ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

לא מה שחשבתם: שמונה השנים המוצלחות של נתניהו

בבית בקיסריה או במעון בבלפור, רה"מ חוגג יום הולדת שמונה לשלטונו. הררי האשמות, הכפשות והשמצות הוטחו בו בשנים הללו, אך בדרכו הפתלתלה, גיליון הציונים הביטחוני, הכלכלי והמדיני שלו מרשים. וגם: הצד השווה והמאכזב של בגין וטראמפ

אמרו שהוא לא עושה כלום;
אמרו שאין לו מדיניות;
אמרו שהוא לוקח אותנו למבוי סתום;
אמרו שהוא נגרר;
אמרו שהוא הורס את הברית עם אמריקה;
אמרו שהוא מבודד אותנו בעולם;
אמרו שהוא מסוכן לישראל;
אמרו שהוא מעמיק את העוני;
אמרו שהוא נכשל בביטחון;
אמרו שהכלכלה קורסת;
אמרו שנפילתו היא עניין של זמן;
אמרו שהפעם הוא מפסיד את הבחירות;
אמרו בפעם הקודמת שהוא מפסיד את הבחירות;
אמרו בפעם שלפני הקודמת שהוא מפסיד את הבחירות;
אמרו שהוא מחמיץ את ההזדמנות;
אמרו שהוא סוגר את הדלת;
אמרו שהוא לחיץ;
אמרו שהוא סחיט;
אמרו שאשתו מנהלת אותו;

ואמרו ואמרו ואמרו. בלבו או במסיבה ממשית, במעון הרשמי ברחוב בלפור או בביתו הפרטי בקיסריה, בנימין נתניהו חוגג היום יום הולדת. לא זה הכרונולוגי של בואו לעולם, אלא פוליטי המציין שמונה שנים בדיוק לחידוש כהונתו כראש הממשלה. חרף אינסוף האשמות וטרוניות, הסקרים מלמדים כי הישראלים עדיין רואים בנתניהו את האיש המתאים ביותר לכהן בתפקיד.
 
מנגד, גם בימין יש מי שאומר שביבי מיצה, ששמונה שנים הן די והותר, שאת מה שיש לו הוא כבר נתן ואת מה שאין לו הוא כבר לא ייתן. את התרומה הצנועה שלי לדיון האינסופי על ביבי וביצועיו אבקש לתת באמצעות כמה חוויות מהשנים הארוכות שבהן הוטל עלי מטעם עיתון זה לסקר את נתניהו.

היה זה כנראה ביום שלפני בחירות 2015. אז הפנמתי סופית שהאיש שסיפרו לי עליו בעיתונים כל השנים, אינו האיש שרואות עיני. הבנתי שרעל ההכפשות, הרכילות והרוע, חלחל גם לראשי ושיבש גם את מחשבתי. באותו בוקר נקראתי לבית ברחוב בלפור כדי להשתתף בבליץ הראיונות שהעניק נתניהו לכלי התקשורת במאמץ לנצח את הבחירות.

כשהגעתי, נתניהו ישב בפטיו להתייעצות עם יועציו ומקורביו. ידעתי שהריאיון לא יתקיים בשעה היעודה, שהרי נתניהו מאחר כרוני. העיכוב בן השעה אפשר לי לצפות בו ובאנשיו מרחוק, מהחלק האחורי של חצר בית ראש הממשלה. אגב, חצר ישראלית פשוטה וטיפוסית, עם חפצים שנשכחו בה זה מכבר, ולא שום דבר מפואר.

את תוכן הדיון לא שמעתי, אך את מחוות הגוף בהחלט ראיתי. ובכן, למרות ניתוחי הפרשנים על בחירות צמודות, על קרב חייו או אפילו על הפסד, נתניהו היה נראה נינוח לגמרי. בידו החזיק סיגר. מדי פעם אמר את שלו. הוא לא נראה לחוץ ולא נטף זיעה, לא הלך בחצר אנה ואנה ובוודאי שלא הרים את קולו. גם שרה לא נראתה בסביבה. אחר כך החליף איתי כמה מילים על הכוחות הפועלים נגדו, ואז אמר בריאיון את מה שאמר על כך שבכהונתו זו לא תקום מדינה פלסטינית.

על פי סיפורי הבלהות שנכתבו על נתניהו כל השנים, באותם רגעים של יום לפני הבחירות הוא אמור היה להיראות במירעו. מבוהל, נואש, מזגזג, נרגז. כמה חודשים לאחר מכן אפילו שמעתי את הפרשן אמיר אורן מ'הארץ' מתאר בלהט את נתניהו כמי שכל כך נלחץ באותו יום, עד שהצליח להטות את הכף לטובתו "עם הגעוואלד הליכודניקי", כלשונו. דברי הבל.

למעלה משעתיים נכחתי בבית ראש הממשלה באותו יום. הוא היה מלא אנרגיה ואדרנלין, "קבוע על סל"ד 6,000", כפי שמגדיר זאת אחד היועצים. לחץ, מה לעשות, לא היה שם. בעיניי ראיתי.

גם לא ב'צוק איתן'. הרי כמה חודשים לפני אותן בחירות, נתניהו הוביל מלחמה. היום כבר ידוע ששר הביטחון דאז יעלון הכזיב רבים במהלכה. גם הרמטכ"ל גנץ לא יצא ממנה עטור תהילה. נתניהו, ראיתי בזמן אמת וכך גם התברר בדיעבד, היה זה שניהל את העסק בקור רוח.
 

 
ושוב, בניגוד לכל הסטיגמות והתיאורים, ולמרות הדיווחים בזמן אמת על כניעה לחמאס ושאר ברבורים, ביבי, בוגי ויתר שרי הקבינט נפנפו תכתיב אמריקאי להתכנס להפסקת אש על פי תנאי קטאר וטורקיה, כלומר פטרוניו של חמאס. וכפי שמתהדרים עד היום נתניהו ויעלון, בצדק, חמאס יצא מ'צוק איתן' עם אפס הישגים. לא שדה תעופה ולא הסרת המצור, לא נמל ימי ולא פתיחת מעבר רפיח. ביבי "הלחיץ", "הסחיט", "הפחדן", ושאר התיאורים שקראתם או שמעתם כל השנים, לא נתן לו את כל אלה.

הרבה לפני הזירה הפוליטית והביטחונית היה זה המגרש הבינלאומי. "בידוד מדיני, בידוד מדיני", הכריזו הכותרות ב-2010 וב-2011. ביקשתי באותה תקופה ממשרד החוץ את דו"ח ביקורי המנהיגים. המספרים היו חד-משמעיים, והם נותרו כאלה עד היום.

ישראל, בהיפוך מוחלט מהכותרות הנ"ל, בזינוק מדיני. עוד ועוד מדינות מתדפקות על דלתותינו, ומה שהיה אז זרימה איתנה הוא היום שיטפון. מדי שבוע באים לכאן מנהיגים מהעולם, ראשי מדינות, שרי חוץ או שרים מקצועיים, ונועדים עם הצמרת הישראלית. מאירופה, מאפריקה, מאסיה ומאמריקה. יש להן הרבה מה ללמוד מישראל, ממש כפי שלישראל יש מה ללמוד מהן. נכון שההתנחלויות אינן כוס התה שלהם, אבל "בידוד"?! פייק בידוד!

וכשביבי נאם באו"ם, ואני שנה אחרי שנה צפיתי בדוברים שקדמו לו ובאלה שבאו אחריו, ראיתי שהוא מהרטוריקנים הטובים בעולם. באופן אבסורדי, שליטתו באנגלית ובשפה גבוהה, טובה כיום מזו של נשיא ארה"ב הטרי. ב-2011, בנאום לפני שני בתי הקונגרס, ישב לימיני אחד הבכירים שבעיתונאי ישראל. עצם האירוע הכניס אז את נתניהו למועדון מצומצם מאוד של מנהיגים עולמיים שהוזמנו לשאת את דברם פעמיים בבמה המכובדת הזו (שלא לדבר על הנאום השלישי ב-2015, נגד ההסכם עם איראן).

פעם אחר פעם, בכירי המחוקקים האמריקאיים, בהם דניאל אינוויי הקשיש או ג'ון מקיין המבוגר, קמו והריעו, ושוב קמו ושוב הריעו. נתניהו דיבר כדרכו בצורה יוצאת מן הכלל. המעמד היה מרומם אך אותו עיתונאי, נפוח חשיבות עצמית, רק זרק איזו הערה מטופשת על כך שבגלל ביבי גם הנכד שלו יתגייס לצבא. איזו אווילות, איזו רדידות.

בינתיים הגיעו "האביב הערבי", הטרור האסלאמי והאיום האיראני. בתוך הכאוס העולמי, כשאמריקה נטשה ואירופה התלהבה, הייתה מדינה אחת ומנהיג אזורי אחד, שניצבו על משמרתם. הם לא נעו ולא זעו, בשקט מוחלט ובלי לגזור קרדיט, הם עזרו למי שצריך לעזור, והקרינו לכל הסביבה את המסר שיש גורם יציב שאפשר לסמוך עליו, ויש סכנה שצריך לקרוא בשמה המפורש: אסלאם קיצוני. ושוב אלה העובדות המרגיזות שמקלקלות לכמה אנשים את התזות.
   
אגב, חלק מאותן מדינות ערביות גמלו לו במחווה סמלית, כשנשארו להקשיב לנאומו בעצרת האו"ם האחרונה. בעיניי ראיתי אותם, ואת הכבוד והיקר שנתניהו התקבל בהם באפריקה בקיץ שעבר. או כמה חודשים לאחר מכן, כשעשרים מנהיגים אפריקנים נהו אחריו במסדרונות האו"ם כמו אחרי החלילן מהמלין, כדי להשתתף בוועידה שיזם השגריר דנון. או רק לפני שבועיים, בסין, כשהוא התכבד במחווה חריגה להניח זר על קבר החייל האלמוני בכיכר טיאננמן.

באותו שבוע אגב, מבייג'ינג הרחוקה, הוא ניהל בו זמנית ארבע זירות מורכבות. המלחמה השקטה בסוריה, המאבק על הבנייה בוושינגטון, הוויכוח על התאגיד בארץ והביקור עצמו בסין. בעוד חודשיים אגב, נתניהו יהיה המנהיג הלא אפריקני הראשון לנאום בפני פורום אקוואס (ECOWAS), המאגד 15 מדינות במערב אפריקה.

"אשת הברזל" של ליבריה, הנשיאה אלן ג'ונסון-סירליף, הזמינה אותו, ונציגי שתי מדינות שאין להן קשר עם ישראל, מאלי וניז'ר, אמורים לשמוע אותו. על הקשר המדהים עם טראמפ ועם פוטין נכתב כאן די והותר, וגם הביקורים בסידני, בסינגפור, בבאקו ובאסטנה דיברו בעד עצמם. בקיצור, לא בידוד מדיני ולא נעליים.

כך תחום אחרי תחום, זירה אחרי זירה, הסיפור הרווח בתקשורת הישראלית הוא לא זה שמשתקף בעובדות ובמספרים. בדרכו הפתלתלה ולעתים הלא מובנת, נתניהו מציג גיליון ציונים לא רע בכלל. קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל, זו שביבי לא רצה בה ואשר נתמכה בידי שלי יחימוביץ' הסוציאליסטית, הצהירה השבוע שכלכלת ישראל במצב טוב ושהפערים בין עניים לעשירים קטנים יותר.
 

 
דו"ח זהה פרסם במקביל הבנק העולמי. האבטלה ברצפה, החוב הלאומי מצטמצם, והצמיחה טפו טפו. ההייטק משגשג, והסייבר, אותו תחום שכן, נתניהו היה מהראשונים לזהות, כבר מכניס לכלכלת ישראל מיליארדים. האם כל זה קורה במקרה? האם זה רק משום שהוא קוסם?

אז כמובן שנשארו הרבה אתגרים ותמיד יש מה לשפר. היו תקלות ויש בעיות, ממחירי הדיור ועד הבירוקרטיה והעריצות המשפטית. נתניהו, כמו כל אחד מאיתנו, הוא אדם עם חסרונות וטעויות. הקמצנות שלו מרגיזה, הנצלנות מעצבנת, וכך גם קיצוץ הכנפיים ולקיחת הקרדיט מהשרים שתחתיו.

אדרבה, כיוון שהוא מנהיג בסדר גודל עולמי, מותר לו לפרגן קצת יותר. ועדיין, צריך להתרכז בעיקר. כנגד הטענות שנשמעות גם בימין ש'מספיק זה מספיק' והגיע הזמן לומר תודה ושלום, כדאי לדעת שבבריטניה מרגרט תאצ'ר כיהנה 11 שנים, ובגרמניה אנגלה מרקל כבר סוגרת 12.

ואני הקטן, שראיתי את אהוד ברק מבעיר את המזרח התיכון, מוכר את ירושלים ושורף את הקשרים עם סין, שזוכר את אריק שרון מתהפך ומפנה עורף לדרכו שלו ולחבריו הטובים, שעדיין המום מאהוד אולמרט המושחת שהצית מלחמה בלי להבין - אני הקטן מעז להציע שניתן לעובדות לשפוט, אפילו אם הן מקלקלות סיפור טוב.

עד לפני שנתיים, ד"ר דיוויד שולקין היה לא רק רופא מצליח אלא גם מנהל שהבריא שני בתי חולים בניו-יורק. ביולי 2015 הוא נקרא לדגל על ידי אובמה, כדי לכהן כסגן המזכיר לענייני החיילים המשוחררים במשרד הבריאות האמריקאי. באותה עת רבו הדיווחים באמריקה על וטרנים של צבא ארה"ב השולחים יד בנפשם.

אחד בשם דונלד טראמפ, אז מתמודד ססגוני וחסר סיכוי על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, עשה הון פוליטי כביר מהטרגדיות שלהם. הוא עבר ממדינה למדינה ומעצרת לעצרת והבטיח לתת לווטרינרים את היחס הראוי, "לא כמו ברק אובמה שהפקיר אותם".
 

 
שנה וחצי לאחר מכן הדהים טראמפ את העולם ונבחר לנשיא. את מי הוא מינה כדי להצליח במקום שבו כשל אובמה? את אותו שולקין, בעצמו יהודי חם ואוהב ישראל, שנבחר על ידי אובמה. אז טראמפ שדרג אותו לתפקיד השר לענייני וטרנים וגם הגדיל את תקציב משרדו, אבל הסיפור הקטן של שולקין הוא הסיפור הגדול של ממשל טראמפ.

לנשיא החדש יש אולי תפיסת עולם, אך אין לו אנשים. ממש כמו מנחם בגין שהותיר את המפא״יניקים בתפקידיהם ב-1977, טראמפ מתקשה למנות בעלי תפקידים ומותיר את אנשי אובמה במקומם. שולקין נפגש השבוע בוושינגטון עם סגן שר הביטחון שלנו, אלי בן-דהן, והשניים השוו את תוכניות השיקום של שתי המדינות במטרה להרחיב את שיתוף הפעולה.

מפה לשם, שולקין סיפר לבן-דהן שבתקופת אובמה היחס שהוקרן מלמעלה כלפי ישראל היה צונן מאוד, בעוד עבור טראמפ וסגן הנשיא מייק פנס, "הקשר החם עם ישראל מובן מאליו".

ואולם האווירה החמה לא מחפה על המדיניות המוזרה. הממשל החדש השאיר בתפקיד מימי אובמה את יעל למפרט, מנהלת מחלקת המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי. טועה מי שחושב שלמפרט היא "רק פקידה". בעת ביקורו בישראל של השליח האמריקאי, ג'ייסון גרינבלט, למפרט ניסתה לטרפד את פגישותיו עם ראשי המתנחלים ופמפמה את הניג'וזים של אובמה על מחסור במים לפלסטינים.

באמצע השבוע, הטוויטר של גרינבלט צייץ הצהרות שכמו נלקחו היישר מדפי המסרים של הממשל הקודם. "פוטוס (POTUS=President Of The United States) חושב ששלום בין ישראל לפלסטינים יכול להיות אפשרי, ושהגיעה השעה ל'דיל'. פוטוס ואני מאמינים שהסכם שלום כזה יהדהד באופן חיובי באזור ובעולם כולו".

אותו חשבון טוויטר של גרינבלט העיד גם על שתי פגישות נלהבות - אחת מהן סביב שולחן השבת עם השרה לשעבר ציפי לבני, מחביבותיו של הממשל הקודם. אז השליח האמריקאי אמנם נפגש גם עם נפתלי בנט, שכמו לבני ובן-דהן השתתף בוועידת איפא"ק.
   
אך אם לשפוט על פי הדרישות בחדרים פנימה, לבני הייתה אפקטיבית יותר. את אותו בידול שלבני מנסה לקדם כבר שנים, בין מה שקרוי הגושים לבין יתר היישובים, גרינבלט דרש מנציגיו של נתניהו ל'שיחות ההגבלה', ראש הסגל יואב הורוביץ, השגריר רון דרמר והיועץ יונתן שכטר. הרושם המתקבל הוא שממשל טראמפ ממשיך על טייס אוטומטי את הקו של אובמה.

אז נכון שעדיין יש פערי שמים וארץ באווירה. רק בשבוע שעבר אושרו מאות בתים חדשים בירושלים, ובוושינגטון, ברוך השם, אין פוצה פה ומצפצף. אבל האחד והיחיד שיכול היה למנוע את כל זה, שיכול להעמיד את הממשל במקום, שיכול להבהיר שישראל רוצה לבנות בארצה שלה, הוא האיש הנזכר בחלקו הראשון של המאמר. בנימין נתניהו.

נכון להיום ראש הממשלה שם את כל הז'יטונים על איראן, ולא אומר למשל, את מה שיעקב כ"ץ, כצל'ה, אמר השבוע לכל העולם באמצעות סוכנות AP: "ביהודה ושומרון חיים 420 אלף ישראלים. המדינה הפלסטינית מתה".

רבים כל כך ממצביעיו של נתניהו רוצים לשמוע ממנו את ההצהרה הזו, ודווקא משום שטיפס לעמדת מנהיג בינלאומי, הם מאמינים שהוא יכול להשמיע אותה. אם נתניהו הוא האדם שראו עיניי ולא זה שראו עמיתיי, אזי הוא ולא אחר זה שעדיין יכול לנצל את ההזדמנות ההיסטורית. היא עדיין כאן.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg