ראשי » חדשות » בארץ

"כשאנחנו מניעים מנוע שלא עבד כולם באים לראות"

בכל יום שישי הם נאספים כדי להפיח חיים חדשים בטרקטורים עתיקים. עם אינסוף אהבה וכמה כלי עבודה, חבורת הטרקטוריסטים הפנסיונרים עמלה להשיב נהמת מנוע ליושנה

"כל בוקר הדוד אהרון בא, התניע אותו ואמר 'בוא נלך לעבוד'. הטרקטור השתעל קצת ואמר: פְחְח-פְחְח-פְחְח, ואז הוא התחמם קצת והודיע: פחְחְק-פחְחְק-פחחְק, ואז הוא התחמם ממש והכריז: 'פַּק-פַּק-פַּק! אני מוכן לעבוד'"
(מתוך "הטרקטור בארגז החול", מאיר שלו)

יום אחד, לא רחוק מהמושב החקלאי עין-ורד, בדיוק כשנעמדה השמש באמצע השמיים, החל טרקטור זחלי צהוב וגדול להשמיע קולות טרטור. פחח-פחח-פחח, השתעל הטרקטור, רושף עשן שחור מנחיריו. פחחק-פחחק, השתנק. אז התאדם, ניפח לחיים והשמיע קול נַחֳרָה גדול שהרעיד את כל פרדסי ההדרים בשרון.

יש המספרים שגם מחרשת הברזל שעשתה איתו את כל הדרך מבאר-טוביה, שקשקה וקרקשה מהתרגשות. עמי ניגב את המצח מתחת לכובע ואמר "זהו רגע היסטורי", יגאל מחא כפיים, עמירם הגזבר מלמל שאין כמו הקטרפילר, איציק לא עזב את הסטארטר, ובּניוׄ מקיבוץ רביבים המשיך להשקות את הטרקטור בצינור מים, כדי שהמנוע לא ירתח. ורק הדוד אהרון עמד למרגלות הטרקטור, שעון על מקלו, והתמוגג.

מדי שישי עם בוקר הם מגיעים לכאן מכל קצווי הארץ, מגָרזים, משַמנים, מפחחים, מרתכים ומפיחים חיים בטרקטורים שידעו ימים יפים יותר. ממש כמו מפלצת הקטרפילר מסוג די-8, עוף החול הצהוב שחוזר לחיים ממש מול עיניי, ברחבת מוזיאון הטרקטור. פעם עבד הקטרפילר האימתני בחריש עמוק ביישובים החקלאיים, ואז שבק חיים ונזנח.

לפני כמה שנים הגיע לכאן, עוד בר-מינן שמאסו בו פנצ'ר-מאכערים. כמעט שנידון להיזרק לגרוטאות, ואוי מה גדול היום הזה היום הזה, והנה הוא מתניע והמחרשה שוב פולחת בשדה. כמעט. "הוא עוד יחזור לתפקד, הקטרפילר הזה", אומר עמי כץ - חבר הנהלת המוזיאון, אחד מחמשת מייסדיו ובשלן ארוחות הבוקר במקום - "רק שאני לא בטוח שאנחנו נהיה פה". החבר'ה שואגים מצחוק.

הם כולם משוגעים על טרקטורים, חקלאים לשעבר או בעלי זיקה להתיישבות החקלאית, פנסיונרים מתנדבים שבאים לטפל במסירות בחבר חדש-ישן המצטרף לאוסף הטרקטורים שהפך למוזיאון. האספן הכפייתי, מי שאחראי למִקבץ שאין לו אח ורע בארץ, הוא ארז מילשטיין - הינוקא של החבורה ומנוע הטורבו שהתחיל הכול. "כל החבר'ה שאת רואה פה לא יפספסו אף יום שישי, ובמשך השבוע יש עוד שישה שרוטים שמגיעים לכאן לאשפוז-יום", אומר ארז. "אנחנו תכף מבקשים ממשרד הבריאות הכרה". פרצי הצחוק מתחרים רק ברעש הריתוך מכיוונו של אמנון בריזובסקי, העמל על מדוֹשה ענקית.

הכול התחיל בראשית שנות התשעים, כשאשתו של ארז הקימה גן ילדים במקום מגוריהם בעין-ורד. "אני הייתי הסייעת שלה בגן, ואמרתי לה שאני מתכוון להביא טרקטור כדי להסיע את הקטנטנים לרפת. אבל לא סתם טרקטור עם עגלה, אלא אטרקציה אמיתית. חיפשתי וחיפשתי, והטרקטור הראשון שמצאתי בעין-ורד היה מסוג פורשה. אחר כך שכן של המשפחה של אשתי במושב רשפון אמר לי 'יש פה שטייר ישן, טרקטור בלי גלגלים, בלי מכסה מנוע ובלי רדיאטור, אבל עם כיסא והגה לילדים'. שנה וחצי עברו עד שהשגתי את כל החלקים הנדרשים. בחור אחד עזר לי לשפץ, ובסוף הטרקטור התחיל לנסוע".

ארז המשיך לתור אחר טרקטורים וכלי חקלאות ממונעים. חבר, טייס ריסוס, סיפר לו על חמישה טרקטורים שעומדים מיותמים בלב רמת-השרון. "אמרתי לו 'אין מצב, אני מכיר את רמת-השרון על בורייה ועברתי את כולה. איפה הם?'. אז הוא מסביר לי 'כשאתה בא מהכפר הירוק, אתה פונה שמאלה ושוב שמאלה'. אני שואל אותו 'איפה שהחסה?', והוא אומר לי - 'בדיוק שמה'. אני נוסע לשם ואין כלום. חוזר אליו ואומר לו 'על מה אתה מדבר?', והוא מכוון אותי לשכונה מרוחקת שפשוט לא ראיתי. ובאמת ליד אחד הבתים עומדים כמה טרקטורים", משחזר ארז.
 
הבית היה ביתו של עמי כץ, הציניקן של החבורה שמשעשע את מקהלת המצַחקים. "אני זוכר שדפקתי ולא הייתם בבית. אף אחד לא ענה", אומר לו ארז. "היינו בשלאפשטונדה, מה אתה רוצה?", עמי משיב.
ארז פנה לשכן, לקח את פרטיו של עמי וטלפן. "אמרתי לו שאני מתקשר בגלל הטרקטורים הישנים. הוא אמר 'אני בא', לא שאל מי-מו-מה. למחרת כל הציוד היה כבר באוסף. עמי אמר לי שהוא רוצה לבוא פעם בחודש לראות, ואמרתי לו 'בטח'. ומאז הוא פה".

מאיפה מגיעים יתר הטרקטורים? בתחילה חיפש ארז בעצמו, לא הפסיק לברר ולנבור, לסרוק ולסקור. היום החבורה המוגדלת כבר מרשה לעצמה לסרב למועמדים, סלקטורית קשוחה שנהנית מאפליה על בסיס גיל. "לפעמים אנחנו אומרים לא", מסביר ארז. "מקבלים רק מי שנולד לפני 1965. ואני מדבר על הטרקטורים, כן?"

לפני כחמש שנים קיבל טלפון מצביקה פרסמן מקיבוץ רמת-דוד, המשק שבו ארז עצמו נולד. השמועות על המוזיאון הקורם עור ושלדה עשו כנפיים, ופרסמן (שנפטר לא מכבר) הציע למסור לבית החם בעין-ורד ארבעה טרקטורים הקרובים ללב המשק. על אחד מהם, אליס צ'למרס משנת 1945, ארז למד לנהוג בצעירותו.
 

מיד התארגנה קבוצה ובראשה איציק מרקדו - מי שמילשטיין מכנה "רב הרסטורנטים" – ויצאה לצפון. עוד קודם להעמסת השלל הם זכו לקחת חלק בטקס מרגש. ותיקי המשק באו לשבת על כס הטרקטור בפעם האחרונה, וילדי בית הספר שבאו לחזות בפרדה לא כל כך הבינו מה קורה, אבל ידעו שהם חלק מרגע היסטורי.

מה שריגש יותר מכול את אנשי המשלחת מהשרון היה השטייר, טרקטור ששימש להובלה ולהחלפת המשמרות בשדות העמק. איציק האמן, ארז הנחוש וחבר מרעיהם הפתיעו את אנשי המשק, כשהצליחו להתניע את הדי-6 והדי-4, לשמחת הנוכחים המשופמים. "תביני, אנחנו הרבה יותר מרופאים. רופאים מרפאים חולים, אנחנו מחיים מתים", מסביר לי ארז.

אט-אט הצטרפו לאוסף עוד ועוד טרקטורים מראשית המאה הקודמת. בשנת 2003 הקים ארז את "עמותת הטרקטור", אסף את המשוגעים והממונעים, וריכז תחת ארבעה לולים למעלה מ-220 כלי חקלאות. כאן, בשורות ארוכות במבנה הגדול, דרים ג'ון דיר לצד מסי פרגוסון, אורסוס לצד קטרפילר, כולם בני התנעה למעט שלושה, שגם הם עוד עתידים להשמיע רעשי פק-פק-פק. אדמה ציבורית בשרון כבר הוקצתה למוזיאון, במטרה לשמר את ההיסטוריה של הטרקטורים בישראל ואת תולדות המיכון החקלאי, צורות ההתיישבות והמרחב הכפרי, ולחנך את הדור הבא על ערש החקלאות העברית.

ברגע זה, אגב, עמל בקומה למעלה יאיר מיש – אחיו של עמי בשעות הפנאי – על ה"אגרון", תת-מוזיאון שידגים את הווי ההתיישבות. "הוא כבר יספר לך הכול", אומר ארז. "גם מה שלא תרצי", מחרה עמי אחריו והמקהלה שוב גועה. כאן נראה האוהל הראשון של כפר-הס, עם המיטה והלול, הכול אותנטי למשעי. גם מכונת כביסה מאותה תקופה שמופעלת בגלי אולטרסאונד, וכלים מקוריים שאספו באדיקות מהשווקים. לא מזמן מצא יאיר שעון ענק זרוק בין העצים באזור מנזר דיר-ראפאת. השעון הגיע ב-1964 כשהמנזר שופץ, וגלעד, השען מנס-ציונה, משפץ אותו ומבטיח ש"הוא עוד יחזור לפעולה".
  
"בבתי ספר לומדים את המיתולוגיה היוונית וכל מיני, אבל על העם ששב למולדתו ואיך הכול התחיל, לא לומדים. עכשיו מתחילות תוכניות וזה הכרחי. הרי הערים שלנו – הרצליה, פתח-תקווה, כפר-סבא - כולן היו חקלאיות", אומר ארז.

החקלאות תישאר בכלל, או שתהפוך למיצג מוזיאוני?
"היא לא תישאר", הוא אומר והיושבים לצדו מהנהנים.

מדכא.
"יש בזה עצבות, אבל כשאת באה לפה ורואה את האנשים הטובים במדינה, שמתייצבים כאן בשבע בבוקר בלי שכר ובלי כלום - את הופכת לאופטימית. תאמיני לי".

המקום הולך ומתמלא במתנדבים. קולות צ'פחות וג'אבקות משמשים בערבוביה. בין הלמות הריתוך והקרקוש נשמע אמנון בקול אופראי, מלווה בלה-לה-לה את "יצאנו אט" הבוקע מהטרנזיסטור. עמירם רבינוביץ' הגזבר מספר לי בדרך למדושה על אודות מכונת הפח המסיבית שאמנון משחזר כבר שלוש שנים. בתמונה ליד נראית המדושה, ילידת 1922, בימים שהייתה חיונית וצעירה ודשה חיטה, דגנים, קטניות ושומשומין ביבנאל. בתמונה שצולמה בשרונה בשנת 1952 נראים זוג הורים עם ילד בהיר שיער - עמי כץ, ובחיי שלא זיהיתי בלי הכובע.

"כשהייתי ילד בהרצליה", מספר עמירם, "איש הדיש היה קובע יום, מגיע ונעמד באמצע המושבה, וכל החקלאים היו באים עם ערמות החציר הקצור שלהם. הוא היה מתחיל להעביר את החציר במכונה: מצד אחד יצא קש, ומצד שני שקים של גרעינים. מכל עשרה שקים הוא לקח שניים כשכר".

האתגרים שעומדים בפני אמנון אדירים. במקומות רבים הפח אכול לגמרי, שלא לדבר על המנגנון שדורש החייאה ושיקום. הוא כבר פירק את המכונה לחתיכות והרכיב מחדש. והנה סוף-סוף הוא עוזב קצת את המחרטה והמשחזת ומצטרף לשיחה. הוא בן 82, יליד הרצליה ומתגורר ברמת-השרון. במהלך העבודה ארוכת השנים גם הספיק להיפצע. מה קרה, אני שואלת אותו. "אני חמור, זה מה שקרה", הוא משיב.

ובכל זאת?
"נפצעתי די רציני מהדיסק. חתכתי את הרגל, היא הסתובבה לי קצת, הייתי בבית חולים אבל יהיה בסדר. כבר למחרת יצאתי לטיול וכולם כעסו עליי".

בעבר ניהל בית ספר מקצועי ברשת אורט. "אני מתנדב משהו כמו 15 שנה. כשבאתי לכאן היה קיים כבר גרעין, אבל יותר של ההתיישבות העובדת". על שולחן העבודה שלו זרוקים עשרות חלקי פח, פלאיירים, מחרטה, ברגים ומה לא. את המתכות שיחפו על נקודות הריקבון הוא קונה, או שחברים מביאים, וגם ארז אוסף עבורו. "את רואה? הכול כאן רקוב, אבל אני על הקיים מלביש מתכת. אנחנו לא משופעים בכסף, אז אני עובד בשיטת הטלאים".
   
ואם בסוף היא לא תעבוד?
"אין כזה דבר. עם התמדה, הכול מתעורר לחיים".

"את נותנת לו להצטנע. הבחור הוא מקצוען אמיתי עם ידי זהב, שפותח מכונה ומבין איך היא עובדת. הוא הפיס של החבורה. רגע, הנה מגיעה קליינטורה", אומר ארז ונעלם.

בינתיים אני מסתובבת בתצוגה. אי אפשר להתעלם ממשאית הפורד-קנדה הירוקה והמבהיקה שניצבת בגאון. היא נוצרה באנגליה בשנת 1937, הגיעה ארצה כדי לשמש את הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, ובשנת 1946 נקנתה על ידי קיבוץ גברעם. במשק שימשה כאמבולנס.

עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות הושאלה המשאית לפלוגה א' מהגדוד השני של הפלמ"ח. הפלוגה, בפיקודו של גרשון דובינבוים (דבּמבּם), שמרה על קו המים לנגב והשתמשה במשאית כדי לפטרל בציר גברעם-נירים. אלא שבינואר 1948 כנופיה בדווית גנבה את כלי הרכב וברחה לחולות חלוצה. מבחינת הפלוגה היה מדובר באסון גדול: המשאית שימשה להובלת אספקה, לפינוי חולים ופצועים, ולהעברת ילדים ונשים למרכז הארץ בעת הקרבות.
 

יום אחד טס עזר ויצמן בפרימוס שלו מעל סיני, וקלט בעינו את הפורד. הוא טס לנירים ושם זרק לחיים בר-לב, אז מפקד מחלקה, אבן שאליה מוצמד פתק עם הנ"צ של הטנדר. בכך היה ויצמן ככל הנראה לישראלי הראשון שמסמס תוך כדי נהיגה. בר-לב מצדו לקח כוח של פלמ"חניקים והשיב את המשאית, יחד עם כלי נשק שנגנבו מהפלוגה. חגיגה גדולה הייתה כשדבמבם קיבל את משאיתו בחזרה.

באוקטובר של אותה שנה נשלח המפקד הנערץ לפוצץ גשר דרומית לדאהרייה. במהלך הפעולה נפגע בבטנו מכדור חודר שריון, פונה למרפאה ברוחמה ומת מפצעיו, מותיר את פקודיו בתחושת יתמות גדולה. ומה באשר למשאית? אחרי המלחמה היא הוחזרה לגברעם והמשיכה להוביל יולדות ופצועים לבית החולים קפלן. אבל אז הגיעה למשק משאית חדשה ומשוכללת, והמשאית ההיסטורית, אחוזת רגשי נחיתות, הוצאה לגמלאות. מגברעם היא נשלחה לכאן, רקובה ומצ'וקמקת.

החברים ובראשם איציק ושרגא עמלו עליה שנים. באדיבותם נוספו לה גם סירנה ואלונקה, והיום הפורד לוקחת חלק בכל אחת מהתערוכות הניידות שיוצאות מהמוזיאון, כמו גם בנסיעה השנתית של יום ירושלים, כאשר הטרקטורים עולים לעיר הקודש ונוסעים ברחובותיה.

כשארז שב מענייניו, אני שואלת אותו איך זה מרגיש כשמסיימים לשחזר וסוף-סוף מתניעים. "זה משהו, חוויה מרגשת, לשמוע את הנשימות הראשונות של הרכב", הוא אומר. "כשאנחנו מניעים מנוע שלא עבד הרבה זמן, כל החבר'ה מפסיקים הכול ובאים לעמוד ולראות. תסתכלי, הפורד עם אותו מנוע אורגינל, הוא במצב חדש, מערכת התאורה פועלת".

עוד בתצוגה: טרקטור אדום ועתיק מסוג יו-טי-בי 650, שהגיע מקיבוץ מעוז-חיים ועוד קודם - מרומניה. שר האוצר פנחס ספיר עשה בזמנו עסקה סודית עם ניקולאה צ'אושסקו שבבסיסה התניה: ישראל תקנה ממנו 800 טרקטורים, ואילו הוא יאפשר ליהודים לעלות, וכך היה. "אחרי 400 טרקטורים הפסקנו את הייבוא, כי זה היה טרקטור קשה להפעלה, אבל בזכות זה העלייה התרחשה", ארז מסביר.

לידו ניצבים טרקטורים קטנים מסוג "זאטוט". עד שנות השישים עשו בהם שימוש בלי הפסקה. הם מתוצרת הארץ ונולדו לפני הסוסיתא, שלקחה את כל הקרדיט כרכב כחול-לבן. "חקלאי שהיה מספיק אמיץ כדי להשתמש בהם לחריש, היה עשוי לחזור הביתה ברגל", צוחק ארז. עד היום דגמי זאטוט 9 ו-10 נוסעים בראש המצעד השנתי. הוראות "שמן וסיכה" המקוריות ממוקמות בשלט כסוף ליד ההגה.

ומהזאטוטים לזאטוט אנושי קטן שעוד גדול יהיה, אבל כילד ישב על כנף הקטרפילר-22 שלפניי. יום אחד הצטרף לאוסף טרקטור צהוב ומרקיב ששימש כפסל בגן הילדים בכפר-יחזקאל. רפול, שהיה אז אחד מחברי העמותה, ראה אותו וסיפר שבתל-עדשים עבד אביו בחברה בשם "אלומה", שהחזיקה שני טרקטורים כאלה. "הוא מספר לי שהם נמכרו לכפר-יחזקאל. צלצלנו לכפר-יחזקאל, הגעתי למשפחה שהייתה בעלת הטרקטור הזה, ושאלתי אם הם יודעים מאין הוא נרכש. הם אומרים לי 'מתל-עדשים, מחברת אלומה'. זו הייתה סגירת מעגל.

רפול היה מגיע לפה בשבתות, מטפל בטרקטור, מניע. זה היה מנוע שעבד על בנזין ונפט, ואין בכלל סטארטר, הכול מנואלה. כשעלינו לירושלים, רפול נהג עליו. אחר כך הוא הביא לנו תמונה מסֵפר, שבה רואים אותו בגיל שמונה יושב על הכנף, ואחותו ציפור'קה בצד השני".

והנה הפורשה האדומה שהייתה לספתח, וגם לאנס אלדוג תוצרת גרמניה, שניתן לחבר אליו משטח העמסה לפני הנהג. על עגלה עמוסת חציר, שחוברה אל הלאנס הזה, הוביל ארז את בתו לחופה.

עכשיו אני צועדת בעקבות בליל קולות מתכתיים מצמרר, ומגיעה אל צביקה הרענני, בן שבעים ביום ראשון שעבר. טייס חיל האוויר בדימוס, והיום טייס ריסוס. ברגעים אלה הוא מתקין מפסק ביטחון חשמלי לטרקטור קטן "שהוא במקור מכסחת, ומה שעשינו לו בעצם זה שסידרנו מצברים מאחורה, והוא אמור להיות המאסטר-סטארטר. הוספתי לו כאן שתי בטריות, זה הכול ייצור משלי. הוא יסתובב בין הטרקטורים, יניע אותם, יספק חשמל. זה חוסך, במקום שבכל טרקטור יהיה מצבר אחד שמסתובב, מניע וזהו".

מאיפה הידע?
"בנעוריי הייתי בקיבוץ המעפיל, עבדתי במוסך ובמסגרייה ומשם למדתי. לא עברתי שום הכשרה מיוחדת. אחרי קורס הטיס המשכתי לעבוד בזה בקיבוץ".

בהצלחה לצביקה ולסטארטרים, ואנחנו עולים למעלה. כאן ממוקמות המפלצות הגדולות שלא יכולות להיכנס למבנה למטה. אחת מהן היא כבאית שמנציחה את זכרו של החייל אדר ברסנו ז"ל, שריונר שנהרג במבצע צוק איתן במהלך היתקלות עם מחבלים בגבול רצועת עזה. אביו, מפקד הכבאות בגליל המערבי, תרם לזכרו את הכבאית הישנה, שהייתה פעילה בשנות החמישים והשישים ויצאה משימוש. מפלצת הענק לידה היא בולדוזר מסוג טי-די-9 אינטרנשיונל אמריקאי מנילה.
 
בשנת 1944 הטביע טייס קמיקזה יפני אנייה אמריקאית שעגנה בנמל בפיליפינים, ויחד איתה טבעו כל הבולדוזרים שנשאה עליה. מאוחר יותר הם נשלו מהמים, נמכרו לישראל כעודפים מצבא ארה"ב, ואז החלו לפלס את ההיסטוריה המקומית: הכלים הללו ביצרו את המדינה הצעירה באזור יד-מרדכי, גברעם, סער ובארי, ופתחו את דרך בורמה.

ארז מניע את הפורשה האדומה, מוציא אותה לטיול צהריים - ואת החברים לתמונה קבוצתית. אני מתפנה לפריט הכי חשוב ומעניין באוסף: הדוד אהרון.

"הדוד אהרון היה הטרקטוריסט של הכפר. הוא עשה לטרקטור את כל התיקונים והטיפולים: כיוון לו את המנוע, החליף לו את השמנים, חיזק לו את הברגים וגירז לו את הצירים, וחוץ מזה הדוד אהרון והטרקטור עבדו יחד"
("הטרקטור בארגז החול")

הילדים שצועדים לכאן בהמוניהם לא תרים אחר המנוע הייחודי של האורסוס הפולני, או אחר הטרקטור הטמפלרי שעדיין לא נושם עצמונית. הם מחפשים חקלאי כחול חולצה וכובע, שהפסיד את הטרקטור המיתולוגי שלו לארגז החול בגן ילדים, ואז הושיע אותו מעצבותו והפיח בו חיים. מה שהם לא יודעים זה שהדוד אהרון, הסלבריטי המקומי שחותם על עותקי "הטרקטור בארגז החול", בכלל לא פגש במאייר יוסי אבולעפיה לפני שזה פרגן לו חולצה פתוחה ושפם. "רק אחרי למעלה מעשור פגשתי אותו, והוא התקרב לבדוק אם יש לי שפם או אין", צוחק הדוד.

גם דמותו המאוירת של הטרקטור המשתעל והמגמגם היא פרי דמיונו של אבולעפיה. הטרקטוריסטים מהמוזיאון בחרו טרקטור דומה מסוג פרגוסון, הדוד אהרון הגיע, טפח לטרקטור על כנף, שיפץ ותיקן וגרם לו לעבוד. הטרקטור נצבע בצהוב וצוירו עליו פרחים ממש כמו בספר, ופעוטות מטפסים עליו ומושכים לו בידיות.

דודתו של מאיר שלו, אחות אמו, נשואה לאהרון יצהר מכפר-מונש. כנער היה שלֵו מבקר את הדוד החקלאי. "כפר-מונש היה אז מושב שיתופי, אבל הוא לא החזיק מעמד והפך למושב רגיל", מספר אהרון. "מהמשק המשותף נשארו המכונות שלא ידעו מה לעשות בהן. רצו לקחת טרקטור ולהעמיד אותו בגן הילדים, וכששמעתי את זה אמרתי שאני אקח אותו אליי: אני אתקן אותו, אטפל בו ואחזיר אותו לחיים. זה מה שמאיר ראה, מזה נולד הספר, ובזה מסתכם החלק הצנוע שלי בכל העניין".

גם אתה שרת לטרקטור שירים ולקחת אותו לטיולים?
"אני יכול להגיד לך שאם יש בספר משהו מאוד חזק ואמיתי, זה הקשר בין האדם למכונה. כמו שקודם עבדנו עם בהמות עבודה והכרנו אותן, עכשיו אנחנו עובדים עם טרקטורים. יש קשר רגשי בין המכונה והאדם".

ארז אמר לי שלטרקטורים יש נשמה, ולכן צריך להשקיע בהם ולטפח אותם - אבל הוא ציין שזה נכון רק לישנים שבהם.
"הוא צודק. לחדשים יש מחשבים, והם מתקנים את עצמם. בטרקטורים הישנים אתה צריך לשמוע, להריח, לראות. להכיר את הטרקטור שלך כדי להבין מה הבעיה שלו".

הוא יליד הארץ, בן 86, חקלאי כמעט כל חייו. "מגיל 15 אני מסתובב בין המכונות. כשעבדתי על טרקטור כנער, בכלל לא ידענו שאפשר לסובב מפתח ולהתניע. תמיד הנעה הייתה סיפור מורכב, ואף אחד לא חשב שזה יכול להיות אחרת. היינו באים בבוקר, עובדים עם הטרקטור עד הלילה, אוכלים אבק ורעש וזה מה שהיה. לא חשבנו שאנחנו מסכנים".
 

פעם הסתובב עם בנו וראה את ארז מתקן טרקטור. אחרי ששמע מה הוא עושה, הצטרף לעמותה, והיה מעורב פה בכמה מהשחזורים היפים. לקח זמן עד שארז קלט שילדים מגיעים עם ספר בידם ומחפשים את הדוד. היום אהרון מקפיד להגיע בימי שישי ולקחת חלק בהווי, אבל מוזעק גם בימים אחרים. "קודם כול, תפקידי להיות הדוד אהרון, שזה מחייב. לפעמים אני בא במיוחד גם בשבתות. מה לעשות, אני מוצג מוזיאוני", הוא צוחק.

מלבד ילדים ונכדים ונינים הוא מגדל אוסף טרקטורים קטן משלו, וגם הם תובעים טיפול מתמיד. "אני משפץ ומשכלל ומנסה כל מיני קומבינציות. את המנוע של האורסוס שאת רואה כאן המשיכו לייצר עד שנות החמישים של המאה ה-20. זה מנוע כבד ומסורבל שכדי להפעיל אותו צריך לחמם אותו. בשעות הפנויות שלי אני לומד עליו מהאינטרנט, וזה מעניין מאוד".

בתצוגה בחוץ נראים כלי העבודה שהיו מחוברים לטרקטורים. הדוד אסף בעצמו משׂדדה, מחרשה, מפזרת זבל ומכל של חלב, וכל אחד מהם מוצג ליד הפיסקה שבו הוא מופיע בסיפור. "היה לי מאד חשוב כי אנשים לא מבינים את הקשר בין הטרקטורים לכלים החקלאיים שבלעדיהם העבודה לא יכולה להתבצע".

עכשיו אני מדדה אחריו עד למכונת הקציר העתיקה, שהוא נטל חלק בשחזורה. "את מוכרחה לראות את זה. זאת מכונה שהומצאה ב-1850 עבור קציר החיטה והשעורה. לפני כן חקלאי היה צריך לארגן לעצמו פועלים לזמן הקציר, כי היו קוצרים ביד. ברגע שנכנסה המכונה הזו היא הכפילה פי ארבעה את ההספק, ואז השטחים גדלו והיה יותר לחם לאכול. העבודה כאן של גדי שלנו הייתה פנטסטית וקפדנית, ואני לא יכול להתחרות איתו בעניין הזה".

"הדוד אהרון, הדוד אהרון", נשמעת קריאה, ואני מפנה את הידוען למבקרים הזאטוטים. מכאן אני חוזרת אל אמנון ("לה-לה-לה-לה") בחדר האוכל, שמזכיר ארוחה קיבוצית. געיות הצחוק מכיוון החבר'ה הסועדים גורמות לי לשאול מה לגבי פתיחת השורות לנשים.

ארז, השתכנעתי. אם אני רוצה להתחיל לעבוד עם המוזיאון, מה עליי לעשות?
"קודם כול את באה לפה, ויש לנו המון עבודה בשבילך. אנחנו בדיוק מחפשים פקידה שתגיע פעם בשבוע לעזור לנו בניירת".

מה ניירת? אני מדברת על פלאיירים ומשחזות, אתה מציע לי גג מהדק.
"מי שרוצה להצטרף, מוזמן. תשמעי, כשעלינו ליום ירושלים עם כל הטרקטורים, אחותי נהגה על אחד הכלים. את רוצה להצטרף? בבקשה להפשיל שרוולים ולעבודה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg