ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

הכול פתוח: הבקשה המפתיעה של טראמפ טרם פוענחה

בירושלים עדיין מנסים להבין למה התכוון הנשיא האמריקאי כשדיבר על "ריסון" בהתנחלויות. המסקנה המהותית היא שמנעד הפרשנויות עודנו רחב, ושאין צורך לנדב ויתורים שוושינגטון לא מבקשת

עשרה ימים חלפו מאז פגישת טראמפ-נתניהו, והצמרת המדינית מנסה להבין למה התכוון המשורר כאשר אמר "בנוגע להתנחלויות הייתי רוצה לראות אתכם במעט ריסון". הבקשה הזאת של טראמפ הפתיעה את ראש הממשלה.

עוד לפני הפגישה עבד נתניהו מול הממשל החדש בשיטת הניסוי והתעייה. בתחילה הכריז על קידום בנייה במה שנחשב ל"גושים". אחר כך הודיע גם על בנייה ביישובי העומק. לבסוף הכריז על יישוב חדש למפוני עמונה.
 
מה מכל אלה לא מקובל על טראמפ? לגמרי לא ברור. הממשל החדש עדיין מחפש את ידיו ואת רגליו. יש לו עולם שלם לנהל, וגם מעצמה קטנה בשם אמריקה. הרושם של כל הישראלים המעורבים הוא שהאמריקאים עוד לא בקיאים בפרטים, לא בנוגע אלינו ולא לגבי אחרים.

כך שאפילו אם מקבלים את האמירה של נתניהו כי "אנו רואים עין בעין כמעט את כל הנושאים. לכן, כאשר מגיעה בקשה (הכוונה בעניין הבנייה ביו"ש), האינטרס הלאומי מחייב לבחון אותה", יש מנעד אפשרויות שלם כיצד ליישם את אותו "ריסון".

ובמילים אחרות, הכדור עדיין אצלנו. אין שום סיבה לנדב ויתורים שטראמפ לא ביקש. צריך להראות לו שמתחשבים בו, אך גם לדבר בשפתו ולעמוד על הדברים החשובים. הוא יכבד את זה.

בפועל זה אומר שאסור בתכלית האיסור ליצור בידול בין מה שקרוי "הגושים" לשאר השטח. מדיניות כזו משמעותה הכרזה בלא תמורה על היקפי הנסיגה העתידיים של ישראל. במשך שמונה שנים נתניהו, בצדק, לא נתן לאובמה את הוויתור הזה. אז עכשיו לתת אותו לטראמפ, בלי סיבה ובלא תכלית? שנית, די להכרזות.

בתקופת אובמה כל הכרזת בנייה גרפה דיווידנד פוליטי בימין. צריך להפסיק עם זה. אם יש משהו שטראמפ בוודאי לא רוצה, אלה רעשי רקע במערכת. לא בנט, לא ליברמן ולא נתניהו צריכים לגזור קופון ציבורי על מכרזי בנייה חדשים. תורידו ווליום, ותנו לטרקטורים לעבוד. שקט, בונים פה.

שלישית, ואולי הכי חשוב, כל מילה של הישראלים מוערכת מאוד על ידי אנשי הנשיא. זה כולל את היועץ החדש לביטחון לאומי, הרברט מקמסטר, שיש לו חברים רבים בארץ, בצה"ל ומחוצה לו. כך שאם ראש הממשלה, היועץ נגל, הרל"ש הורוביץ והשגריר דרמר יהיו משוכנעים בחיוניות הבנייה ביישובים, יעלה בידם להדביק את חבריהם האמריקאים באמונתם. והם לא צריכים לחפש הרבה כדי למצוא טיעונים שיסבירו את עמדתם.
   
נתניהו כבר עשה זאת בכישרונו הרטורי הידוע: "זכותם של היהודים לגור בחברון, שכם ומזרח ירושלים הוכרה על ידי אומות העולם בד בבד עם זכותם לחיות בחיפה, בתל-אביב ובמערב ירושלים.

"אדרבה, יהודה ושומרון נחשבו ללב הארץ, שבהם התרחשו כמעט כל המאורעות החשובים בתולדות עם ישראל לפני הגלות: אלון-מורה שבה הובטחה הארץ לאברהם; חברון שבה נקברו אבות האומה; בית-אל, שבה חלם יעקב על הסולם שראשו בשמים, ובית-לחם מקום קבורתה של רחל.

"כשלויד ג'ורג', וילסון וקלמנסו הכירו בתביעת הציונים על ארץ ישראל, הם חשבו על המקומות האלה יותר מכל מקום אחר... שום אדם לא הטיל ספק בזכותם של היהודים לשבת במקום כלשהו מן המקומות האלה - מלבד אלה ששללו את זכותם של היהודים לחיות בארץ בכלל... למען האמת היהודים לא איבדו מעולם את זכותם לחיות בחבלי יש"ע. הם איבדו רק את היכולת לממש זכות זו הלכה למעשה" (מקום תחת השמש, עמ' 171).

אבל לא רק טיעוני זכות עקרונית מעלה נתניהו אלא גם שיקולים פרקטיים, כאלה שיהיו ברורים מאוד לאוזן האמריקאית, במיוחד אם היא עוסקת בנדל"ן: "מדיניות ההקפאה תפגע לא רק ביישוב היהודי ביהודה ושומרון. רוב 'המתנחלים' (המירכאות במקור) מתגוררים במקומות שאנו נוהגים לכנות כפרברים... הפרברים משרתים את התפתחותה הטבעית של כל עיר... רובם של רבבות היהודים המכונים 'מתנחלים' אינם אלא יושבי פרברים, בדומה לתושבי ניו-ג'רזי ולונג-איילנד מסביב לניו-יורק.
 

 
"מדי יום הם נוסעים 20 או 30 דקות מלב יהודה ושומרון אל רובעי המסחר של ירושלים או תל-אביב. בלי פרברים, נדונה כל מטרופולין לחנק ולצפיפות, לאיכות חיים הולכת ומידרדרת, ולמחירי קרקעות מרקיעי שחקים. כדי להבין מה תהיה ההשפעה על ערים אלה אם לא יותר הפיתוח בסביבתן, די להעלות בדמיון מה יהיה מצבה של ניו-יורק אם יאסרו על תושביה 'להתנחל' בניו-ג'רזי, בקונטיקט או בלונג-איילנד. מן הסתם ניו-יורק הייתה מתחילה להיחנק ולהתנוון".

כן, כבר ב-1995 חזה נתניהו שהקפאה ביו"ש תביא לעלייה במחירי הנדל"ן. הוא גם הסביר במילים ברורות מאוד מה קורה ליישוב שגזרת הקפאה נוחתת על ראשו: "הקפאת הבנייה ביישובים פירושה מניעת חיזוקם וצמיחתם הטבעית, שתדון אותם למוות אטי ובטוח... ההקפאה תמנע בניית בתי חולים, מרפאות, בתי ספר, חנויות, ספריות ושירותים אזרחיים מכל הסוגים.

"פירוש הדבר הוא שבנים לא יוכלו לבנות את בתיהם סמוך להוריהם, ויישובים צעירים הנאבקים על קיומם הכלכלי לא יוכלו להתפתח ולהתבסס. מי ירצה לחיות במקומות מוקפאים שאין להם עתיד? ברור ששום אדם לא ירצה לגור בהם. לפיכך המונח 'הקפאה' הוא מילת צופן נוחה למי שמתכוון בעצם ל'חיסול'" (עמ' 176).

כך שאם רק ירצו, לחברי הצוות הישראלי לתיאום הבנייה ביו"ש עם ארה"ב יש בהחלט מה לומר לעמיתיהם האמריקאים. על אחת כמה וכמה כאשר מולם ישבו ג'ייסון גרינבלט, ידיד ההתיישבות מקדמת דנא, או חתנו של טראמפ ג'ארד קושנר, שצפוי לבוא השבוע לארץ. כמי שמלווים את עסקי הנדל"ן של טראמפ עשרות שנים, גם הוא וגם הם יבינו.

דמות לא פחות חשובה בעיצוב מדיניות הבנייה היא שר הביטחון אביגדור ליברמן. אחרי המתיחות העזה ביניהם בעת שליברמן היה באופוזיציה, אנשי נתניהו מתארים כעת את הקשר ביניהם כחידוש הברית וכשיתוף פעולה קרוב ואינטימי כפי שהיה בשנות התשעים כשהחלו לעבוד יחד.
   
התיאור הזה עשוי לעניין את יו"ר האופוזיציה בפועל יאיר לפיד שבונה על ליברמן כמי שימליץ עליו לנשיא בבחירות הבאות. שילוב הידיים בן ביבי לאיווט נועד גם לחסום את בנט, שכמובן קורא תיגר על המעמד שכל אחד מהם מייחס לעצמו כמנהיג הימין.

אבל ליברמן יושב על השיבר לא רק בגלל הברית עם נתניהו, אלא גם משום שהוא הריבון בפועל ביו"ש. ברצותו תוכניות יקודמו, וברצותו ייעצרו. חרף הצהרתו לפני חודשיים כי יש להגביל את הבנייה לגושים, בסביבתו אומרים כי לא תהיה הקפאה מחוצה להם.

כיוון שנתניהו נשען עליו, גם לליברמן יש היכולת לוודא שכך יקרה. הוא רק צריך לדאוג שמערכת הביטחון - שנציגיה ביו"ש אינם מחבבים את ההתיישבות - לא יתמרנו אותו לעמדות הלא נכונות. 

מה קרה שם בישיבת הקבינט של יום ראשון, שגרם לשרים לבהלה של ממש? לפי השתיקה שעטו על עצמם, וגם לפי התדרוכים המוקדמים של אנשי נתניהו, נראה שראש הממשלה שטף אותם בעניין ההדלפות. נתניהו תמיד היה רגיש להוצאת דברים מהפורום, אך בשבוע שעבר, ערב הפגישה עם טראמפ, הוא חשב שציטוט דבריו מתוך הישיבה כי "צריך לקחת בחשבון את האופי של הנשיא" גרם לישראל נזק של ממש.

בסביבתו דיברו על ההדלפות הללו במונחים של בגידה, והסבירו שהן מעקרות את היכולת לנהל דיונים כנים וחופשיים בפורום המדיני-ביטחוני החשוב ביותר. אפשר לשער שדברים ברוח זו אמר נתניהו בחדר פנימה.

אף שיש משהו בטיעונים הללו, ישנו גם צד שני. הדלפות הן הכלי היחיד שיש בידי שרי הקבינט למנוע תאונות מדיניות וביטחוניות. דוגמאות לא חסרות. יומיים לפני מלחמת יום הכיפורים הגיעו לכתב הצבאי של 'מעריב', יעקב ארז, הדלפות מדויקות על המערך ההתקפי המצרי.
 

 
אלולא פסלה אותן הצנזורה הן היו מתפרסמות ערב המלחמה ובלי ספק גורמות לציבור להיות מוכן ולגולדה ולדיין לגייס יותר כוחות מילואים, ואולי אפילו למנוע את המלחמה כי המצרים היו יודעים שאנחנו יודעים. ככה זה כשאימת התקשורת עליך. הוא הדין להסתבכויות במלחמת שלום הגליל, שהובאו לידיעת הציבור רק בזכות הדלפות מהממשלה, או לליקוי המנהרות ב'צוק איתן'.

אין ספק שהדלפות אינן כלי אסתטי, ושבדרך כלל עדיף לשכנע בחדר פנימה. אבל לא תמיד זה אפשרי. הקברניטים שעל ההגה תמיד חושבים שהם מנווטים היטב את הספינה ולא פעם מתרגזים כשמישהו מביע עמדה הפוכה, כפי שקרה בפרשת המנהרות.

ההיסטוריה העולמית והישראלית זרועות באירועים של טעויות קולקטיביות בחדרי הקבינט - טעויות שניתנות לעצירה, אם בכלל, רק באמצעות המנוף של דעת הקהל. ההדלפות הן גם אלה שמבדילות בין דמוקרטיה לדיקטטורה.

נכון שהדלפות צריכות להיות מוצא אחרון, ושדיוני הקבינט או סודות מדינה בכלל אינם יכולים להתגלגל בחוצות. אי אפשר לנהל מדינה אם הכול דולף.

מה כן? על שותפי הסוד מוטלת אחריות עליונה להשתמש בכלי ההדלפות במשורה, ולשמור אותו לאותם מקרים חיוניים שבהם נדרש לעדכן את דעת הקהל. למשל, כאשר נתניהו רצה למנוע את הכניסה לעזה במהלך 'צוק איתן', ויש רבים הסבורים שאנשי רה"מ הם שדאגו להדליף את המצגת הצה"לית על מניין ההרוגים במקרה של הוראה לפלוש לרצועה.

לא בפורים תשע"ו נולדה פרשת אלאור אזריה. הורָתה חודשים ארוכים קודם לכן, ולכל המאוחר בהצהרת הרמטכ"ל כי "צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות כמו 'הבא להורגך השכם להורגו'". באותם ימים, ימי טרור הסכינים, איזנקוט והפיקוד הבכיר היו עסוקים כמובן בשמירה על ביטחוננו, ועל כך העם מצדיע להם.

  
אלא שבאותה מידה הם היו מבוהלים מקונספציות ההבל כאילו מידרדרת דמותנו המוסרית. הם לקחו ללב את הקדיחות הפסאודו-נאורות בעיתון 'הארץ' ובבמות רדיקליות נוספות, כאילו נוכחותנו ביו"ש היא מעמסה מוסרית שלא הייתה צריכה לבוא לעולם. הם רמזו, אמנם בעדינות, שהמשימה איננה אמורה להיות מוטלת על חיילי צה"ל הצעירים.

נכון, זה לא היה הטקסט אלא רק הסאבטקסט. "האתגרים (ביהודה ושומרון) קשים ביותר. הרבה יותר קל ופשוט להיות בגזרה ברורה - רמת הגולן, לבנון... שנדע לנצח את הטרור, אבל להסתכל על עצמנו במראה יום אחרי. אם היינו פועלים בצורה לא ערכית בהוראות הפתיחה באש, זה היה מאיים על צה"ל", דברי איזנקוט חודש וחצי לפני שאזריה סחט את ההדק. מכאן נולדה כפירתו ביסוד החז"לי העתיק של "הקם להורגך השכם להורגו". מכאן שכאשר החייל הצעיר עשה מה שלא צריך היה לעשות, הפיקוד העליון הסתער עליו.

איזנקוט, גולן ואלמוז, פשוט היו מוכנים. הם חשבו או חששו, במודע או בתת-מודע, שהקונספציה מתממשת, שאשר יגורו בא, שיש "ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההידרדרות המוסרית".

אז אמנם אינני יודע כיצד השתלשלו העניינים, אך אפשר לשער שברוח התפיסה הנ"ל שלח איזנקוט את דובר צה"ל, מוטי אלמוז, לומר את שאמר לתקשורת על אזריה. לרמטכ"ל גם הייתה השפעה אדירה על שר הביטחון דאז בוגי יעלון, שכזכור חרץ מיד בפומבי את דינו של החייל. כך עשה גם ראש הממשלה בעצת יועציו.

כל מי ששירת דקה וחצי בצה"ל יודע שאזריה שגה. אלא שהוא לא היה היחיד. לרוע מזלו, בזמן ההוא שלטו בכיפה אותן תיאוריות הגדולות ממנו בעשר מידות, אשר הפכו אותו לשחקן בהצגה שאין לו מושג מה מילותיה. המילים נחשפו חודשיים לאחר מכן, בנאום המפורסם של סגן הרמטכ"ל. כזכור, יאיר גולן השווה בין ישראל לגרמניה של שנות השלושים.

"תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016... ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההידרדרות המוסרית", אמר האלוף, וקיבל סטירת לחי מהציבוריות הישראלית.

לי נדמה שרק אז, רק לאחר ההתקוממות הרבתי על דברי גולן, הבינו בצה"ל את הטעות הקונספטואלית והורידו טונים גם בנוגע לאזריה, גם לגבי שדרתנו המוסרית. איכשהו עברה שנה, ובניגוד לתחזיות עדיין לא אימצו אצלנו את תורת הגזע. 

בעוד שנה מהיום יכהנו בעזרת השם באו"ם שני ישראלים בתפקידים בכירים. האחת היא ציפי לבני. חודשים ארוכים ששרת החוץ לשעבר מושכת בידית כיסא המפלט מהפוליטיקה הישראלית. לצערה, היא לא מצליחה להיחלץ. פעמיים השתדלה אצל המזכ"ל הקודם, באן קי מון, ולא עלה בידה. כעת היא מנסה מול המזכ"ל החדש, אנטוניו גוטרש.
 

 
הלה ניסה לעזור, והציע לה להיות סגניתו. שלא כמו המשנים למזכ"ל האו"ם, כמותם יש חמישה בלבד ותפקידם משמעותי, סגנים למזכ"ל יש 90 (!). תוארם מפוצץ, אך תוכנו דליל. לבני, לפי שעה, גם את הג'וב הזה לא השיגה. באו"ם אי אפשר לתת סתם כך תפקיד פוליטי לישראלית, ולכן גוטרש קידם דיל מקביל של מינוי ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, סלאם פיאד, לתפקיד שליח האו"ם בלוב.

אלא שאז השגרירה המדהימה של ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, טרפה את הקלפים. אין לה שום דבר עם לבני. היא רק התרגזה שבבקשה הרשמית ליד שמו של פיאד צוין שהוא בא ממדינת פלסטין. "אנחנו לא מכירים במדינה הזאת", הודיעה לגוטרש, והטילה וטו על המינוי. המזכ"ל נבהל. גם כך הנהלת האו"ם מפוחדת מהחוקים המתקדמים בקונגרס לקיצוץ תקציבי הארגון.

פיאד לא שווה את הסיכון, ויחד אתו אופסן בינתיים התפקיד הקישוטי של לבני. אגב, בניגוד לתדרוכים מצדה של לבני כאילו מעולם לא כיהנו באו"ם ישראלים בתפקידים בכירים, כדאי שתרשום לפניה את שמה של אסתר גולומה, שבין היתר מילאה תפקידים בכירים ביוניצ"ף. והיא לא היחידה.
 
המינוי השני, שעומד להיות מוצלח יותר ואשר נחשף כאן לראשונה, הוא תפקיד חדש שאמור להיוולד בחודשים הקרובים: שליח או"ם מיוחד למאבק באנטישמיות. את הרעיון הגה ומקדם שגרירנו באו"ם דני דנון, שפנה לאחרונה בעניין למזכ"ל גוטרש וקיבל אור ירוק. דנון טוען שישנה עלייה בהתבטאויות ובתקריות האנטישמיות ברחבי העולם, וכי התופעה אינה פוסחת על האו"ם עצמו.

"נציגים רשמיים של האו"ם ונציגים של המדינות עושים לא אחת שימוש פסול בבימת האו"ם לאמירות אנטישמיות. שליח מיוחד מטעם האו"ם למאבק באנטישמיות יבהיר את חשיבות הנושא, וישדר מסר חשוב גם לעובדי האו"ם וגם לנציגי המדינות", אומר דנון.

הוא סבור, ולמעשה קיבל אינדיקציות, שכניסתו של גוטרש והאהדה הבלתי מתפשרת של היילי הנזכרת, יעשו את העבודה ויגרמו למזכ"ל להיענות לבקשה. אגב, התפקיד הזה לא מיועד ללבני אלא לישראלי אחר, כזה שלא יעורר אנטגוניזם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg