כחלון ונתניהו תתעוררו, ביטחון זה לא רק צבא
קצבאות קיום זעומות הניתנות לנכים וקשישים פוגעות בביטחון של כולנו. אני מתפלל שעוד שנים מעטות נסתכל על הימים שבהם הקצבנו לנכים ולקשישים שבתוכנו קצבת עוני, כימים בלתי נתפסים
לפני שנתיים בדיוק עלו ופרחו סרטוני ההסברה של מפלגות ישראל. הזמנים היו ימי הבחירות הכלליות לכנסת ה- 20, ועל מסכינו ניצחו סרטונים שאמרו לנו, כך או אחרת, שאנחנו זקוקים למנהיגים גדולים וחזקים. כי רק הם יביאו לנו ביטחון. הביביסיטר וההיספטר המתחזה ומי שהבטיח עונשי מוות למחבלים ולראשי החמאס. התוצאות הראו שהמסר היה די משכנע.אנחנו חיים בתקופה שבה החוסן הצבאי של ישראל גדול מאי פעם. החוסן הזה נשען גם על החוזקות של מערכות הביטחון הישראליות, וגם על החולשה ההיסטורית של ארצות האויב בכח או בפועל, מסביבנו. אין עוד איומי פלישה וכיבוש על ישראל. אין איומים ממשיים להרוס את כוחה הצבאי של ישראל. ובכל זאת, העיסוק בביטחון מצליח לרתק את אזרחי ישראל בחירות אחרי בחירות.
קצבאות קיום זעומות הניתנות לנכים וקשישים פוגעות בביטחון של כולנו.
צילום: יהודה פרץ
ובצדק. ביטחון נמצא בשלב הבסיסי ביותר של פירמידת הצרכים האנושית. רובנו שואפים לקיום פיזי ארוך ככל האפשר. כפרטים וכקולקטיב. לכן קשה לי להבין לפעמים איך אנחנו מזלזלים במרכיבי ביטחון קריטיים לחברה הישראלית, שאינם נוגעים לכוח צבאי ישיר.
דוגמה מרכזית לכך היא רשתות הרווחה הבסיסיות שמעניקה המדינה. קצבאות קיום זעומות הניתנות לנכים וקשישים פוגעות בביטחון של כולנו. כיצד? החיסכון שמושג דרך הנכים והקשישים עולה לנו בהתרופפות הזיקה והלגיטימציה של אוכלוסיות גדלות והולכות כלפי החברה הישראלית. מכאן הדרך לסולידריות חברתית מועטה, התגייסות צבאית ואזרחית דלה, ושאלה על עצם המגורים בישראל כסוג של שליחות ושייכות, קצרה ביותר. במדינה צעירה, השקועה בסכסוך קיומי מתמשך ושאלות זהות בסיסיות, מדובר בסכנה של ממש.
נתניהו וכחלון זו המשמרת שלכם. מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
צילום: אלכס קולומויסקי
עשרות נכים החלו בשבוע שעבר בשביתת רעב, בתביעה להעלאת קצבת הנכות הבסיסית מ-2,300 שקלים, לשכר מינימום, כ-5,000 שקלים. המשך לצעדת "בשביל הצדק" בנובמבר-דצמבר האחרונים, הצעת החוק של אילן גילאון, שעברה בקריאה טרומית וועדת זליכה, שיושבת על המדוכה בנושא. לכאורה, מדובר בשאלה של צדקה. עד כמה אנחנו מוכנים לתת ממשאבינו המשותפים לטובת מי שגורלם לא שפר עליהם? לכל היותר אנחנו יכולים לראות בסוגיה הזו שאלה של צדק. כיצד נשיג מערכת צודקת והוגנת לכמה שיותר אזרחים. למעשה, השאלה הזו נוגעת לביטחון, למרכיבי הקיום הבסיסיים ביותר של כולנו.
חיים של פת לחם, ויתור על תרופות וטיפולים רפואיים, וללא תנאים פיזיים נאותים, כחימום בחורף וקירור בקיץ, פוגעים בכולנו כקולקטיב. אם נדמה לנו שמדובר בכמה מוכי גורל, אנחנו טועים. מדובר במצב שכל אחד ואחת מאיתנו בעלי פוטנציאל להדרדר אליו ברגע. עיינו ערך מאיר איינשטיין, שהפך לחולה ונכה כמעט בין לילה. ההבדל היחידי בינו לבין 230,000 מקבלי קצבת הנכות הבסיסית, הוא מידת הפרסום.
כשאנו מביטים, "ממרומי" שנת 2017, על ההיסטוריה החברתית האנושית, אנחנו נחרדים לגלות שעד לא מכבר גם בעולם המערבי היתה עבודת ילדים לגיטימית, נשים לא הורשו להצביע, הומוסקסואלים היו צפויים לעונשים כבדים רק על נטייתם המינית ושירותי חינוך ובריאות היו בידי השוק הפרטי בלבד. אני מתפלל שעוד שנים מעטות נסתכל על הימים שבהם הקצבנו לנכים ולקשישים שבתוכנו קצבת עוני, כימים בלתי נתפסים, ימים שלא ישובו עוד. נתניהו וכחלון, זו המשמרת שלכם. מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם