ראשי » חדשות » משפט ופלילים

כיצד יכולות הרשויות להתמודד עם רוצח מעורער בנפשו?

הרצח המחריד בטבריה מצטרף לשורה של מקרים בהם החשודים סבלו מבעיות נפשיות, אך המדינה נמנעה מלשלוח אותם לאשפוז. איך נקבע אם אדם אחראי למעשיו, האם בתי המשפט אינם מקלים מדי והיכן עובר הקו הדק בין זכויות החולה לביטחון הציבור

מקרי הרצח האחרונים במדינה, אשר כללו בין השאר אקטים מזעזעים של כריתת איברים ושריפת גופות הנרצח על ידי הרוצח, אופיינו גם בכך שהייתה קיימת האפשרות לכך שהחשוד ברצח לוקה באי שפיות.

במקרה הרצח שאירע היום (ד') בטבריה, בעלה לשעבר של הנרצחת, אשר חשוד במעשה, מוכר במחלקת הרווחה, ואף קיבל חוות דעת מפסיכיאטר, שקבע כי הוא לא מסוכן לבני אדם. עם זאת שכנים מספרים כי כולם בסביבה ידעו שמדובר באדם חולה בנפשו. במקרה הרצח המזעזע מחודש ינואר האחרון במושב מגדל, בו חשוד נדב סלע כי רצח את אשתו, ילדיו ואת ילדיהם של השכנים, גם הועמדה שפיותו של סלע בספק. כאשר באחד מהדיונים להארכת מעצרו, החשוד טען כי הוא חתול בעודו מיילל.

גם במקרה של הצתת האחות טובה קררו בחולון, נטען כי החשוד, אשר פרג', לוקה בנפשו. אירוע רצח נוסף, ומזעזע גם כן, הוא המקרה של אולגה בוריסוב, אשר הואשמה לפני כעשור בהטבעת בנה בן ה-4 בחוף בבת ים.

מה שאולי מפתיע במקרים האלה היא העובדה שלמרות המעשים הקיצוניים, בלא מעט מהאירועים קבע בית המשפט שהרוצח אחראי למעשיו ואינו סובל מאי שפיות, ולעיתים אף דחה חוות דעת פסיכיאטריות שקובעות כך. החלטות אלו של בית המשפט מעלות שאלות משפטיות ורפואיות בנוגע לכל העניין של הטענה לאי שפיות.

עורכת הדין דורית נחמני אלבק היא ראש מחוז מרכז בסנגוריה הציבורית, ומרכזת את תחום הפסיכיאטריה בסנגוריה. במסגרת תפקידה היא פגשה וניהלה משפטים רבים, בהם מקרים מזעזעים של רצח ופגיעות קשות שנגרמו בעקבות מחלות נפש.

עדות מהרצח בטבריה. (צילום: נפתלי טרבלסי, קול רגע)

"ככל שהמקרה חמור, ככה קשה יותר להוכיח אי שפיות", מפתיעה נחמני אלבק, "ברגע שמדובר במקרה חמור היכולת שלך כסנגור להוכיח אי אחריות למעשים היא כמעט בלתי אפשרית. גם חוות דעת פסיכיאטרית, ואפילו של פסיכיאטר המחוז שהוא גוף ממלכתי, לא תמיד תעזור. זו מציאות שלא הייתה לפני עשר שנים, זה לא משהו שהיה קיים".

מה גורם לבתי המשפט להקשות על הוכחת אי שפיות?
"מבחינת בית המשפט הטענה הזו אומרת שבמקום מאסר, הרוצח נשלח לבית חולים פסיכיאטרי וישוחרר תוך כמה שנים. זו מחשבה שלא רק לציבור קשה לשאת, אלא גם לשופטים עצמם. בתי המשפט חוששים שאדם מסוכן ישוחרר, ובתיקים חמורים יש לחץ ציבורי מאוד גדול. יש דעה בציבור שמחלחלת לבתי המשפט שלפיה סנגורים מנסים לעשות שימוש לרעה בטענת הגנת אי שפיות, ובית המשפט רואה את עצמו כמי שלכאורה צריך לעמוד בפני הפרץ הזה וכאילו למנוע את המצב הזה, זה משפיע. בגלל הגישה שכאילו חולי נפש מנסים לנצל את טענת ההגנה הזו, מערימים קשיים כמעט בלתי אפשריים על ההגנה".

המושג מחלת נפש שונה מאוד בין ההגדרה הפסיכיאטרית לבין זו המשפטית. מה שנחשב אי שפיות על פי הפסיכיאטריה, לא תמיד תואם לאי שפיות כפי שבית המשפט הגדיר זאת.

"מחלת נפש לצורך ההליך הפלילי יש בה גרעין פסיכוטי, היא מחלה פעילה שיש בה סימפטומים  למשל של שיפוט מציאות לקוי וחוסר יכול בהבנת המציאות", מסבירה עו"ד נחמני אלבק, שנפגשה עם עשרות מקרים כאלו. "לא מדובר על בלבול זמני, אלא תלישות משמעותית מן המציאות ולאורך זמן משמעותי.

 
"בלא מעט פעמים מדובר במחשבות שווא, כאשר הוא מאמין וחושב דבר שאין לו אחיזה במציאות. למשל שעוקבים אחריו, כמו פרנויה, או שהוא בעל כוחות על מסוימים, מגלומניה. מחלות נפש שאנחנו שומעים עליהם במסגרת הליך פלילי הן למשל  סכיזופרניה, מניה דיפרסיה, או לעיתים דיכאון עמוק שמביא למצבים פסיכוטיים. מבחינת בית המשפט המוקד הוא קיומו של מצב פסיכוטי שבו נפגעת ההבנה של האדם לדין וכושר השיפוט והיכולת להבין את המציאות, את המעשים והשלכתם. לא כל אדם עם בעיה נפשית יכול לחסות תחת הגנת אי שפיות, בפועל גם אנשים שמוגדרים כחולים בסכיזופרניה למשל גם הם לא מעט פעמים יישלחו לכלא".

במקרי פשיעה רבים, בוודאי כאלה חמורים כפי שראינו בתקופה האחרונה, עולה בפני בית המשפט השאלה האם הנאשם היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה, והאם הוא כשיר לעמוד לדין כעת. למעשה, כדי לזכות בהגנת "אי שפיות" במשפט הפלילי על ההגנה בסך הכול להטיל ספק ושאלה בנוגע לאי אחריות הנאשם למעשיו, כך על פי החוק.

אולם בפועל המצב שונה לחלוטין. "מהניסיון שלי זה לא מספיק, במרוצת השנים בתי המשפט צמצמו מאוד את היכולת לחסות תחת הגנת שפיות הדעת, כך שאם על פי החוק צריך רק להטיל ספק, היום צריך להוכיח באופן מובהק את אי השפיות, וגם חוות דעת לא תמיד יעזרו", מסבירה עו"ד נחמני אלבק. היא מוסיפה כי "כדי להוכיח אי שפיות לא צריך רק להראות שהאדם סובל ממחלה פסיכוטית קשה, אלא גם שיש קשר סיבתי בין המחלה לעבירה. למשל אם הוא מדמיין או חושב מחשבות שווא על אימא שלו, אבל רוצח את השכן, הרי שאין קשר סיבתי, והמחלה לא תגן עליו במקרה הזה".

המערכת המשפטית לוקחת בחשבון לא מעט את שיקולי השיקום של הנאשם. אלא שבמקרים בהם בית המשפט שולח לכלא חולה נפש במקום לבית חולים פסיכאטרי, הסיכוי שלו להשתקם ולחזור לחברה כאשר הוא בריא, הוא כמעט אפסי.
 
"השיקום הוא נושא בעייתי", מסכימה נחמני אלבק. "אדם חולה נפש במתקני כליאה זו פגיעה חמורה. לא רק שאתה למעשה מכניס אדם שלא היה אחראי למעשיו ולא ראוי לשאת בעונש, אלא שגם מסגרות הכליאה לא ערוכות לטפל באסירים חולים כאלה. וממילא יכולת השיקום נמוכה". עו"ד נחמני מזכירה כי לעיתים בית המשפט אמנם שולח חולי נפש למאסר, אך לוקח בחשבון את מחלת הנפש שלהם בגזר הדין ומתחשב במספר שנות הכליאה. אם כי היא אומרת כי "אם אתה מסתכל ב-20 השנים האחרונות, מספר המקרים שהטילו ענישה מופחתת הם על כף יד אחת".

מנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש איתנים כפר שאול, ד"ר גדי לובין, מסר כי כדי לקבוע אם חשוד כשיר לעמוד לדין מתבצעת הערכה פסיכיאטרית שנשענת על הסתכלות על החשוד במשך מספר ימים, ולפעמים יותר מכך. "בהערכה זו נשאלת קיומה של אבחנה פסיכיאטרית, כשהסוג המדרג והחומרה שלה נקבעים על ידי מספר שיחות, במספר מפגשים, על פי רוב על ידי יותר מגורם אחד.

בנוסף, היא מתבססת גם על הסתכלות תצפיתית על ההתנהלות של החשוד לאורך כל משך האשפוז, 24 שעות ביממה. מדובר בצוות שלם שגם רואה, חלקו בודק וגם משוחח איתו. ואז מגיעים למסקנה אם נכון להגדירו אות כלוקה נפש או לא".

 
יחד עם זאת, ציין ד"ר לובין כי עשויות להיות לא מעט הפרעות נפשיות שלא יגדירו אדם כבלתי כשיר לעמוד לדין. "למעשה רק קבוצת אבחנות אחת, או מצב נפשי אחד הוא כזה שיכול לכוון לשם: זהו מצב פסיכוטי חריף. אם השיח עם החשוד קוהרנטי ורגוע והוא עונה לעניין אז הוא כשיר לעמוד לדין". לטענת ד"ר לובין רוב הפניות של בתי המשפט להערכת כשירות לעמוד לדין ("צו הסתכלות"), מסתיימות בהתרשמות חיובית, כלומר מכשירות את החשוד לעמוד לדין.

 גם אם החשוד לא רגוע, והוא אינו מתקשר עם הסביבה, הפסיכיאטרים יבדקו האם מדובר בהתנהגות מגמתית. "התנהגות לא שקטה, דווקא מעוררת סימן שאלה. היא נראית לכאורה אמתית ואותנטית, אבל האם היא באמת כזו או שהיא מגמתית, ונעשית מתוך כוונה להציג אי שפיות", ציין ד"ר לובין והוסיף כי כאן נבחן הניסיון של הרופאים. "פה אנו מסתכלים על מכלול ההתנהגות, התוכן, ההופעה, המצב הפסיכומוטורי ושורה ארוכה של סימנים, ובודקים אם ביניהם מתגלים פערים או סתירות", אמר ד"ר לובין, וציין: "אי כשירות זו מחלה שחומרתה ומאפייניה אינם מאפשרים לקיים הליך משפטי הוגן, והתמונה שלה בדרך כלל מאד ברורה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg