ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"לא הייתה תחושה שעומד להתרחש נס"

היא סופרת שחיברה כ-400 ספרים ועדיין כותבת. ב-1967 הייתה בכיתה י"ב. "אחרי המלחמה נסעתי עם חבריי לירושלים. ישנו באיזה גן ציבורי, העיקר לראות בעינינו". ששת הימים של גלילה רון-פדר עמית

מלחמת ששת הימים תפסה אותי בכיתה י"ב בתיכון הריאלי בחיפה, לקראת בחינות הבגרות. אני זוכרת שבימים שלפני המלחמה היו שמועות שיבטלו לנו את הבחינות.

זה אמנם לא קרה בסוף, אבל בדרך כלל בבחינות הבגרות מי ששומרים על הנבחנים הם מורים מבתי ספר אחרים, כדי למנוע מצב שבו מורה עוזר לתלמיד שלו. במקרה שלנו, בגלל שרוב המורים היו מגויסים, המורים שלנו שמרו עלינו והיו רגעים עדינים - האם מורה יעזור לתלמיד שלו או לא? אני זוכרת שבזמן אחת הבחינות הייתה אזעקה והתלבטות אם להוציא אותנו מאולם הבחינות ולהוריד אותנו לאחד המקלטים, אבל מיד הגיעה צפירת הרגעה.

בימים המתוחים שלפני המלחמה, כשרוב המורים כבר גויסו, הייתי בצופים וכל אחד מאיתנו התנדב למשהו, כדי למלא את מקומם של הגברים המגויסים. בנים עבדו במאפיות כי לא היו אופים, ואנחנו הבנות נשלחנו להדביק שמשות של חלונות בבית ילדים, כך שאם יהיו הפצצות החלונות לא יישברו. אף אחד לא הרגיש טוב לא להתנדב. סביב השעון עבדנו, תלמידי כיתה י"ב, בכל עבודה אפשרית שבה חסרו גברים.

אחד הזיכרונות החזקים שלי הוא שהלכתי עם חברה שלי למשימה הזו, ואיך שאנחנו מסיימות להדביק את החלונות והשמש עומדת לשקוע, היא אומרת לי: "בואי נסתכל על שקיעת השמש בפעם האחרונה". הייתה באוויר תחושה של פחד, שהולך לקרות אסון, בשום אופן לא הייתה תחושה שעומד להתרחש נס.

בלילות הייתה האפלה, ואני זוכרת אותנו יושבים עם כל התריסים סגורים בבית. שתי אחיותיי הבוגרות שכבר נישאו חזרו להתגורר אצלנו, והיה לי אחיין בן שנתיים שהיה בפחד גדול מההאפלה. הוא חשב שההאפלה היא מפלצת שתבוא לעשות לו רע ואנחנו כל הזמן ניסינו להסביר לו ולהרגיע אותו. יש משהו במלחמות שמאוד מקרב בין אנשים. מכיוון שהגברים גויסו ואחיותיי באו לגור אצלנו, היה חום של ביחד.

גיסי, שהיה בגדוד 50 של הצנחנים, השתתף בקרב על שייח' ג'ראח ונפצע שם. אני זוכרת את הבהלה כשהודיעו לנו שהוא נפצע, אבל מיד הודיעו שהוא בסדר, שנפצע רק ברגל. מהר מאוד גם היה אפשר לבקר אותו כי המלחמה הייתה קצרה כל כך - לפני שהתחילה היא כבר הסתיימה. 

אני זוכרת היטב כיצד היינו צמודים לרדיו לשמוע את קולו של הרב גורן לאחר שחרור העיר העתיקה, הכותל. באתי ממשפחה מסורתית ואני זוכרת את אבי עליו השלום, שהיה יהודי מאמין, פורץ בבכי ברגע הזה. אחר כך הוא יצא להתפלל. הרגע הזה השפיע עליו מאוד, הוא ממש הרגיש שפעמי משיח קרבים. לדעתי זה גם מה שהוביל אותו ואת אמי לעבור לגור בירושלים אחר כך.

מיד לאחר המלחמה, בתום הבגרויות ולפני שגויסתי, נסעתי עם חבריי לירושלים. ישנו בחוץ באיזה גן ציבורי, העיקר לראות בעינינו את גדרות התיל שהורדו.

בבית ספר הריאלי הצופים היו מאוד חזקים, והיינו גרעין צופים שעמד כולו להתגייס לנח"ל, אבל כתוצאה ממלחמת ששת הימים חלה רעידת אדמה בקרב הבנים ופתאום כולם רצו להתגייס לסיירות ולחילות קרביים יותר. כל הבנים הבולטים עזבו את הגרעין שלנו בזה אחר זה.

אני עצמי כן התגייסתי לנח"ל. את הטירונות עשינו מיד לאחר תום המלחמה, ואני זוכרת אותנו שרות את כל שירי ששת הימים סביב השעון, מתוך תחושת אופוריה: "אנחנו נעבור במיצרי טיראן", "נאצר מחכה לרבין", "גבעת התחמושת". אני זוכרת אותנו צועדות, גאות. נכון, כל מה שעשינו זה ללמוד לירות ברובה, אבל זה לא סתם לירות ברובה: אנחנו החיילות של הצבא הכי חזק בעולם.

מצד אחד הייתה אופוריה ומנגד תחושה של פעמי משיח - הקדוש ברוך הוא נלחם לנו, והסיפור כולו היה בלתי ייאמן. עד היום אני חוזרת וכותבת על זה. יש לי ספר "איחוד ירושלים" בסדרת "מנהרת הזמן", ושם אני לא חיפאית, אני כביכול גיבורה ירושלמית. ההתרגשות בפריצה לעיר העתיקה, שתמיד הייתה קרובה אבל מעבר להררי חושך - אני חווה זאת שוב תוך כדי כתיבה.

המלחמה שינתה בי משהו אישי מאוד. אני נולדתי שנה וחצי לאחר קום המדינה. היינו דור שגדל על כל הסיפורים של מלחמת העצמאות וסיפורי הגבורה של הלוחמים, ונוצר אצלי איזה רגש אשמה: קיבלנו מדינה על מגש של כסף ולא עשינו שום דבר. כשהייתי בת שש-שבע היה אמנם מבצע סיני, אבל הוא לא ממש הורגש.

מלחמת ששת הימים - כך חוותה זאת הנשמה הספרותית שלי - הייתה משהו לא צפוי, כי חשבנו שכבר לא נחווה מלחמה, ופתאום הרגשנו שאנחנו משתתפים בסיפורים שגדלנו עליהם. היה במלחמה צד מלחיץ, אבל גם צד מאוד רומנטי. הנה אנחנו בעיצומה של מלחמה, ואולי היא אפילו תגיע לפתחנו, מי יודע, והנה גם אנחנו כמו הצעירים שחיו בישראל בזמן מלחמת העצמאות.

אני מרגישה שבנקודה הזו נגמרה תקופת מגש הכסף, כי במלחמת ששת הימים חברים שהיו שנה מעליי נלחמו והביאו למדינה ניצחון אדיר. הבנתי שאנחנו נדרשים לשמור על המדינה שלנו לא פחות מאלו שהגישו לנו אותה, ושאלו שהגישו לנו אותה לא עשו זאת על מגש של כסף.

התפקיד שלנו לא הסתיים, אנחנו לא ילדי תפנוקים. אנחנו צריכים לעשות את הדברים אחרת, אבל לא פחות מאלו שלחמו על קום המדינה. קיימת מחויבות חזקה של הפרט לשמור על הדבר היקר הזה שנקרא מדינת ישראל.
מבחינת העם ההצלחה במלחמת ששת הימים גרמה לאופוריה שלילית. התחושה שאנחנו הצבא הכי חזק היא היבריס, ולטעמי היא מסוכנת מאוד. הסכנה באה לידי ביטוי אחר כך במלחמת יום כיפור.

חשבנו שאנחנו יכולים לעשות הכול, והנה אנחנו לא. חשבנו שאנחנו הכי חזקים וחכמים, ואנחנו לא. מלחמת יום כיפור הייתה סטירת לחי גדולה, ואני באופן אישי חוויתי אובדן של המון חברים. סטירת הלחי הזו כביכול הגיעה לנו על הרהב שהפגנו אחרי הניצחון בששת הימים.

אחרי הצלחות צריך להגיב בצנעה ולא בביטחון, כי עודף ביטחון הוא הדבר המסוכן ביותר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg