ראשי » חדשות » בארץ

הבית והלב: המקום שנותן לצעירים במצוקה נקודת זינוק משופרת

במקום לעבור לווילה בהוד-שרון, שולה וזאבי מוזס העדיפו לתרום אותה לצעירים מבתים פגועים. כך, כבר שני עשורים הם מדריכים אותם בכישורים אישיים, נותנים להם מקום חם ומסייעים להם כלכלית

בני הזוג שולה וזאבי מוזס מעולם לא עברו לגור בבית שקנו ב-1999 בהוד-השרון. זה בית גדול, מוקף גינה רחבת ידיים, והומה פעילות רק בחלק משעות היום; בשעות האחרות הוא מתכונן. בשעת כמעט צהריים, למשל, מגיעים מגשי קייטרינג עמוסי מזון אל המטבח רחב הידיים והצבעוני, וסלט ירקות נחתך במקום. כשהאוכל כבר מוכן מתחילים להיכנס צעירים ראשונים, ומתיישבים לאכול.
 
"בנינו בהתחלה מטבח קטן, אבל די מהר ראינו שהצעירים שמגיעים הנה באים מרחוק", אומרת לי שולה מוזס, ברי"ש מתגלגלת. "הם רעבים, ורק סנדוויץ' או עוגייה לא מספיקים. אני אוהבת מאוד לבשל, אז התחלתי להכין סירי מרק גדולים. הצעירים הצטרפו אליי ואז ראיתי עד כמה בישול הוא כלי טיפולי.

"מבשלים יחד, מדברים על המלחמה בתוך הסיר בין התבלינים, ולוקחים את זה לחיים - לתת מקום לאחר, לקחת אחריות להאכלה של מישהו אחר, להפעיל שיקול דעת ומידתיות. יש הרבה שאפשר ללמוד מבישול".

בהירת שיער ונמרצת מדריכה אותי מוזס בסיור ברחבי הבית, והגאווה הגדולה שלה בכל פינה ניכרת לעין. "על הבית הישן שהיה פה כבר יש תוספת. סידרנו חדרים למנהלים ולפגישות", היא אומרת.

במרתף הבית ניצב שולחן ביליארד גדול. על קולבים תלויים בגדי יד שנייה לכל נצרך, ועל מדפים עמוסים עשרות מכנסי ג'ינס, מקופלים לפי מידות. "כאן היה חדר אקוסטי, הייתה להקה של הצעירים. הם היו צריכים ללמוד כתנאי לכך שיהיו שותפים בלהקה. הוציאו דיסק, זה נהדר".

היא מציגה כל חדר באהבה דקדקנית. "היה לי חשוב מאוד שהמקום הזה ייראה כמו בית. שיש ספרים, ספה, מחשב, פסנתר. היופי מכבד את הצעירים שמגיעים. זה לא מקום מוסדי, זה בית. נכון שזה לא הבית הגרעיני שלך, של המשפחה, אבל זה נותן הרגשה שאין לך במקום אחר, וגם מלמד אותך מיומנויות חיים".

לפני שני עשורים מצאה את עצמה מוזס יחד עם בעלה בשיברון לב מקצועי ומשפחתי. זה קרה ב-1997, כשלאחר סכסוך ארוך מכרו היא ובעלה את המניות שלהם בעיתון המשפחתי שבו עבדו שניהם במשך שנים רבות.
 
כן, הם בני משפחת מוזס ההיא: בעלי ידיעות אחרונות. למרות הכאב על אובדן הבית העסקי, מכירת המניות הביאה להם נחמה נאה בדמות עשרות מיליוני שקלים. מה יעשה אדם עם סכום כזה, כך באמצע החיים? יחפש איך לתרום ממנו הלאה.

לכן הקימו היא ובעלה את "למרחב", עמותה המסייעת לצעירים "חסרי עורף משפחתי" - כפי שמעדיפים לכנות זאת כאן - בשנים הקריטיות של סוף התיכון, השירות הצבאי או הלאומי, הלימודים ורכישת המקצוע והיציאה לחיים בוגרים. וכשחיפשו מקום לבסס בו את העמותה, מקום לפגוש בו ולהיפגש, הם לא היו יכולים לחשוב על פתרון טוב יותר מאשר הבית הזה, שקנו לעצמם בהוד-השרון.

"הכול נבנה מאפס", אומרת מוזס. "יש הרבה גורמים שעובדים עם נוער בסיכון, אבל עם צעירים אין. פיתחנו פה מקצוע חדש, שקראנו לו 'למרחביות'. כשראינו בזמנו שאי אפשר כבר להתבסס על פגישות בבתי קפה, חיפשנו בית. וב-2004 פתאום נפל לי האסימון שיש לנו בית שאנחנו לא משתמשים בו, אז למה אנחנו בעצם מחפשים כל כך הרבה". 

מוזס כמעט בת 65. אם לארבעה. "למרות המבטא, אני לא מדרום אמריקה. נולדתי ברומניה", היא מתעכבת רגע על סיפור חייה, שמבהיר את הקשר הייחודי שהיא חשה כלפי הצעירים שהיא מסייעת להם: גם היא, בנעוריה, גדלה מחוץ לבית.

"אבא שלי ניצול שואה, ואמא אמנם לא הייתה במחנה ריכוז אבל גם היא סבלה לא מעט. המשפחות שלהם עלו ארצה ב-1947, אבל להם סירבו לאשר יציאה מרומניה כי סיווגו אותם כפעילים ציונים. 18 שנה הם נתקעו שם, ולא נתנו להם לעלות".

בינתיים נולדו היא ואחיה. "כל ילדותי ידעתי שאנחנו מחכים לעלות לפלשתינה. הייתה לי ילדות טובה למדי, אבל חוויתי לא מעט אנטישמיות. תמיד הייתה תחושה שאנחנו שונים. למשל, המורה שלימדה בכיתה ב' על האימפריה העות'מאנית סיפרה על הזוועות האכזריות שהטורקים עושים בכל מקום שהגיעו אליו, ואז אמרה לילדים – 'אתם רואים את שולמית? ההורים שלה רוצים לקחת אותה לפלשתינה, ששם הטורקים שולטים'. וזה היה ב-1959. הטורקים מזמן לא היו פה".
 

   
ב-1965, רגע לפני שצ'אושסקו עלה לשלטון, ניצלו ההורים חלון הזדמנויות של חילופי ממשל והצליחו לעלות ארצה. "הייתי בת 13. אף שרצינו וחיכינו לזה כל כך, זו הייתה עקירה. לא קל. לא דיברתי עברית ולא אנגלית. בארץ הכרתי לראשונה את המשפחה הרחבה - סבים וסבתות, דודים.

"הוחלט שלא אעבור עם ההורים לדירת הסוכנות בשכונת עזרא וביצרון, אלא אעבור לגור עם סבתא מצד אבא, אלמנת מלחמה שגרה לבד בחולון, ואקבל חינוך טוב יותר. זו הייתה אמנם סבתא שלי, אבל בשבילי היא הייתה אישה שלא הכרתי קודם. הם ראו את זה בזמנו כטובת הילד.

"בדיעבד אני מבינה לגמרי. אז לא הבנתי, אבל קיבלתי. הייתי ילדה ממושמעת ולא מרדנית. במקום שההורים גרו בו לא היו בתי ספר טובים, ולי נתנו את האפשרות להיות בבית ספר מצוין".

למרות קבלת הדין, ברור עד היום שהפרידה הכפויה לא הייתה פשוטה. "היה לי קשה מאוד בשנה הזו. הייתי עולה חדשה יחידה בבית הספר. למדתי שפה תוך כדי תנועה. אחרי שנה המליצו שאלך לפנימיית בויאר בירושלים.

"זה היה בית ספר למחוננים מעוטי יכולת, והפנימייה הייתה לי נהדרת. בהתחלה אמנם היה לי קשה, בכיתי הרבה, אבל אחר כך היה נפלא. יש לי משם חברות טובות וחברים, עד היום, שחלקם תומכים פילנתרופית ב'למרחב'.

"בעצם, מאז שעלינו ארצה לא גרתי עם ההורים. הקשר היה מצוין, אבל לא גרנו יחד. מבויאר יצאנו הביתה רק בכל סוף שבוע שלישי. משהו מזה השפיע על הבחירה שלי לעסוק דווקא בסיוע לצעירים הללו. לי אמנם היה עורף משפחתי, אבל בכל זאת - אני בוגרת פנימייה".

 

לאחר התיכון היא החלה ללמוד כימיה באוניברסיטה העברית במסגרת עתודה אקדמית קדם-צבאית, אך ביום הראשון ללימודים הכירה את זאבי. "שנה אחרי זה התחתנו. גם הוא היה כימאי, המשיך לתואר שני, ואז הדוד שלו, נח מוזס, ביקש שיבוא לעבוד בעיתון המשפחתי, ידיעות אחרונות, ולהוביל את המעבר מסְדר עופרת לסְדר צילום. פעם, הרי, את כל ההכנה לדפוס עשה סדר דפוס עם אותיות מתכת".

המהפכה הטכנולוגית שנדרשה בעיתון הוותיק הייתה גדולה. "השנה הייתה 1978. עוד לא עבדו עם מחשבים. זאבי ונח היו מאוד קשורים זה לזה. זה לא שלזאבי הייתה השכלה ספציפית בתחום, אבל נח אמר לו: 'אני צריך מישהו שאני יכול לסמוך עליו'".

האחיין הצטרף במרץ לעבודה בעיתון, ובשלב מסוים בני המשפחה עברו מירושלים לפתח-תקווה, "לבית בשכירות, בסכום שיכולנו להרשות לעצמנו. כשעברנו לפתח-תקווה ראיתי מודעה בעיתון: מחפשים בתעשייה האווירית אקדמאים להסבה למחשבים. פניתי, למדתי, עבדתי שם ארבע שנים, ואז הצטרפתי גם אני לעיתון. הייתה כבר מערכת סדר צילום חדשה, מערכת מחשב, והיה צריך ללמד את כולם - מהעורכים הכי בכירים ועד אחרון העיתונאים - איך לעבוד איתה".

השינוי העצום בסדרי העבודה לא היה פשוט. "אני זוכרת שהייתה שם מישהי, עידית נעמן, שהייתה שם דבר בעיתונות. היא אמרה לי: 'איך את רוצה שאעבור למקלדת? העט הוא ההמשך הטבעי של היד שלי'. היו שם המון פחד וחרדה.

"אנשים שעבדו בשיטה מסוימת כל כך הרבה שנים צברו מומחיות: הם ידעו למשל לקחת דף ולדעת בלי לספור כמה מילים כתובות בו. פתאום באו ולימדו אותם שיטה חדשה, כמו ילדים קטנים. פתאום הם פחות טובים מאיזה צעיר שרק עכשיו התחיל לעבוד".

ב-1984 ביקש ממנה זאבי, בעלה, להקים מחלקת הדרכה בעיתון. מעבר לפן הטכנולוגי, היה צורך אנושי להטמיע את השינוי בלי להבהיל את העובדים. "חשבתי איך להתגבר על הפחד שלהם. תחשבי, אנשים היו כותבים עד אז במכונת כתיבה. כשראו את המקלדת הם נאלמו דום".
   
היא מתארת תהליך יצירתי מעניין, שמעורר הזדהות אצל כל אחד שנדרש לשנות את שיטות העבודה שלו. "ביקשתי ממישהו שיבנה לי מעין מכסים מעץ בלזה דק וקל - כמו ספסל קטן שכיסה את כל המקשים במקלדת שלא קיימים במכונת כתיבה. צבענו חדר בצהוב, שנותן הרגשה טובה כמו שמש שזורחת. הקמנו בו שבע עמדות עבודה, לא יותר מדי אנשים יחד, הכול נעים ורגוע, ועל כל שולחן - מקלדת מכוסה.

"כשהאנשים באו להדרכה - ביקשתי מהם בהתחלה רק לשחק. לכתוב על המקלדת ולראות איך רואים זאת על המסך. והם כתבו להנאתם, ופתאום - יש טעויות. עכשיו, איפה הטיפקס? איך אני מוציא את הנייר ומתקן? ואז הרמנו את המכסה מהמקש של 'דיליט' ומחקנו. אהבו את זה. ואז רוצים להוסיף משהו - מרימים את 'אינסרט'. אהבו גם את זה. כך זה היה עם כל העורכים, הכותבים, העיתונאים. לימדנו צעד-צעד. אחרי שנתיים עשיתי את אותו הדבר בעיתון דבר". 

ב-1985 נהרג בתאונה נח מוזס, הדוד האהוב של בעלה, ובנו ארנון (נוני) לקח על עצמו את תפקידיו בידיעות אחרונות. "זאבי המשיך בתפקידים נוספים, עד שמונה למנכ"ל העיתון. אני ניהלתי את מחלקת המחשב, והעיתון עבר באופן חלק מאוד לסדר צילום. זאבי הוביל את השינוי בעיתון בלי הנחתות מלמעלה ובלי שביתות מלמטה. הכול נעשה מתוך כבוד לאנשים.

"הוא המשיך ובנה את בית הדפוס של ידיעות בראשון-לציון, ועשה המון דברים חדשים. ב-1992 אמרתי שמספיק לי מחשבים. בינתיים גם כתבתי בעיתון, בעיקר על אוכל. אהבתי לבשל, אפילו הוצאתי ספר בישול על אוכל איטלקי. אז עזבתי ופתחתי מעדנייה בנווה-אביבים".

בסוף 1993 התגלע סכסוך עמוק בתוך משפחת מוזס, בין זאבי ובין נוני. "זאבי הודח מתפקידו. בסוף 1997 מכרנו את המניות שלנו בידיעות. זו הייתה קריעת ים סוף מבחינת זאבי. הוא אהב מאוד את המקום ואת האנשים. היה קשה מאוד, אבל אחרי כמה שנים התגברנו. אני הייתי בעד למכור, לא רציתי לחיות בצל הוויכוח. בספטמבר 2000, אחרי מחשבה, החלטנו שאנחנו רוצים שחלק גדול מהרכוש שיש לנו עכשיו יחזור לחברה".
 

עם המכירה, הפכתם באחת לאנשים עשירים מאוד.
"נכון. תמיד היה רכוש, אבל הוא היה סוג של ביטחון, שיודעים שיש אם יהיה צריך. ופתאום יש המון כסף ביד. צריך לשמור שזה לא יעלה לראש. היו לנו יועצים טובים, וההחלטה לתת הייתה חשובה מאוד".

מעבר לבייבי שלה, "למרחב", מוזס חברה בקבוצה ששמה "יכולים נותנים" - התארגנות של בעלי ממון ששואפת להגדיל את הנתינה הפרטית בארץ. "כי אנחנו רואים שלא נותנים מספיק".

באמת, זו ההתרשמות שלך?
"אני לא מדברת על משקי הבית, שבהחלט נותנים. אני מדברת על אנשים שיש להם לפחות מיליון שקל פנויים, אחרי שאכלו ושתו וקנו דירות לילדים. ויש כאלו בארץ שיש להם הרבה יותר ממיליון והם לא נותנים מספיק. לא כי הם רעים, אלא בגלל כל מיני חסמים. אחד מהם קשור להרגשה שהם לא עשירים באמת. אנשים שעשו אקזיט, קיבלו ירושה, אבל לא מרגישים עשירים, אין להם תודעה של ביטחון, של יש, והם לא נותנים מספיק.

"אצלנו, לשמחתי, תודעת הנתינה באה לשנינו מהבית. אני גדלתי בבית שהיה מוקד לנתינה. נתנו ממה שיש וממה שאין, לקהילה היהודית הקטנה שהייתה לנו ברומניה. גם בבית של זאבי זה היה כך, ולכן ברגע שהייתה לנו הזדמנות היה ברור שנותנים".

השאלה היא מה נותנים ולמי. "אמרנו שרק לכתוב צ'ק לא מספיק לנו. וחשבנו הרבה. עשינו סיעור מוחות. בסופו של דבר שמעון שפירו, שהוא פרופסור לעבודה סוציאלית, העלה את הצורך של בוגרי פנימיות שאין להם משפחה, או שיש משפחה אבל היא פוגענית או מזניחה: עד גיל 18 יש להם מסגרת כלשהי, ובגיל 18 הם פתאום מוצאים את עצמם לבד. כולם חושבים שהם כבר גדולים או אומרים שהצבא יטפל בהם. וזה לא ככה, הם עדיין צריכים עזרה".
 

מי שמתגייס או רוצה ללמוד ואין לו הורים שיעזרו בעצה טובה, בפינה חמה, וגם יעניקו תמיכה כלכלית, מוצא את עצמו במצב לא פשוט, היא מסבירה, שלא מאפשר לו לממש את הפוטנציאל שטמון בו. מתוך התודעה הזו הם הקימו את "למרחב" בשנת 2000. "הממשלה משקיעה המון עד גיל 18, חבל שירד לטמיון. מוסדות הרווחה עוזרים בהמשך למי שנופל. למה להגיע לזה? בואו נצמיח אותם להיות אזרחים תורמים".

איך הגעתם בהתחלה אל הצעירים הללו?
"פנינו למנהלי פנימיות ואמרנו שאנחנו רוצים להקים מסגרת שנותנת ככה וככה, ושאלנו אם הם יכולים להמליץ על בוגרים שיודעים שיש להם צורך. הם שמחו מאוד, ונתנו לנו שמות, וקיבלנו את כולם בלי מיון".

אחרי ההתחלה המשמחת באה הנפילה. "היו לנו 70 אחוזי נשירה. היינו חדשים בשטח. הצעירים באו עם ציפיות מסוימות, בעיקר כספיות, ואנחנו אמנם נותנים עזרה כספית אבל רק במסגרת של תוכנית".

המוזסים לא אמרו נואש, ופעלו כדי לייעל את עמותת הסיוע שלהם. "למדנו לעשות מיון, בעיקר למי אנחנו יכולים לעזור ולמי לא. אנחנו לא ערוכים לטפל בבעיות פתולוגיות, אנחנו לא יודעים לטפל בבעיות של התמכרות לסמים או לאלכוהול, ואנחנו גם לא יודעים לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו כי אנחנו לא נעשה במקומם שום דבר".

תחילת הפעילות התבססה על עובדות סוציאליות שנפגשו עם הצעירים, שהיו רובם בשלהי השירות הצבאי. "מי שבאו הם אנשים חזקים, כאלו שצריכים גב תומך ולא טיפול".

אחר הצהריים הצעירים מתחילים לזרום. מי שנתקע בתחנת הרכבת הקרובה יכול לקבל טרמפ עם המכונית של הבית, שאחד החניכים הבוגרים יותר נוהג בה. הם אוכלים, ואז נכנסים לפגישות אישיות עם היועצים בחדרים שנראים כמו קליניקות מרגיעות ("אבל הם לא. זו לא מסגרת טיפולית", היא מדגישה).

עדי גל, המנהלת היום את הבית בהוד-השרון והתחילה ב"למרחב" כמלווה, מנסה להסביר מה קורה בחדרי הפגישות בין הצעירים ובין אנשי העמותה: "מדברים על משימות קונקרטיות שעל הצעירים לעמוד בהן, וגם על דברים ברמה הרגשית יותר, כמו מערכות יחסים, התמודדויות ואתגרים. השיחה יכולה להיות בנושא בניית תקציב, חיפוש עבודה, הכנה לריאיון עבודה, עיבוד כישלונות ועבודה על זהות אישית".
 

בין הפגישות, לפניהן ואחריהן, הצעירים מעבירים את הזמן בישיבה יחד על הכורסאות הצבעוניות שבחדר האוכל, או על ריהוט העץ שבגינה הגדולה. מבלים. מרגישים בבית. אחרי כמה שעות הם נוסעים בחזרה לחייהם –לעבודה, ללימודי המקצוע, לצבא – וגם לתיכון.

"היום אנחנו מתחילים כבר בי"ב", אומרת מוזס. "עם תלמידי פנימיות, וגם עם כאלו שגרים בבית ולעתים מצבם גרוע יותר משל אלו בפנימיות. הליווי האישי נמשך שמונה שנים, מי"ב ועד ארבע שנים אחרי השירות הצבאי. הם מופנים אלינו כיום מהרווחה, דרך יועצים חינוכיים, וגם חבר מביא חבר ואח מביא אח".

לפי החזון שלכם, איך בוגר צריך לצאת מהתוכנית הזו? עם אילו הישגים?
"מי שאין לו עורף משפחתי שיתמוך וינחה עושה את המרב שהוא יכול, ורק החזקים שורדים. מה שאני רוצה שיהיה להם הם לא חיים של הישרדות. מה שאני רוצה לילדים שלי אני רוצה גם בשבילם. אני רוצה שהם יתפתחו. אני רוצה לשמש להם משענת מכל הצדדים. לתמוך מאחור ולמשוך מלפנים. לפתח פוטנציאל, חלומות. כשיש חלומות אפשר לנפות אותם - חלקם חלומות באספמיה, וחלקם מעשיים. אני רוצה שהם יאמינו בעצמם".

שלב א' של תוכנית "למרחב" מתחיל כאמור לקראת סוף י"ב. "אז יותר מעניינות אותם הפרידה מהפנימייה וההכנה לצבא. אנחנו עוזרים להם להגיע לשירות משמעותי ודואגים יחד איתם שיהיה להם מעמד של חייל בודד, אם צריך, מהרגע שהם מתגייסים".

תקופת השירות היא שלב ב'. "מטבע הדברים הם מגיעים לפה הרבה פחות בשנים הללו, אבל המלווה שלהם נמצא איתם בקשר כל הזמן. הם מתקשרים והמלווה מדבר ומייעץ, ואם צריך הולך לבקר בבית חולים. או בכלא, גם זה קרה. הולכים לטקסים. אני הייתי בבה"ד 1, בטקס של צעירים שלנו, והגעתי עם השניצלים, כמו אמא".

שלב ג' מתקיים אחרי השירות. "הוא הכי חשוב, אבל אי אפשר להגיע ישירות אליו. אם הצעירים האלו היו מגיעים אלינו רק אחרי צבא, היינו מפספסים הרבה – הם היו מתקבעים בתוך ההישרדות. העובדה שמתחילים איתם בכיתה י"ב נותנת להם הזדמנות להתפתח כצעירים נורמטיביים לכל דבר. בארבע השנים של שלב ג' רואים מה הם רוצים להיות, מה הם רוצים ללמוד. לפעמים משפרים בגרויות, לומדים במכינה, נבחנים בפסיכומטרי ומתחילים ללמוד".

בקבוצות הייעוץ של שלב ג' לומדים גם על זוגיות ועל התנהלות כספית נכונה, איך לכתוב קורות חיים ואיך להתנהג במקום עבודה. "לא הייתה בחיים שלהם דמות של מבוגר אחראי, ללמוד ממנו איך להתנהל נכון. מה שהם ראו לעתים קרובות הוא ההפך - לקיחת הלוואות, כניסה לחובות. ואני לא שופטת, זה המצב ואנחנו עובדים איתו.
 

"הצוות שלנו, כל אחד מהם יכול להיות דמות מבוגר אחראי בחיים שלהם. יש לנו כבר 200 בוגרים שעברו את כל המסלול. חלקם כבר הורים לילדים, כי אחד המאפיינים שלהם הוא שהם מתחתנים מאוד מהר, כי רוצים בית.

"אנחנו כל הזמן חוקרים את עצמנו תוך כדי תנועה - מה צריך לשנות, איך להשתפר. אבל יש דברים שאנחנו כבר רואים בהם שאנחנו בדרך הנכונה. למשל, שבוגרים כאלו הם הורים אחרים מההורים שהיו להם בבית. שהם מעורבים חברתית, תורמים לחברה הרבה יותר מבני גילם באוכלוסייה הכללית".

כמה מהם עולים חדשים?
"הרבה. לפחות מחצית. יש נוער נעל"ה, יש יוצאי אתיופיה. מעבר לזה, כרגע יש קצת יותר בנות מבנים, אבל בדרך כלל זה חצי-חצי. יש מבתים דתיים ויש מבתים חילוניים, ויש שחוזרים בתשובה בתהליך. מנכ"ל העמותה שלנו כבר שבע שנים, מאירי בן-ששון, הוא דתי, אז הוא גם מארח אותם לשבתות".

עד 2012 היה קיים רק הבית בהוד-השרון, והחניכים הגיעו מכל הארץ. "זה היה מטורף. הגיעו אלינו מהצפון ומהדרום, ממקומות מרוחקים מאוד. ואז הבנו שיש לנו מודל שעובד, ושאין סיבה לא להתרחב". בתי "למרחב" חדשים הוקמו בעפולה ובבאר-שבע.

באילו מקרים אתם נותנים גם סיוע כלכלי?
"בעיקר בשלב ג'. הצעירים מתחילים ללמוד ולא יכולים לעבוד כמו קודם. מלמדים אותם לנצל כל מלגה או זכות שיש בקהילה. מלגות לימודים יש הרבה, אבל מלגות קיום אין כמעט. אנחנו מסייעים במלגות קיום".

והכול פילנתרופי?
"כן. עד לפני שלוש שנים, רק כסף שלי ושל זאבי. בין השאר כי ידענו שאנחנו עושים משהו חדש ושיהיו טעויות שיעלו כסף. היה לי נוח יותר לטעות עם הכסף שלי ולא של מישהו אחר. לפני שלוש שנים ראינו שאנחנו כבר יודעים מה אנחנו עושים. היום אני מרגישה שיש לי קבלות להראות לפילנתרופים אחרים שרוצים להצטרף.

"מעבר לזה, התחלנו לחשוב על הקיימות של התוכנית. אין אדם פרטי, עשיר ככל שיהיה, אפילו לא ביל גייטס, שיכול להמשיך ולתת לתוכנית ולהרחיב אותה לאורך שנים. לכן צריך לחבור לאחרים. היום יש לנו הרבה מאוד תומכים. אנשים פרטיים מהארץ ומחו"ל, קרנות, וגם רשויות מקומיות ופרויקטים בשותפות עם הממשלה".
 

 
בקרוב תתחיל מוזס להוביל מיזם משותף לממשלה ולפילנתרופים שינסה לסייע בפתרון בעיית התעסוקה בדרום, בעיקר עבור צעירים בסיכון או חסרי עורף משפחתי. המיזם ישאף לחבר בין צעירים מחפשי עבודה ובין מעסיקים, גם באמצעות הדרכות מתאימות למקצועות הנדרשים.

הניסוי אמור להימשך שלוש שנים, ואם יצליח יתרחב לכל הארץ. המדינה צפויה להשקיע בו כ-6 מיליון שקלים, והפילנתרופים יכפילו את הסכום ויתרמו עוד 6 מיליון שקלים משלהם. במיזם צפויים להשתתף כ-1,200 צעירים, ועמותת "למרחב" תוביל את הפרויקט כגוף מקצועי.

"אני רואה בזה הצלחה אדירה שלנו. כשהתחלנו הסתכלו עלינו כעל משוגעים. שאלו אותנו מה פתאום עושים תוכנית לבני 18 ומעלה. הם הרי גדולים, הם לא צריכים. הצלחנו לשכנע שלא רק יש צורך, יש גם אפשרות לתת מענה".

אף שהעמותה פועלת כבר 17 שנה, רק עכשיו היא מדברת עליה. "הייתי קצת בתוך קונכייה הרבה שנים. עשינו מה שעשינו, לא דיברנו על זה, לא רצינו להיות חלק משום דבר. עם הזמן הבנתי שמתן בסתר חשוב מאוד כדי להוריד את האגו, אבל גם לתת השראה זה חשוב. כדי שאנשים ידעו על דברים טובים שקורים. יש פה המון אנשים טובים.

"הרבה שואלים אותנו אם הם באים לתת חזרה, ואני אומרת שאני לא מבקשת מהם, הרבה באים לתת פה שיעורי עזר וזה נהדר - אבל הרבה נותנים במקומות אחרים, וזה אפילו יותר נהדר. כמו אדוות של מים. אתה נותן למישהו, והוא נותן הלאה. הוא סופג אצלנו את הידיעה שהוא לא לבד פה. שיש חברה מסביב. הממשלה לא יכולה לעשות הכול. אתה קיבלת אצלנו בלי תמורה? תן גם אתה לאחרים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg