המבוגר האחראי: מבחינת נתניהו סיפוח זה סיוט
החלת ריבונות ישראלית על שטחי יו"ש ומזרח ירושלים תוביל לרוב פלסטיני ולראש עיר ערבי בבירת ישראל, ותמיט אסון על המדינה היהודית. מול חסידי הסיפוח, מזל שנתניהו בסביבה
ביום ראשון בערב הוזמנתי לדבר בכנס הריבונות הרביעי שמארגנת תנועת 'נשים בירוק'. הפאנל שבו השתתפתי חתם את הערב הגדוש וגלש לעבר חצות. הקהל, קרוב לאלף איש, עף על עצמו אחרי שש שעות של דיונים על הזכות לריבונות ישראלית ביהודה ושומרון. הוא העניק את אותות יקירי הריבונות, אמד את הרווחים הכלכליים של הריבונות ואפילו הכתיר את דונלד טראמפ כשליח משמיים של הריבונות הישראלית, מה שנראה הגיוני אחרי מסיבת העיתונאים שלשום בבית הלבן. "הזמן בשל, הנפש בשלה, התודעה מוכנה - וכעת זמן מעשה", הלהיב הרב אבי גיסר מעפרה. עוד מעט האנשים היו פורצים את שערי מלון 'קראון פלאזה' בירושלים, ויוצאים בתהלוכה ארוכה לתקוע את דגל ישראל גם בארץ הבשן והגלעד.
בקיצור, זה לא נראה המקום, הפורום ובטח שלא העת לצאת בדברי כפירה נגד רעיון העוועים להחיל את החוק הישראלי ביהודה ושומרון (ותכף אגע גם בעזה). נועם ארנון, מראשי היישוב היהודי בחברון שהנחה את הפאנל, לא החמיץ הזדמנות לכנות את אנשי השמאל בוגדים, וכך תרם בדרכו המתונה לאווירה הטעונה. ארנון הזמין לפאנל בעיקר מנהיגי חמולות ערבים מחברון שמעדיפים ריבונות ישראלית על הרשות הפלסטינית (אלא מה?), ואפילו מוכנים להסתפק במעמד של תושבות קבע בחמש או עשר השנים הראשונות "ואחר כך נראה". כלומר, "תנו לנו את לנו את הזמן להחליט מתי אנחנו הופכים לריבון במדינה שלכם".
ניסיתי לצאת נגד כולם ולהסביר לאיזה אסון הם מובילים את מדינת ישראל. בעוד 20 חודשים, באוקטובר 2018, ייערכו בחירות בירושלים. אם הערבים ירצו אין זו אגדה, והם ייקחו את ראשות העיר בהליכה. הם צריכים רק להציג מועמד ראוי. אם יתחכמו ויריצו מועמדת אטרקטיבית, משכילה ודוברת עברית, הם ייקחו גם את הרוב במועצת העיר. במקרה כזה, ראש עיריית ירושלים, בירת המדינה והעם היהודי, יהיה (או תהיה) ערבי שאינו אזרח ישראלי. שוו בנפשכם. צריך רק לקוות שראש העיר הפלסטיני המיועד ישקיע במערב העיר קצת יותר מ־10 אחוזים מתקציב העיר, שיעור ההשקעה שלנו במזרח העיר עד היום ואחת הסיבות לעוינות הקשה כלפינו.
הערבים הפלסטינים בירושלים המאוחדת לכאורה, כמו ביהודה ושומרון ועזה, לא מצטרפים אל העיר ולא אל המדינה היהודית כדי לחיות בתוכן בשלום. איש מהם לא יוותר על השאיפה הלאומית ועל המאבק הדתי אחרי שיהפוך תושב קבע או אזרח ישראלי. הפוך, מיסטר טראמפ. הם יגבירו את המלחמה בישראל בתנאים יותר נוחים. התושבים בג'בל־מוכבר ובצור־באהר לא יהפכו אוהדי הציונות אחרי שישבו בלשכת ראש העיר בכיכר ספרא. הם יגיעו לשם חדורי תחושות קיפוח ונקמה אחרי חמישים שנות כיבוש, שטופחו בהסתה בלתי פוסקת של חמאס ומערכות החינוך הפלסטיניות. האשמה מונחת גם לפתחנו, אחרי שעשינו הכול כדי לדכא את האוכלוסייה במזרח העיר ובאזורים אחרים ולדלל את מספריה אבל לא הצלחנו. היום מאוחר מדי לתקן.
הפלסטינים ביהודה ושומרון, שעליהם נחיל את הריבונות הישראלית, אפילו אינם תושבי קבע. אין להם היום חופש תנועה ולא ביטוח לאומי, והם נתקלים בעיקר במחסומים ובהפקעת קרקעות בחוק, ומחזירים בעשרות אלפי בתים שהם בונים באופן בלתי חוקי. את השנאה שלהם אנחנו נקבל נטו, ובצדק, יחד עם תעודות הזהות הכחולות שנעניק להם. ואם הרב גיסר מדבר על תודעה יהודית וישראלית בשלה לקראת החלת הריבונות, כדאי לו לדעת שיש גם תודעה לאומית־דתית עמוקה בקרב מיליוני הפלסטינים שאנחנו מבקשים לספח אלינו. מעבר לתהליך הנוראי שהוא מציע מסתתרת מדינה דו־לאומית שתחיה בתוך משטר אפליה בלתי נמנע, לפחות בשלב הסיפוח הראשון, מלחמת אזרחים מתמדת, כאוס אלים כמו בסוריה, והבונוס: אובדן הרוב היהודי הריבוני בישראל.
אבל ישראל תקרוס עוד קודם למאבק האלים. ירושלים היא תמונת הראי המצומצמת של ישראל האחת. בעיר חיים כ־850 אלף איש, קצת יותר מ־60 אחוז יהודים, קרוב ל־40 אחוז ערבים. תכפילו את המספרים בעשר ותקבלו את המציאות הדמוגרפית בישראל אחרי הסיפוח של שני מיליון פלסטינים מיהודה ושומרון. אם נספח גם את שני מיליון תושבי עזה, אזי במדינת ישראל יהיה רוב ערבי. במהלך הדיון בכנס הריבונות ביקש ממני ד"ר דרור אידר, מחסידי הסיפוח, שלא לכלול את עזה בחישובים שלי. הצעתי להעמיד להצבעה בקרב הנוכחים בכנס את השאלה "האם ויתרתם על הנוכחות היהודית בעזה". זה לא קרה בסוף, אבל אני משוכנע כי רוב המשתתפים שמקללים את "פשעי הגירוש" ואת "אסון ההתנתקות" יהיו שמחים לחזור לגוש קטיף, לכפר־דרום ולעצמונה.
בואו נראה מה עשתה החלת הריבונות הישראלית בירושלים. ובכן, עיר הבירה ש־98 אחוז מתושביה היו יהודים קבעה גבולות רחוקים וסיפחה אליה כפרים ושכונות רבים, הרבה מעבר לעיר העתיקה ולאגן הקדוש. הציבור הערבי שאותו אנחנו מזניחים ומקפחים (צאו לסיור בעיסאווייה, ג'בל־מוכבר או במחנות הפליטים קלנדיה ושועפאט) - נפל למעמסה על כתפי התקציב העירוני. 80 אחוזים מתושבי מזרח העיר חיים מתחת לקו העוני. 50 אחוזים מהחרדים בעיר חיים גם הם מתחת לקו העוני. קחו את הנתונים, חברו אותם יחד ותקבלו ראש עיר מסכן וחסר אונים שיוצא להפגנות זבל מתחת למשרד האוצר, מושיט יד ומבקש סיוע דחוף.
עיר הבירה הדו־לאומית קורסת ברמה הכלכלית, מוכת טרור, מסוכסכת, ענייה ומרוששת, מפלה ומפרידה, נתונה במחלוקת בינלאומית. אפילו המושיע טראמפ לא מעביר אליה את השגרירות מחשש לתגובות בעולם. זה יהיה גורלה של מדינת ישראל אם תספח אליה אוכלוסייה ערבית עוינת עצומה במצב סוציו־אקונומי דומה. ועוד לא אמרנו מילה על הממשל הצבאי שנצטרך לחדש, לפחות בשלב הסיפוח הראשון, בערים כמו ג'נין, חברון, קלקיליה ואולי גם בעזה. ישראל הרי תצטרך לדאוג לרווחתם אבל גם לביטחונם של מאות אלפי פלסטינים במרכזי הערים ובמחנות הפליטים בשכם וביריחו.
מישהו מוכן לחשוב על גורלם של אלפי הקצינים והחיילים שנשלח לכבוש את ערי הגדה מחדש ולהחזיק אותן? על מהות החיים בשטחים הללו תחת שלטון ישראל? על האחריות שלנו לחינוכם של מיליוני הפלסטינים ובריאותם? מישהו יכול לחשוב על אלפי ההרוגים והפצועים בטרור מתאבדים שתעלה ההרפתקה הזו? על המעמד שלנו בעולם?
הנשיא דונלד טראמפ לא ביקר כאן מעולם. אין לו מושג מה פירוש המדינה האחת שעליה הוא מדבר, ומה קורה בירושלים המאוחדת, כמו שהוא לא נראה סגור על פתרון שתי המדינות. "קחו את מה שאתם רוצים ותעשו מה שטוב לכם", הוא אמר שלשום, כמו בורר ששולח את שני הלקוחות שלו למאמץ נוסף, חסר סיכוי, ונפנה לעסוק בעניינים החשובים באמת כמו התפטרותו של היועץ לביטחון לאומי, הגנרל פלין. אפשר להבין את שרי הליכוד וחברי הכנסת שנשארו בארץ ואת נפתלי בנט, מנהיגם הרוחני, שהוציאו הודעות שמחות על "קץ פתרון שתי המדינות". בנט עומד בראש מפלגה דתית, ואין לו שום אופציה מדינית אחרת.
אפשר להתפלא על נשיא המדינה ראובן ריבלין, שמאמץ מחדש את רעיון הריבונות על כל השטח ומתעלם מהמחיר היהודי והדמוקרטי שנשלם. שלא לדבר על המשמעויות האחרות שעליהן דיברנו. ריבלין חזר להיות פופוליסט שטחי וקל דעת, ובמקום להימנע מהצהרות פוליטיות חדות הוא נסחף אחרי ההמון הימני־אידיאולוגי בליכוד ובבית היהודי. קצת קשה לי להודות, אבל האיש היחיד שמגלה כאן אחריות לאומית הוא בנימין נתניהו.
ראש הממשלה נתקף הלם ואלם כאשר הנשיא טראמפ דיבר על מדינה אחת, ולא קפץ על ההזדמנות לחטוף את הפתרון הזה. נתניהו מעולם לא תמך ברעיון הזה. הסיפוח מבחינתו הוא סיוט מובן. זו גם הסיבה שהוא נלחם בחוק ההסדרה עד שנאלץ להרים ידיים.
אקו"ם