עכשיו אפשר להוציא את הקלשונים).

6% סוללה
חשמול - הרכבת נמצאת בעיצומו של תהליך הפיכת הרכבת לחשמלית. המסילה הראשונה תהיה בקו החדש לירושלים - צעד ענק קדימה מבחינת הרכבת ומבחינת הנוסעים. מהירויות גבוהות יותר, פחות זיהום וכמובן יותר חוטי חשמל לזרוק עליהם נעלי ילדים, תחביב שאף פעם לא הבנתי.

4% סוללה
רכבת העמק – בעבר היא הגיעה עד ערב הסעודית, דרך דמשק, ובניגוד לדבריו של יונתן גפן דווקא היו לה תחנות ואפילו קרונות טרקלין מגניבים כאלה. אבל הקו נסגר ב-1951 בגלל הפצצות שגרמו לנזק בלתי הפיך למסילה. בשנה שעברה נפתח קו רכבת העמק החדשה - לא עד ערב הסעודית, מסיבות מובנות, אבל עד בית-שאן. המסלול מרהיב ושווה נסיעה, אפילו שהוא עובר בעפולה.

2% סוללה
רכבת ההפתעות - אם תבואו בלי כרטיסים אבל עם ריקוד ומנגינה, לא תעלו לרכבת. האמת, גם אם יש לכם כרטיסים, בבקשה אל תבואו עם ריקוד ומנגינה. בחייאת רבאק, מוזיקה רק באוזניות.
 

יותם זמרי צילום: יותם זמרי

אהוד בנאי כתב פעם את המילים "גילה גילה קוג'ה בודי", בשירו האלמותי "רכבת לילה לקהיר", שהעניק לבן דודו יובל בנאי (אני לא יודע אם הוא באמת בן דודו, הימרתי, גדול עליי עץ המשפחה של הבנאים). אני לא יודע מה זה בדיוק אומר, "גילה גילה קוג'ה בודי", אני רק יודע שכשאין לך טלפון ואתה תקוע שעתיים בתחנת הרכבת בדימונה אתה מוצא את עצמך אומר דברים מוזרים יותר.

כשהשעון הראה 10:06, עובד רכבת מנומנם פתח שוב את דלתות התחנה ואני ניגשתי למכונת הכרטיסים כדי לרכוש לי כרטיס לכיוון אחד לבית-שאן. אני מוכן להישבע שכשהכנסתי את כרטיס האשראי כדי לשלם המכונה מלמלה בשקט, מתחת לשפם, "אוקיי, למישהו פה אין משהו טוב יותר לעשות עם החיים שלו ביום שישי". אמרתי לה שתסתום ושתביא כבר את הכרטיס, ועליתי על הרכבת צפונה.

התיישבתי מאחורי בחורה עם חליפת טרנינג שהייתה עסוקה בלצרוח על חבר שלה בטלפון כי מתברר שהאפס הזה לא יוכל לבוא לאסוף אותה מהתחנה למרות שהוא הבטיח, ובינינו מאז שהם עברו לגור יחד הוא מה זה לוקח אותה כמובן מאליו, יאללה-יאללה למה מי הוא חושב שהוא, יש עוד אלף כמוהו, ומגיע לה שיתייחסו אליה כמו מלכה. ההאזנה גרמה לי לקחת צד בריב הזה. רועי, תדע שאתה לא בסדר.

הרכבת יצאה לדרך, ואני הבטתי דרך החלון במבט נוגה והתחלתי לשאול את עצמי שאלות קיומיות, כי זה מה שעושים אנשים עם מבט נוגה. מי אני, מה אני, לאן אני הולך, ואיך לעזאזל אף אחד לא מסדיר את נושא ההתיישבות הבדואית בנגב? כמות הפזורות המשתקפות מבעד לחלון במהלך נסיעה קצרה מדימונה לבאר-שבע היא פשוט בלתי נתפסת.

כרוז נחמד שכנראה שמע שאני לא יודע לאן אני הולך הודיע פעם לנוסעים לתחנות חיפה ובית-שאן שהם צריכים להחליף רכבת בתחנה הקרובה. צייתתי. ב-11:08 החלפתי רכבת בתחנת באר-שבע מרכז, לא לפני שגיליתי שכוח העל שלי הוא לבחור את הנקודה הכי גרועה ברציף לחכות בה: הנקודה שתהיה תמיד הכי רחוקה מהדלת של הקרון כשהרכבת עוצרת בתחנה.

הרכבת הזו כבר הייתה עמוסה יותר, והמוני חיילים שחזרו הביתה מבסיסי הדרום מילאו את הקרונות. ברביעייה לצדי ישבו שלושה טירוני צנחנים עם המון נושאים לדבר עליהם ומעט מדי זמן מקלחת בשבוע האחרון.

ברביעייה שלי ישבו חייל עם כיפה סרוגה וחיילת חמודה שניהלו שיחה סתמית שכל מטרתה להסוות את העובדה שהם ממש מוצאים חן זה בעיני זו. שקלתי להתקשר לרב לוינשטיין כדי להלשין על תוצאות השירות המשותף, אבל החלטתי לוותר מטעמים הומניטריים.

חייל היסטרי התרוצץ בקרון בניסיון למצוא שקע פנוי לנעוץ בו את המטען שלו. שקלתי לפנות לו את השקע שלי, אבל הסוללה אך זה החלה להתאושש מהריקנות של דימונה, ולפניי היו עוד שעתיים של נסיעה. אז עשיתי את עצמי ישן.

הרכבת נכנסה לתחנת תל-אביב ההגנה ולאחר מכן לתחנת תל-אביב השלום. רוב החיילים ירדו בשלום. הגיוני. במדינה הזאת, תמיד כשמתחילים לדבר על שלום כמה חיילים יורדים.

המשכנו בנסיעה לחיפה. כשהכרטיסן נכנס לקרון וביקש את הכרטיסים מכולם, נכנסתי להתקף הפאניקה הקבוע שלי. ידוע שמהרגע שאתה קונה כרטיס לרכבת אין לך מושג איפה שמת אותו.
 

שמים פס צילום: יותם זמרי

קול מוקלט ברכבת אמר פעם שהרכבת תיכנס מיד לתחנת חיפה - מרכז השמונה, ואכן זה קרה. היו לי עשר דקות המתנה, אז שברתי תוכנית חיסכון ישנה ורכשתי כוס קפה ומאפה בתחנת הרכבת. המוכר החביב חילק את החיוב לארבעה תשלומים, וחזרתי להמתין. כשרכבת נכנסה לתחנה עליתי אליה, אבל ירדתי ברגע האחרון כשגיליתי שזו רכבת לבנימינה. לא רבים יודעים, אבל בימים ללא רכבת אין גם בנימינה.

ברמקולים נשמעה הכריזה "הרכבת לבית-שאן תיכנס מיד לתחנה, הנוסעים מתבקשים להתרחק מהפס הצהוב" – שזה, בעברית טיפוסית, "תתקרבו מיד לקו הצהוב אחרת לא יהיה לכם מקום ברכבת".

סוף-סוף אני ברכבת העמק המהוללת. התיישבתי ליד אישה מבוגרת שקראה את "קיצור תולדות האנושות", מה שמיד הזכיר לי את התקופה הנפלאה ההיא לפני מיליוני שנים, כשרק יצאתי לנסיעה הזאת. כרטיסן חדש נכנס לקרון, ואחרי חיפוש מבוהל של שתי דקות שלפתי לעברו את כרטיס הנסיעה שלי. כשהוא רואה שעל הכרטיס כתוב "דימונה - בית-שאן" הוא מסתכל עליי במבט של "מישהו פה ממש אוהב את הרכבת". אני מסתכל עליו בחזרה במבט של "עזוב אחי, עברתי כבר איזה שלושים כרטיסנים היום, אני ממש לא פנוי לקשר".
בית-שאן, הנה אני בא.

יהונתן גפן כתב פעם שיר מופלא על רכבת העמק. אחרי הנסיעה הזאת, אני בהחלט יכול להבין מאיפה נחתה עליו ההשראה. כל הדרך בהיתי החוצה מהחלון, והירוק המדהים הזה של עמק יזרעאל באביב חבט לי בעיניים. ברכבות בהודו אפשר לנסוע 12 שעות בלי שהנוף ישתנה אפילו פעם אחת. וכאן? יצאתי ממדבר, עברתי בעיר אפורה מבטון של בניינים והגעתי לשדות ירוקים של חיטה צעירה, וכל זה בתוך כמה שעות. ובסוף הגעתי לבית-שאן.

יש משהו מפחיד בגילוי, בכל פעם מחדש, עד כמה המדינה הזאת פצפונת. אני גם בטוח שיש קשר ישיר בין זה לבין כמה רעש שאנחנו עושים - מדינה עם תסביך נפוליאון שעושה דברים בגדול וצועקת חזק כדי שאף אחד לא ישים לב כמה היא קטנה. הרכבת מאטה לקראת כניסה לתחנה, ואני מתקרב לסוף הנסיעה. ארבע שעות, שלוש רכבות, שתי במבות גדולות ואחד אלוהינו.

בבית-שאן אני יורד מהרכבת ומתמתח כמו שיכול להתמתח רק מי שמאחוריו שש שעות רכבת ועוד שעתיים נסיעה בחזרה לתל-אביב לפניו. הנוסעים מתפזרים במהירות מהתחנה לקראת שבת, ואני מתיישב על ספסל ברציף ומחכה לרכבת הביתה. מסביב הכול ירוק והלוח האלקטרוני מקולקל. אני שואל את הבחורה במודיעין מתי הרכבת הבאה לתל-אביב, והיא עונה לי "שנייה" והולכת לשאול מישהו. מזל ששאלתי במודיעין. היא חוזרת עם תשובה ואני חוזר לספסל.

הסוללה של הטלפון מראה 47 אחוזים, בדיוק כמו אז לפני שנים בדימונה. אני נכנס ליוטיוב ושם את 68-80-88 של דני רובס, אחד משירי הרכבות הטובים בעולם, וללא ספק שיר התחבורה הציבורית הטוב ביותר שנכתב בעברית (במקום השני: "גברת עם סלים").

אני עולה לרכבת בחזרה לחיפה, בדרך לתל-אביב, ודני מספר לי באוזניות על קריין שנשבר כשהודיעו שלנון איננו. הקרון ריק ואני מתכונן לשינה - כמעט מצליח להירדם ולשקוע בחלומות על ימי שישי שאינם מוקדשים כולם לנסיעה ברכבת - כשלפתע מפלחות את החלל שתי מילים מוכרות: "כרטיס בבקשה". אני פותח את העיניים ומולי עומד כרטיסן שכנראה לא עובד עליו הטריק הזה, של לעשות את עצמך ישן. אני שולף את הכרטיס לאחר חיפוש שנמשך כחצי שעה.

שירן מתקשרת. היא בדיוק באוסטריה. אני מספר לה על הנסיעה הארוכה שלי והיא מספרת לי על חוויות רכבת משם. אני אומר לה שזה בושה בעיניי שיהודים צריכים לשלם על רכבות באירופה, ושאם מחכה תזמורת בתחנה שהיא יורדת בה - שתברח ומהר. היא פחות בעניין של בדיחות שואה, אז אנחנו מסיימים את השיחה. אני חוזר לנמנם ומבטיח לעצמי שבתקופה הקרובה אתנזר מרכבות. לא להרבה זמן. בכל זאת. עוד מעט נפתחת התחנה בכרמיאל.