אחד ממיליארד: הצעירים הסינים הולכים לאיבוד
כל דירה שהוא רוצה לגור בה מבוקשת בידי מיליונים. לכל ריאיון עבודה מגיעים עוד אלפים. מהקושי הכלכלי, הצפיפות והזיהום ועד שאיפות התרבות, הקריירה והספורט: הצעיר הסיני מנסה להסתדר במאה ה-21, וזה לגמרי לא פשוט
ג׳אנג פינג, בת 27, מתגוררת בטונגרן שבמזרח מחוז גוויג'ואו. לפני תשע שנים היא עזבה את כפר הולדתה ועברה אל עיר המחוז, כ-200 ק"מ מדרום לבית הוריה. באוניברסיטת טונגרן היא השלימה תואר ראשון בביולוגיה וכימיה, ולאחר סיום לימודיה ציפתה לאפשרויות מקצועיות וחברתיות רחבות יותר מאלו שהיו להוריה.
אך לאחר זמן קצר נגלתה לפינג המציאות הלא נעימה: היא רק אחת משלוש-מאות מיליון – ואפשר גם כך: 300,000,000 - צעירים שמחפשים את דרכם בסין החדשה בדיוק כמוה. שום דבר ואף אחד לא מחכים לה. מחירי המחיה והדיור יקרים, שוק העבודה תחרותי וקשוח. כבוגרת אוניברסיטה ציפתה פינג שתמצא במהירות את המסלול שלה לעבר עתיד מבטיח, אבל האכזבה הכתה בה כמו ברבים מבני דורה.
צעירי סין מתמודדים עם דיסוננס עמוק בחייהם. רובם ילדים יחידים, בגלל התוכנית להגבלת הילודה, ובכל זאת הם בנים לדור הגדול ביותר בתולדות סין – גדול יותר מהדור של הוריהם, למרות מדיניות הילד האחד.
הכלכלה של מדינתם צמחה באופן מטאורי, עם ערי ענק שצצות בכל פינה, אבל השגשוג לא לווה בתהליך חברתי מקביל. תהליכי גלובליזציה וליברליזציה מאפשרים לצעירים ליהנות מחופש רב יותר משהוריהם זכו לו, אבל הממשלה עדיין שולטת בכול, וידה הכבדה מונחת על כתפם של אמצעי התקשורת, מהטלוויזיה ועד האינטרנט.
הדור הצעיר בסין מחפש את דרכו, ואת דרכה של מדינתו. אילו מין חיי יומיום חיים בני דורה של ג'אנג פינג? על מה היא חולמת, יחד עם חבריה? לאן הם רוצים להגיע? ועד כמה התקוות שלהם יכולות להתממש?
ב-1979 הייתה סין – והיא עדיין כיום – המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם. בהנהגה הסינית חששו אז שלא יוכלו לספק את המשאבים להאכיל את כל הפיות הרעבים, והחליטו להפעיל תוכנית להגבלת ילודה, שקבעה שכל זוג הורים יכול להביא רק ילד אחד לעולם. עד שצומצמה ב-2015, התוכנית הצליחה במידה מדהימה.
כדי להבין את גודל השינוי מספיק לציין שעד שנות השבעים של המאה שעברה, ממוצע הלידות לאישה סינית נע סביב שישה ילדים – ואילו כיום הוא עומד על 1.6 (למיעוטים מסוימים ולתושבי אזורי ספר הותר להוליד יותר מילד אחד). ההשלכות על מי שנולדו תחת מגבלות התוכנית – כמו פינג, למשל - מרחיקות לכת, וספק אם נלקחו בחשבון כשנהגתה התוכנית.
תופעת "הקיסר הקטן" התפתחה בהדרגתיות ככל שתוכנית הגבלת הילודה התקדמה. לשיאה הגיעה התופעה בדור הצעירים הסינים שהם היום בני 35-20: הם לרוב ילדים יחידים, ללא אחים ואחיות, וגם ללא דודים או בני דודים. יש להם שני הורים ושני זוגות סבים וסבתות – שישה מפרנסים, למעשה - הממקדים את משאביהם הכלכליים והרגשיים בילד יחיד.
התוצאה היא ילד שגדל בפינוק ותחת הגנות רבות מאוד, אבל גם תחת מכבש לחצים עצום: אדם אחד נושא על כתפיו את השאיפה להצלחה שתולים בו שישה מבוגרים.
החברה הסינית המסורתית העדיפה להוליד בנים על פני בנות, שכן הבנים יישארו במשפחה ויועילו לפרנסתה, בעוד הבת תעבור לגור עם בעלה לאחר שתינשא, ותסייע למשפחתו. גם אם הטיעון הזה אינו תקף כבר, הוא עדיין מושרש בתרבות, ומביא להפלות יזומות רבות. בדורה של פינג, על כל 100 נשים יש 115 גברים - פער המביא בהכרח לקושי במציאת בת-זוג ובהקמת משפחה.
כשפינג עוברת ליד חלונות הראווה ברחוב, שמלות הכלה תמיד תופסות את מבטה לרגע קצר. היא חולמת להתחתן בטקס מסורתי. בתהלוכת חתונה היא תצא מביתה לבית החתן, יחד עם מלוותיה. החתן יקבל אותה בפתח, והם יקיימו את הטקסים הסיניים שהם מעין גרסה של החלפת הנדרים הנהוגה במערב, אך תוך מתן דגש על כבוד למשפחה ולמבוגרים. במעמד הזה תלבש פינג שמלה סינית מסורתית בצבע אדום. בערב, בחתונה עצמה, היא תלבש שמלת כלה לבנה ומערבית.
מכיוון שהיא אישה, פינג נמצאת בצד הטוב של המשוואה המינית: הנשים מעטות, והגברים הרבים צריכים לחזר אחריהן. אביה ואמה התחתנו בשידוך שאורגן לפי שיקולי בני משפחותיהם, אך היא יכולה לבחור בעצמה את בן זוגה. מנגד, החתונה של הוריה הייתה פשוטה וקלה, זולה ומקומית. כשפינג תמצא סוף-סוף את בחיר לבה, היא ומשפחתה יתקשו לממן חתונה מהסוג המקובל כיום.
באופן מסורתי, החתן הוא שנושא בעלויות החתונה עצמה, ואבי הכלה אחראי על המשתה הנערך לפניה. אבל הנישואין והשלכותיהם הכלכליות הם אתגר לבני הדור הצעיר בסין. פינג נחשבת לרווקה זקנה במדינה שבה גיל הנישואין הממוצע עומד על 22 לגברים ו-20 לנשים. מימון חתונה בגיל כזה, לפני שבני הזוג עצמם הספיקו לרכוש מקצוע ולצבור חסכונות, הוא לא קל – וגם בגילה של פינג זה לא עניין של מה בכך.
"יש משפחות שרוצות לעשות לילד חתונה יפה, ונותנות מתנות יקרות", אמר פקיד ממשל סיני בריאיון לעיתון כלכלי במדינה. "אבל למשפחות רבות אין משאבים כאלו, ואין להן ברירה אלא ללוות כספים לצורך החתונה. כך הן נופלות לתוך עוני".
המחסור בכלות בסין, בגלל יחס הגברים-נשים המוטה, הביא להגדלת הנדוניה המסורתית. חתנים ובני משפחותיהם נאלצים להציע מתנות מפוארות למשפחת הכלה, כדי שתיתן את ברכתה לשידוך.
בניסיון לסייע לנישואין לצאת לפועל למרות הדרישות הכלכליות, פקידי מפלגה במחוז הנאן שבסין הכריזו על "תקנות חתונה מיוחדות" שמגבילות את הנדוניה לסכום מרבי ששווה ל-8,600 דולר. כמו כן נאסר להעניק בית או כלי רכב לזוג המאושר, ונקבע שסעודת נישואין תכלול לכל היותר עשרה שולחנות לאורחים.
מן העבר השני, וכחלק מהפיתוח הכלכלי והחברתי המואץ, סין חווה גם עלייה דרמטית בשיעור הגירושין. מחקר של המשרד לעניינים אזרחיים משנת 2014 מראה שמספר המתגרשים במדינה בכל שנה ושנה גדול ממספר הנישאים. לצד זאת מתרחבים גם ממדי הרווקות המאוחרת, שפינג היא דוגמה לה. במערב נחשפו לתופעת הרווקות הסינית דרך "יום הרווקים", המתקיים ב-11 בנובמבר (11.11) בכל שנה.
"יום הרווקים" הראשון נחגג אי אז בשנות התשעים במאה הקודמת, ביוזמה מקומית של צעירים סינים: התאריך נבחר בגלל הספרה 1 המופיעה בו ארבע פעמים - מחווה לכל מי שאינו חלק משניים, אלא אחד בלבד. כשענקית הקניות הסינית עליבאבא החליטה לאמץ את היום ולנצל אותו לצרכים מסחריים, הוא הפך לאירוע המכירות המקוון הגדול ביותר בעולם.
עד שתגיש תה למשפחת בעלה, פינג שותה דווקא יותר ויותר קפה. עם השגשוג המתגבר, תרבות הפנאי מאפשרת לצעירי סין לבלות בבתי קפה, ממש כמו בני דורם במערב. בעצם, הם דומים למערב עוד יותר ממה שחשבתם: הם יושבים בסטארבקס.
כמעט בכל יום נפתח סניף חדש של הרשת באחת מערי סין. כיום יש לסטארבקס 1,900 סניפים במדינה, והיא מתעתדת להקים עוד 2,700 כאלה עד שנת 2021.
מנכ"ל הרשת הווארד שולץ סימן את המדינה הענקית כמטרה העיקרית שלו לטווח הבינוני, כשהכריז: "אני מאמין שלאורך זמן, סין תהפוך לשוק גדול יותר מארה"ב, וגדול יותר מכל שוק שלנו בעולם". שולץ גם סיפר שלקוחותיו הסינים מבלים זמן ממושך יותר בסניפים, ורוכשים יותר אוכל לצד הקפה.
הקריירה של פינג כאמור קצת מדשדשת, לפחות בהשוואה לציפיות שלה. אחרי שסיימה את התואר הראשון היא ניסתה להשתלב בתעשיית המזון, בתחומים שקשורים לקורסים שלקחה. למרבה הצער היא לא הצליחה למצוא משרה כזו, ובינתיים היא מלמדת מדעי הטבע בתיכון בשכונת מגוריה. רבים מחבריה עובדים בשיווק ובמכירות, וחלקם הצליחו להשתלב בתחום הפרטי הצומח של מסחר באינטרנט.
כל בני דורה שואפים לעבודות בסגנון מערבי, נינוחות ורגועות יותר, ומתרחקים מפסי הייצור והמפעלים של הדור הקודם. כשהם לא מצליחים למצוא את מבוקשם, לא פעם הם נותרים מובטלים. ממשלת סין מדווחת על 4 אחוזי אבטלה, אבל לפי הערכות שיעור הבלתי מועסקים גבוה הרבה יותר, וקרוב ל-13 אחוזים.
בשביל המשק הסיני, עדיין רחוקה הדרך למעבר מהתבססות על ייצור להתבססות על כלכלת שירותים. אחרי הכול, הייצור הוא שהביא את סין למקום שהיא נמצאת בו עכשיו. כשפינג נולדה, ב-1990, התוצר הגולמי של סין היה 1,934 מיליארד דולרים בשנה. ב-2015, לאחר שהכפיל את עצמו שוב ושוב ושוב, הגיע התמ"ג ל-19,510 מיליארד דולרים בשנה. הפיתוח המואץ הביא עמו אפשרויות תעסוקה חדשות, אבל גם קשיים מאתגרים, במיוחד בשוק הפרטי.
מכיוון שלא הצליחה למצוא משרה בתחומה במגזר הפרטי, פינג פנתה לשירות הציבורי - אבל שוב נתקלה בבעיה. בחודש אוקטובר היא ניגשה למבחני הקבלה לשירות המדינה, אך לצדה נבחנו עוד כ-1.4 מיליוני בני אדם. משרות השירות הציבורי בסין זכו לכינוי "קערת האורז מברזל", בגלל הקביעות, ההכנסה היציבה וההטבות הנדיבות שהן מציעות. לכן הן מבוקשות מאוד, ותהליך ההתמודדות עליהן תחרותי וקשה במיוחד.
בזמן הרישום למבחנים נדרשים המועמדים לבחור במשרות אפשריות. מספר שיא של 9,837 מועמדים ומועמדות בחרו בתפקיד שהגדרתו "צוות קבלה לציבור במשרדי הליגה הדמוקרטית של סין". [הליגה הדמוקרטית היא אחת משמונה מפלגות-מיעוט פוליטיות שמורשות לפעול במקביל למפלגת השלטון הקומוניסטית. השפעתן על המערכת הפוליטית היא מזערית, ומשרה בהן רחוקה מלהיחשב ליוקרתית במיוחד.
למרות זאת, כאמור, כמעט עשרת אלפים איש חשקו בתפקיד. לפי סוכנויות הידיעות, בממוצע התמודדו השנה 49.5 מועמדים על כל משרה בשירות הציבורי - לעומת 46 מועמדים לכל משרה בשנה שעברה.
כמו בכל מדינות העולם, גם צעירי סין מבקשים למצוא את מקומם ועתידם בערים הגדולות, ולא באזורים הנידחים. תהליך העיור מתרחש כבר עשורים ולא נוגע רק בפינג ובבני דורה, אך ללא ספק הם החווים אותו בעוצמה הרבה ביותר. הוריה של פינג יצאו אל העיר כדי להתפרנס, ולאחר שהרוויחו די כסף שבו לכפרם כדי להתחיל חיי משפחה ברווחה יחסית. פינג וחבריה מהגרים לעיר כדי להישאר, מה שגורר קשיים חדשים.
החיפוש אחר דירה, למשל, פשוט מפרך. ככל שמספר הצעירים עולה, כך מאמיר גם שכר הדירה בערים הגדולות, והן נעשות פחות ופחות נגישות לצעיר הסיני הממוצע. בתוכנית עיור כוללת שפורסמה בשנת 2014 נקבעו קווים מנחים לתהליך של העברת 100 מיליון איש מהאוכלוסייה הכפרית אל העיר, בפרק זמן של שבע שנים.
התוכנית גם ביקשה להעניק מעמד עירוני חוקי ל-100 מיליון מהגרים כפריים שכבר עברו לערים הגדולות - בשאיפה להשיג דיור, פרנסה ורמת חיים גבוהה יותר – אך לא יכלו להירשם כתושביהן.
הלחצים הקשים שמפעילה המאה ה-21 על צעירי סין, גורמים לרבים לשלוח יד בנפשם. לפי נתוני משרד הבריאות בסין, כ-250 אלף סינים – שהם כ-16 לכל 100 אלף בני אדם במדינה – מתאבדים מדי שנה, ועוד כ-2 מיליונים מנסים להתאבד. המספרים האלה הופכים את שיעור ההתאבדויות (וניסיונות ההתאבדות) בסין לאחד מהגבוהים בעולם.
על פי ניתוח שערכה הסוכנות הסינית לבקרת מחלות, התאבדות היא סיבת המוות הנפוצה ביותר בקרב בני 15 עד 34. בסקר שנערך בשנת 2008 נשאלו 3,800 בני נוער בפושאן שבמחוז גואנגדונג אם שקלו להתאבד; כ-17 אחוזים מהבנות בגיל התיכון ענו בחיוב, והסבירו שחשבו על התאבדות בגלל הציפיות מהן ובגלל רגשות בדידות. עשור אחרי סיום התיכון, כשהן בגילה של פינג, הבדידות והלחץ עשויים עוד לגבור, וכך אפשרות ההתאבדות נעשית רלוונטית אפילו יותר.
פינג רוכבת לעבודה על אופניים – כמו שהוריה עשו, אבל ממש לא כמו שאר בני דורה. מאז עליית הקומוניזם בשנת 1949, האופניים שלטו ברחובות הערים הסיניות עד כדי כך שהפכו לסמל של התחבורה המקומית.
בשנת 1980 כ-63 אחוזים מהסינים עוד רכבו לעבודה באופניים. אבל עם השגשוג הכלכלי שינו הסינים את מנהגיהם: בשנת 2000 כבר צנח שיעור המגיעים לעבודה על גבי אופניים ל-38 אחוזים, וכיום הוא עומד על פחות מ-12 אחוזים.
במקביל נסק השימוש במכוניות. בשנת 2010 עברה סין את ארה"ב והפכה לשוק המכוניות הגדול ביותר בעולם. ההשפעה על התשתיות ועל הסביבה לא קלה: עומסי תנועה מכבידים על מרכזי האוכלוסייה, וכך גם זיהום האוויר, שהתגבר עוד יותר בגלל מפעלים מזהמים.
כמו צעירים סינים רבים אחרים, פינג פנתה לאופניים בשאיפה לחסוך כסף, להקל על סביבתה וגם להגיע מהר יותר לעבודה. יזמים צעירים מנסים לסייע לה ולחבריה לעשות זאת באמצעות שירותי "שיתוף אופניים", שמאפשרים לכל אחד להשכיר את אופניו לפרקי זמן קצרים.
"אנחנו רוצים לפתור בעיות על ידי החזרת האופניים לרחובות", הסביר לנו זקון, מנהל השיווק בן ה-25 של "אופו", אחת מחברות שיתוף האופניים הגדולות בסין. "אופניים הם צורת ההתניידות הטובה ביותר לנסיעות קצרות, כשאי אפשר לדעת מתי יבוא אוטובוס, ולפעמים קשה למצוא מונית".
בזמנה הפנוי, פינג אוהבת במיוחד ללכת לקולנוע. היא ממהרת לצפות בכל סרט מערבי שעולה לאקרנים – לפעמים לאחר התאמה לדרישות הצנזורה הסינית. גם החברים שלה נוהרים לקולנוע בהמוניהם: מאז 2010 נוספים בסין בכל שנה כ-5,000 מסכי קולנוע חדשים. בארצות הברית, שאוכלוסייתה קטנה כדי שליש לעומת סין, נוספים בסך הכול כמאה מסכי קולנוע בשנה.
צעירים אחרים, חובבי ספורט, נהנים בעיקר מצפייה במשחקי הכדורסל של הליגה הסינית הבכירה (CBA) או ממשחקי ליגת-העל בכדורגל (CSL). לצד אלה יש גם תרבות שלמה של צפייה בפינג-פונג, בטניס ובבדמינטון - וגם במשחק במשחקי הספורט הללו.
פינג דווקא לא נמשכת לספורט; היא מעדיפה מוזיקה. במכשיר הטלפון שלה שמורים בעיקר שירי פופ בשפה הסינית, אבל בין חבריה יש גם מי שנהנים ממוזיקה מערבית.
לפעמים הם יוצאים בחבורה לערב קריוקי משותף – בילוי שהגיע לסין מיפן, דרך טאיוואן והונג-קונג, והתפשט במהירות. עד אז, הבילוי המוזיקלי הנפוץ היה התגודדות בפינות הרחוב והאזנה למוזיקת דיסקו שבקעה מטייפ גדול. הצעירים שעשו זאת נחשבו לפרחחים, ספגו מבטים נרגנים מן הקשישים העוברים ושבים, וכשניסו לרקוד לצלילי המוזיקה התוצאה לא הייתה מוצלחת במיוחד.
עד היום הם נודעים בכינוי "שוברי האדמה", בגלל הריקוד המגושם. הקריוקי מתאים הרבה יותר למזג הסיני, השמרני והמאופק: ערב של קריעת גרון במסגרת מוגנת יכול לשמש לפורקן לחצים, דרך לשחרר את תסכולי היומיום.
כמעט כל הקליפים של המוזיקה הסינית החדשה כוללים כתוביות בסינית, לטובת מועדוני הקריוקי. "עדיף להיות שבור לב ולבכות / מאשר לשכוח באכזריות / את ההוכחות לכך שפעם אהבת אותי / תן לדמעות הנוצצות / לנצנץ בהופכן לזיכרונות / של היופי שבלפגוע באנשים", אומרות השורות של אחד השירים האלו, שפינג אוהבת במיוחד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם