נקמת הטרקטורון: נסע ממטולה לאילת ברכב צעצוע
אנשים שפגשו את צפריר אריאל במהלך מסעו על גבי טרקטורון צעצוע חשבו שהוא משוגע. אבל אריאל, סרן במילואים שיצא לדרך בעקבות קפסולת זמן שהטמין באדמה, חושב שכולם צריכים לנהוג כמוהו: "אסור להיכנע למירוץ החיים ולהשאיר את החלומות מאחור"
שלושה ימים לפני שהגיע לאילת, משהו בצפריר אריאל נשבר. אחרי 18 ימים בדרך על טרקטורון צעצוע, עם אינספור תקלות ומפגשים הזויים, החשמל ברכב הפצפון נגמר באמצע שום מקום ולאריאל פשוט נמאס. "למי יש כוח ולמי אכפת אם אגיע לסוף?" הוא צעק לעבר החולות אי שם בערבה, ואלו השיבו בדממה רועשת. "כל הסיפור הזה אידיוטי. כדאי לצאת הביתה, אולי אספיק להגיע עוד היום".
עשר שנים אחורה, צפריר אריאל, היום בן 31, סרן במילואים ומפקד פלוגת שריון לשעבר, למד במכינה הקדם-צבאית "עמיחי" בארגמן. באותה תקופה החליט להטמין קפסולת זמן באדמה. "שאלו אותנו מה נעשה בעוד עשר שנים", הוא נזכר, "לקחתי את זה די ברצינות. היו לי כל מיני חלומות בראש וכתבתי אותם. לקחתי 'ברוס' צה"לי, שמתי כמה דברים שהיו חשובים לי וקברתי מתחת לעץ באמצע שום מקום".
אריאל, שגדל בפרדס-חנה והיום מתגורר בירושלים, לא הקדיש יותר מדי מחשבה לחלומות הקבורים מתחת לעץ. הוא התגייס לצבא, יצא לקורס קצינים וביצע תפקידים פיקודיים שונים, בהם מפקד מחלקה בחטיבה 7, קצין מבצעים ומפקד פלוגה. למרות ששירת במשך שמונה שנים בחיל השריון, הוא לא השתתף במבצעים בעזה ובמלחמת לבנון השנייה: "בכל פעם זה איכשהו נפל בין הכיסאות, פעם קורס מפקדי טנקים, פעם קורס קצינים". את שירותו הצבאי הממושך הוא סיים כקצין הכשרה של לוחמי גולני בנגמ"שי הנמ"ר החדשים, מעט אחרי מבצע עמוד ענן.
אחרי השחרור לא מיהר אריאל להתמסד, ואת השנה הבאה הוא בילה בטיולים ובחיפוש עצמי. "הפיקדון והמענק נאכלו, אבל זו הייתה שנה שלא מהעולם הזה", הוא מספר. הוא התגורר אז בדירת שותפים עם חברו, אדם רבינוביץ', והשניים - יחד עם חבר נוסף, רואי מעוז, יצאו יום אחד לפגישת מחזור שהעלתה מהאוב את הקפסולה האבודה: "דיברנו על הקפסולות שעשינו ופתאום קלטתי שעברו עשר שנים ושאני עוד רגע בן שלושים. תמיד זכרתי את הקפסולה אבל לרגע לא ירד לי האסימון שצריך לבדוק מה קורה איתה. מי יודע אם בנו שם עיר? בטוח מישהו ראה אותי קובר את הקפסולה וגנב אותה. אין סיכוי שהיא שם".
בעידוד שני חבריו, שגם החליטו לצלם בווידאו את הסצנה, הוא יצא אל השדה שבו החביא את הקפסולה. לאחר שהוציא אותה, ניער את האבק ופתח את הדף שהוטמן בה, הוא התאכזב מאוד: "זה היה הזוי לקרוא את הדברים שכתבתי. עברו עשר שנים והחלומות היו רחוקים מהמציאות. נכון שלא כללתי שמונה שנים בצבא ברשימה, אבל גם אדם שהיה בשירות רגיל לא היה מספיק את מה שתכננתי. להיות נשוי פלוס ילד, להשלים תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים, ללמוד לתואר בארכיטקטורה, להקים יישוב בנגב ולטייל במשך שנה בכל היבשות".
ואז, בתחתית הרשימה, ראה אריאל את המשאלה האחרונה, שפתאום נראתה כמעט הגיונית - מסע ממטולה לאילת ברכב צעצוע. "ברור שזה היה הזוי", הוא אומר, "אבל פתאום זה נראה בהישג יד לעומת כל יתר החלומות. אני מניח שאם הייתי היום אחרי תואר ראשון כלשהו, גם לא בהכרח כלכלה ומנהל עסקים, לא הייתי מתרגש כי דברים משתנים בחיים. אבל התובנה שכלום לא קרה נתנה לי סטירה. כשהייתי קטן היה לי חבר בפרדס-חנה שהיה לו רכב צעצוע ומשם כנראה החלום. אני לא זוכר מה גרם לי לכתוב את זה. סביר להניח שהמטרה הייתה לתבל את הדברים הרציניים והכבדים במשהו מצחיק קצת יותר. עכשיו פתאום זה נראה הגיוני וריאלי. משם הכול התגלגל".
בסיועם של מעוז ורבינוביץ', שהחליטו לעשות סרט מהמסע, החל אריאל בהכנות שכללו את תכנון הנקודות שיעבור בדרך, מקומות הלינה שנעו בין אוהלים, בתים של מכרים מזדמנים ואכסניות שונות, וכמובן - רכישת הרכב הקטן: "התכנון בהתחלה היה ממש רכב צעצוע, בימבה חשמלית, אבל כשהגענו לחנות, גילינו שרכב צעצוע אמיתי לא ישרוד עשרים דקות בדרך אם בכלל אצליח להיכנס למושב הנהג". הפתרון היה טרקטורון צעצוע קטנטן שעשה רושם שיעשה את העבודה: "עשיתי סיבוב בחנות כדי להחליט ואני זוכר את ההרגשה - זה הדבר הכי מגניב בעולם, זה החלום שלי".
"אני זוכר את הרגע שהתחלתי לנסוע. יצאתי מהשער ופתאום זה נפל עליי. זה לא אמיתי, אני אשכרה בדרך ממטולה לאילת ברכב צעצוע. זה הזוי", משחזר אריאל את היציאה לדרך, בגבול הצפוני של מדינת ישראל, מרחק יריקה מלבנון. בגיל 29 ועשרה חודשים, רגע בלבד לפני משבר גיל 30, כשהוא בזוגיות טרייה עם דניאל, הוא יצא נגד כל הסיכויים בדרכו לאילת: "האמת היא שהייתי סקפטי בהכנות. חשבתי שנעשה סיבוב במטולה, שהרכב יקרוס ביציאה, נעשה פק"ל קפה ונחזור הביתה. עוד משהו לרשימה שלא הגשמתי".
מאחוריו, חמושים במצלמה ובטנדר על כל צרה שלא תבוא - היו מעוז ורבינוביץ' שהחלו לצלם את הסרט, שלימים ייקרא "30 קמ"ש", או כפי שכינו אותו במהלך העבודה "המסע המופלא של צפריר ברכב צעצוע", סרט הגמר שלהם במסגרת לימודי התואר הראשון בקולנוע.
כבר בשעות הראשונות נתקל אריאל במבטים תוהים ובשאלות חודרניות למדי שאילצו אותו להסתכל לתוך עצמו. עם השעות והימים הפכה הנסיעה הפשוטה למסע עצמי של ממש, שנוגע בשאלות הקשות ביותר של דור ה-Y: הזוגיות המאוחרת, משבר גיל שלושים, העובדה שהצעירים של היום אינם יודעים מה הם רוצים מחייהם ומעל הכול - העובדה שכל אחד רוצה להגשים חלומות ושבפועל מעטים עושים זאת. הרוב נשאבים למירוץ החיים ומגלים עשרות שנים מאוחר מדי שהחלומות נשארו מאחור, קבורים בברוס צה"לי דמיוני באמצע שום מקום. מחכים למישהו שיחפור אותם החוצה.
"בהתחלה נראיתי מוזר וגם התלבשתי ככה, אבל אז התגלה פתאום שאנשים לא חושבים שאני משוגע", מספר אריאל. "הם סיפרו שגם להם יש חלומות, שאלו שאלות רציניות ושכחו לגמרי את המוזרות. בהתחלה חשבתי שאני צריך להיות משוגע כי אני עושה משהו משוגע - צבעתי את הרכב, הוספתי לו צעצועים מוזרים. לאט-לאט זה התקלף והבנתי שאני עושה משהו רציני למרות שהוא מופרך. היום הראשון עוד היה מוזר. אחר כך זה הפך למסע של ממש".
אתה חייב להודות שלצאת למסע כזה זה קצת הזוי. אתה סרן במילואים. יכול להיות שבכל זאת היה לך משבר גיל שלושים?
"לא, לא היה לי משבר. אנשים מכניסים אותך כל הזמן לתבניות. בגיל שלושים רוצים שתהיה נשוי עם עבודה מסודרת, אבל מי אמר שזה צריך להיות ככה? אולי יצאתי סתם כי זה היה בכיף שלי? אם אנשים יבינו שלהגשים חלומות זה הדבר הכי הגיוני לעשות הם יתחילו לחיות. לא יכול להיות שאני המוזר היחיד שמגשים חלומות. תתעוררו, תעשו משהו, אל תספרו על זה לאף אחד, שזה יהיה סוד. אולי לטעון שיש משבר זו הדרך של אנשים להגיב כדי שלא ידעו שגם הם עושים דברים מוזרים.
"תראה, נכון שצריך ללכת לעבודה עם חולצה מכופתרת אבל זה לא אומר שאתה צריך ללכת לישון איתה. אתה יכול לבוא הביתה, להחליף לחולצה הכי משוגעת בעולם ולצאת לשתות בירה. תמיד נותנים את הדוגמה של אדם שעוזב את ההיי-טק כדי לפתוח פיצרייה. אני לא רואה בזה בעיה. אם אתה אוהב להכין פיצה, מה הבעיה עם זה? כך גם עם חלומות, הזויים ככל שיהיו. אני לא מיוחד. אנשים הרבה פעמים עצורים ולכן הם חושבים שאני מיוחד, אבל זה לא נכון. כל אדם צריך לדעת להשתחרר, לדעת להגשים את החלומות שלו".
כבר בערב הראשון נתקל אריאל בשאלת הזוגיות. הוא היה בתחילת קשר עם דניאל ויצא נגד כל היגיון למסע שבסופו הוא היה עלול למצוא את עצמו שוב לבד. כמה ימים לאחר היציאה, בפרדס-חנה, הוא פגש את אמו והשאלה הפכה להיות אקוטית הרבה יותר - מדוע הוא לא מתחתן ופותר חלק ניכר מבעיותיו, כך אמו.
"מה זאת אומרת ממשיך לאילת? למה להוציא כסף על שטויות כאלו?" שואלת אותו האם, "אם יש דבר שהמקרא אומר במפורש זה 'לא טוב היות האדם לבדו'. את הפינה הזאת צריך לסגור עד גיל שלושים, לא לדחות. אחר כך זה קשה מאוד. אתה לא יכול לזלזל בכך ולהגיד שזה יחכה".
"זה מסוג הדברים שאתה נוטה לדחות", מודה אריאל ומתייחס הן לזוגיות עם דניאל והן לשיחה עם אמו. "השתחררתי מהצבא ואמרתי שאני פנוי עכשיו למצוא בת זוג. בתכלס כלום לא קרה. כל האפשרויות לפניך אבל כלום לא קורה. רציתי להיות בזוגיות אבל כנראה משהו לא היה שם עדיין".
מפרדס-חנה המשיך אריאל היישר לעבר העיר ללא הפסקה - תל-אביב: "שם חשבו שאני מטורף, אבל רק עוד אחד כזה, מטורף מסוג חדש. ראיתי את המבטים של הנה משהו שעוד לא ראינו".
אחרי ניסיון לא מוצלח לדוג ביפו ("בהתחלה הסתכלתי על העניין כתחביב ואז זה הפך לאובססיה. זה לא באמת היה אותנטי. דייג גדול לא יצא ממני") עשו שלושת החברים - צפריר בטרקטורון ואדם ורואי מאחוריו עם המצלמה - את דרכם לעבר ירושלים.
"היה לי חשוב לפגוש את סבא וסבתא שלי. האמת היא שידעתי למה לצפות מהם, שהם בטוח לא יבינו, שלא יתרגשו מרוב שלא יבינו עד כמה משוגע זה. רק אחר כך חשבתי על המפגש עם סבא, על הסיטואציה. סבא ואני הולכים לאכול בשווארמה האהובה עליו - סבא הולך לאיטו ואני בטרקטורון, לידו. הביך אותי קצת לפגוש אותם אבל משהו דחף אותי לשם. ההרגשה שחייבים לבקר את סבא וסבתא. לא חשבתי שהם יעריכו את מה שעשיתי, הנחתי שהם לא מבינים או שאני צוחק". לאחר המפגש, החל אריאל את החלק השני של מסעו - דרומה, לעבר אילת.
תגיד, על מה חושבים בשלושים קמ"ש?
"חלק מהזמן הייתי עסוק בניסיון לא להיהרג. היו כמה קטעים שאי אפשר היה לנסוע על הכביש. כל מיני מחלפים שבהם אמרתי שיש גבול, שאני לא חיית אקסטרים ובסך הכול אני רוצה להגיע ליעד. באזור הדרום היו יותר מחשבות. לקראת הסוף. אני מניח שבעיקר בלילה, כשאתה מעכל את הנסיעה ואת המפגש עם האנשים, אתה חושב על ההזדמנות הנדירה לעשות את זה. לפגוש אנשים כאלו. אבל קודם לכן, על מה חשבתי בזמן הנסיעה? זה כמו בעמדת שמירה. אתה מתכנן לחשוב על המון דברים ובסוף יורד מהעמדה בסיום השמירה ולא מבין מה עשית ארבע שעות. דברים סתמיים לחלוטין, ארבע שעות לא חשבת על כלום. אם הייתי מדען הייתי יכול להציל את העולם בזמן הזה".
ככל שהדרים, כך הפכו המפגשים למיוחדים יותר. הירוק של העצים פינה את מקומו לצהוב של מדבר, הערים הגדולות הפכו ליישובים קטנים ואינטימיים והפריפריה התגלתה במלא עוזה. אחרי עצירה מהירה במחסום מצוקי דרגות ושיחה קצרה עם החיילים, המשיך לכיוון מצפה רמון: "זה היה לילה קר. הגענו בחושך, נכנסנו לאכסניה וגילינו אנשים זרוקים על מזרנים וריח עז של מרק. מצפה רמון זה לא כזה רחוק, אבל הרגשנו כמו בעולם אחר. המארח ישב עם חברים וסיפר שפעם בשנה הם יושבים יחד ותוהים מה הם יעשו בעוד שנה. הוא אמר לי שלהגשים חלום זה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות. זה היה כמו לפגוש אדם זקן חכם כזה. כמו בסרט".
את היום לאחר מכן עשה אריאל לבדו במדבר עם "בוקי", כך החל לכנות את הטרקטורון. "אנשים לא מסוגלים להתמודד עם השקט הזה במדבר. שקט מחריש אוזניים", אמר בעודו מביט מצוק על הערבה. משם המשיך לשיטים, מקום מושבה של קהילת "אשרם במדבר", קהילת היפים שמתגוררת בסמיכות לבסיס השריון שיזפון.
"זה היה פעם גרעין נח"ל והם הפכו את זה למשהו אחר לגמרי - סוג של קומונה. זה מצחיק. לאורך כל הדרך אתה חושב על עצמך כמשוגע אבל איך שלא תהיה, אתה לא יותר משוגע מהחבר'ה של אשרם במדבר. גיליתי שם שאני לא כזה מיוחד אבל זה היה מדהים - נווה מדבר של שקט, מקום לדבר עם אנשים אבל גם להתכנס עם עצמך, לחשוב על דברים".
ואז אתה מגיע לאילת ובום, זה נגמר.
"כן. האמת היא שתכננתי להיכנס לעיר, אבל לא הכנתי את עצמי לכך שזה ייגמר. אתה נוסע פנימה והתחושה היא שאפשר להמשיך, שהכביש נמשך הלאה. זה לא ים כמו במופע של טרומן, שם צריך לצאת החוצה, לסיים עם משהו. זה כביש, שממשיך הלאה, סוג של אינסוף".
"האמת היא שהרגשתי קצת ריק", מודה אריאל, "זה נגמר בלי הארה או הבנה של העולם והיקום. כשהגעתי לסוף זה היה סוג של 'אוקיי, מה עכשיו'. לא ציפיתי שיריעו לי אבל פתאום אתה מגיע לסיום ונשאר אותו הדבר. חשבתי שתהיה הרגשה של סוף, של חלום שהתגשם, אבל לא היה כלום. עמדתי שם ושאלתי: 'מה אני אמור להרגיש? ככה מרגישים כשמגשימים חלום? לאחרונה אני מבין שאולי ככה זה באמת, אבל משאירים מקום לעוד דברים. לא הגשמתי את החלום ועכשיו אני יכול למות; הגשמתי חלום ועכשיו הולכים לדבר הבא. הזוהר של הוליווד נשאר בסרט. זאת המציאות".
חששת שתרגיש ככה?
"בהחלט. היה פחד שהמסע יסתיים ושזה יסיים את התקופה הכיפית, שאתחיל תקופה של אדם משעמם ואפור שאף פעם לא יעשה דבר כזה שוב. לא ידעתי מה יהיה אבל הרגשתי שהמסע מסמל את הקץ של תקופת החופש. אולי דווקא הדרך שבה המסע הסתיים בדיעבד - שלא הרגשתי שהצעירוּת והמיוחדוּת יוצאות ממני ושנשארתי רגיל, עשו את ההבדל".
ויש משהו שאתה מצטער עליו שלא עשיתי במסע?
"אני מצטער שלא דיברתי מספיק עם אנשים. חלפתי מהר מדי על פני מקומות ופגשתי אנשים שלא הקשבתי להם עד הסוף, שמעתי אותם בהקשר של עצמי. בכל שנה אני מבקש שאלמד להקשיב, שאוכל לנתק את עצמי ולהקשיב באמת. זה כל כך קשה. הלוואי שהייתי מצליח להקשיב טוב יותר לאנשים".
בימים אלו מסיימים רבינוביץ' ומעוז את העבודה על הסרט. רבינוביץ', סטודנט בבית הספר מנשר לאמנות ומעוז, שלומד במכללת סמינר הקיבוצים, מתכננים להגיש את הסרט כפרויקט גמר של לימודיהם לתואר ראשון. הם מספרים כי למרות שאכן מדובר בסרט, מבחינתם הם חוו את החוויות יחד עם חברם הטוב, וגם הם עברו מסע מסוים. "בסופו של דבר גם אנחנו חווינו את המשבר של דור ה-Y. אולי לא נכשלנו בכל דבר שעשינו בחיים אבל ברור שיש כישלונות בדרך. רצינו להביא בסרט את הסיפור שלנו, של אנשים בגילנו, שמרגישים שהם לא מממשים את עצמם", מספר רבינוביץ'.
מעוז מחזק את דבריו: "מדברים כל כך הרבה על דור ה-Y. שהוא מפונק, עצלן, אבל בתור ילד אומרים לך שהכול אפשרי ובסוף זה מתנפץ לאנשים בפנים. פתאום, כשאתה נזכר בחלומות הילדות שלך, אתה מבין שכבר לא תהיה אסטרונאוט או מפקד סיירת. זה מתסכל מאוד".
מבחינה אישית, הוא מספר, המסע חיבר אותו בחזרה לשורשים: "זה גרם לי לגלות את הארץ מחדש. התאהבתי בקונספט של מסע בישראל. לפני כמה חודשים אני וחברה שלי לקחנו רכב ונסענו במשך שבוע מאילת לגולן. גיליתי שממש כיף לעשות מסע בחצר האחורית שלנו ולא חייבים להרחיק עד הודו או ארצות-הברית".
יש משהו שאתם מתחרטים עליו? שלא עשיתם נכון?
רבינוביץ': "האמת היא שבימים הראשונים לא הפסקתי להחזיק את המצלמה ולרוץ אחרי צפריר. בסוף גרמתי לפגיעה בעצבים ביד שלי. אחרי היום הראשון למדנו מה עשינו לא נכון ותיקנו, אבל תמיד יש טעויות ותמיד יש רגעים שמפספסים. לדוגמה, דווקא בפעם היחידה שהוא התהפך, שהוא ממש התרסק ונפל, היינו בלי המצלמה. זה מבאס, אבל אלו החיים. כנראה לא הייתי משנה יותר מדי את מה שהיה שם".
ומה השאיפה שלכם לגבי הסרט?
רבינוביץ': "מבחינתי אם אפילו אדם אחד יצפה בו וייזכר בחלום טיפשי ויגשים אותו, זה יהיה מדהים. הייתי שמח שמישהו כמו אבא שלי, כמו ההורים שלנו, יקבל את השוני הזה - לקבל אדם שיוצא על רכב צעצוע למסע בישראל. לקבל את האחר, את החלומות ואת הרצונות של אנשים אחרים".
מעוז: "הלוואי שאנשים יחשבו על החלומות שלהם, שיתחברו לחוויה. אני מקווה שהסרט יהיה טוב, שאנשים יוכלו להתחבר אליו. שיאמרו שצפריר מגניב או אידיוט אבל יחשבו על החלומות שלהם ועל השאלה איך הם רואים את החיים שלהם, שיגשימו חלום או יתאבלו על אחר שלא יתממש".
צפריר, אתה חושב שכל אחד צריך לעשות מסע שכזה?
"בטח. הייתי אפילו מציע לא לתכנן להגיע לאילת אלא לצאת ותוך כדי נסיעה להתגלגל. אולי תגיעו בתוך חודש ממטולה לאילת, אבל זה לא משנה. יש משהו במסע שהוא מאוד מיוחד. זה לא חייב להיות מסע ארוך אבל חייבים לשים את הכותרת 'מסע' ולצאת למקום משהו. אי אפשר לתאר את החוויה. אני מאמין שאדם צריך הפסקה במהלך השנה שבה הוא חוזר למקורות, יוצא לעבודת כפיים כמו חקלאות או עבודה באתר ארכיאולוגי. קפסולת זמן והגשמת חלומות עושות טיפול עשרת אלפים לאדם, ואין אחד שלא צריך את זה בצורה כזו או אחרת".
שנתיים לאחר המסע, אין ספק שאריאל הוא אדם אחר. הוא החל את שנתו השלישית בלימודי הגיאוגרפיה וכבר חולם על תואר שני כדי להפוך למתכנן עירוני. דניאל, החברה מתחילת המסע, עדיין איתו, והשניים מתגוררים בדירה משותפת ברחביה שבירושלים. למרות שאין ספק שהתברגן, ביתו של אריאל מלא במזכרות, תחביבים וזיכרונות מתקופות שונות. על הקיר תמונה ישנה של אנשים ישובים בתחנת אוטובוס ותמונה נוספת של סבו, לוחם בבריגדה, במדים ובנשק. הקוראן, שמוצב ליד התנ"ך בכוננית הספרים, מרמז שהמיוחדות של אריאל עדיין בועטת ולא הולכת לשום מקום.
באילת, רגע לפני שחזר לירושלים ולחיים האמיתיים, יצר צפריר קפסולת זמן חדשה, מזכרת מאותו לילה שבו הגיע לעיר הדרומית ביותר בישראל, חבוש קסדה ואוחז בידו את "מוישיק", בובה שאסף פעם בבולגריה. "אני בגיל ארבעים, נשוי לדניאל עם כמה ילדים, אני עובד כמתכנן עירוני בחברה פרטית, אין לי אוטו (כי יש מכוניות אוטונומיות), פתחתי חברה עם רואי ואדם, אני אחרי טיול ארוך בעולם עם דניאל ודגתי דג", כתב כשהוא מביט לעבר סירות שנעו לאט במי הים האדום. את הקפסולה הפקיד בידיו של חברו אדם רבינוביץ', ושם היא תישאר ככל הנראה בעשור הקרוב.
עוד עשר שנים, כשתפתח את הקפסולה, תתאכזב שוב מהתוצאות של העשור שחלף?
"אני מקווה מאוד שמה שכתבתי יתגשם אבל מי יודע, אולי כתבתי משהו שנראה לי היום הגיוני מאוד ובעוד עשר שנים הוא יהיה הזוי ומשוגע לחלוטין. אני מקווה מאוד שעדיין יהיו לי הלהט וגם החופש המחשבתי שיאפשרו לי ללכת על זה - לראות מה כתבתי ולצאת לדרך.
"במקום משבר גיל הארבעים אצא למסע. כשיאמרו לי שעוד מעט יהיה לי משבר, אגיד ש'לא, עוד מעט יהיה לי מסע'. אין לי מושג אם זה יהיה מסע דומה למסע הנוכחי או מסע בארץ אחרת. אולי הוא יהיה שונה לחלוטין, אבל בטוח יהיה משהו. אני מאוד מקווה שלא אשתנה. תמיד בסרטים יש את הכתוביות בסוף שמספרות מה קרה לגיבור אחרי עשר שנים. מבחינתי הסיום הזה ריק. תשלימו אתם את הסיפור כי אני ממשיך הלאה. אם אתם מגלים את הסיום, אל תגלו לי".
אקו"ם