רסנו את ההתלהבות מממשל טראמפ
אי אפשר להאשים את הישראלים שנתפסים לתחושת אופוריה בעקבות חילופי השלטון בארה"ב, אבל מבט קצת פחות פשטני על הנעשה בארה"ב, מגלה תמונה קצת יותר מורכבת
לא קשה להבין מדוע נתפסים ישראלים לא מעטים, בממשלה ומחוצה לה, לתחושה כמעט אופורית בעקבות חילופי השלטון בארה"ב – "עידן חדש" ההולך ומתממש במהירות (לפחות כפי שזה נראה על הנייר, בשורת הצווים האקזקוטיביים המעוטרים בחתימתו המרשימה של הנשיא) שיש בו כדי לבשר על תפנית חדה ביחס למדיניותו של קודמו.אחרי שמונה שנים לא קלות, שראשיתן בהחלטתו של אובמה להתעלם מן ההתחייבות הכתובה של קודמו (מכתב בוש לשרון, 14 אפריל 2004) וסופן בהחלטת מועצת הביטחון 2334– שלא להזכיר את הסכם הגרעין עם משטר ח'מנאי באיראן – אין תימה שסממני השינוי העמוק בוושינגטון מתקבלים בברכה, עוד בטרם אמר הנשיא את דברו בסוגיית העברתה של שגרירות ארה"ב לירושלים. יתרה מזאת, לישראלים שמצאו את עצמם בשנים האחרונות בדיון לא פשוט על שאלת המשילות והיכולת לקבל החלטות, רשימת הצווים שנחתמו בימים ובשבועות שמייד לאחר ההשבעה נראית כחידוש מרענן, שיש מי שהיו רוצים לראותו מיושם גם כאן.
אף על פי כן (ובלי קשר לפרשת "הציוץ המקסיקני"), עדיף היה שמדינת ישראל – ולפחות "ראשיה, שריה ויועציה", כלשון התפילה – תנהג מידה מושכלת של ריסון בהתלהבותה מן המתרחש בוושינגטון; וזאת מחמש סיבות, טקטיות ואסטרטגיות גם יחד:
ראשית, לפחות חלק מן הציפיות שנתלו כאן בממשל החדש (והיו מי שהפליגו מיד למחוזות הדימיון וייחסו לו אהדה גלויה למדיניות של החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון והסתלקות מרעיון שתי המדינות - ולא היא!) עוד לא עמדו במבחן המציאות, מעבר לאווירה נוחה יותר בנושאי הבניה: ובנושא החשוב לנו ביותר, עתיד תכנית הגרעין האיראנית, קשה לדבר על מתווה ברור.
ראוי לזכור שלשני אנשי מפתח בממשל – שר החוץ טילרסון ושר ההגנה מאטיס – רקע עשיר של מגעים מפורטים עם סעודיה ושכנותיה הערביות.טילרסון בעיסקי הנפט, מאטיס בפיקוד האחראי על הגנת המפרץ. לאן זה יוביל? קשה לדעת, ועדיף לא לטפח ציפיות. שותפות מתהדקת מול איראן – כנראה שכן; תמיכה גורפת במהלכים ישראליים דרמטים – לא, בוודאי לא אם פירושם קרע עמוק עם הדינות המתונות.
שנית, תהיה זו טעות – בלשון המעטה – להניח שהאינטרס הלאומי של ישראל מחייב התייצבות לצד הימין הדתי והלאומני בארה"ב (ולצד "הציביליזציה המערבית", קרי, העולם ה"יודיאו-נוצרי") נגד האסלאם כדת וכתרבות. לא לכך התכוון טראמפ בצו ההגירה הסלקטיבי שלו – אבל כך מתפרשים מהלכיו. למדינה שכשישית מתושביה הם מוסלמים, ולשתי שותפותיה העיקריות לשלום, מצרים וירד , יש זהות מוסלמית מובהקת (אם כי מתונה), היסחפות להיגיון הגורף של "התנגשות הציויליזציות", שנראה כ יש לו חסידים היא מסוכנת – ביטחונית, מדינית וערכית.
שלישית, יש קושי באשר לשיטות הפעולה של הנשיא. בחלק מן המקרים נראה כי פעל לא רק מתוקף פרשנות מרחיבה של סמכויותיו החוקתיות כראש הזרוע המבצעת, אלא גם על דעתו האישית (וזו של יועציו במעגל הפנימי הסובב אותו) וללא מהלך סדור של התייעצות עם בכירי ממשלו, קל וחומר עם הנהגת הקונגרס. הוא גם בחר להרחיק מחוליה חשובה של מנגנון קבלת ההחלטות ("ועדת הבכירים", הבוחנת נושאים בתחומי הבטחון הלאומי טרם העלאתם להכרעה בפני הנשיא והמועצה לבטחון לאומי, המקבילה לקבינט המצומצם אצלנו) את נציגי הצבא ולהציב במקומם את יועצו סטיב באנון, איש "הימין האלטרנטיבי".
ראוי לזכור כי מעוזי התמיכה בישראל, במערכת השלטונית האמריקנית, הם הקונגרס, מאז ומתמיד; והמערכת הצבאית והביטחונית, שהיתה פעם חשדנית ואף עויינת, למדה בעשרות השנים האחרונות להעריך את תרומתנו. התנהלות המחלישה מוקדי כוח אלו ומעצימה את מעמדו האישי של הנשיא אינה הולמת את האינטרס ארוך הטווח של ישראל (ושל ידידיה).
רביעית, ובעומק הדברים, אמריקה שסועה ומקוטבת, שהנהגתה מעוררת הסתייגות ואף זעם בחלקים רחבים של הציבור בארה"ב עצמה ובמערב, מציבה קושי משמעותי בפני יכולתה של ישראל להגן על הנחות היסוד המסורתיות שלה ועל העקרון החשוב של מחויבות דו-מפלגתית לשלומה ולבטחונה. מי שטוען כי הדמוקרטים בארה"ב, ומפלגות המרכז-שמאל המתונות באירופה, כבר "אבודים ממילא" (ולכן אפשר להזדהות עם טראמפ ועם הימין בלב שלם) פוטר את עצמו בקלות רבה מדי ממשימה מדינית ודיפלומטית מורכבת אבל אפשרית – ברוב המקרים – של שמירת האיזון, שחייבים להתמיד בה, אם איננו רוצים למצוא את עצמנו מתויגים כאויב פוליטי בעיני חלק גדול מאד מן הציבור במערב.
חמישית – וחשובה מכולן לעתידנו – היא החובה לעשות כל מה שרק ניתן כדי להימנע מקרע מעמיק והולך, שיש המתריעים מפניו זה מכבר, בין ישראל לבין יהדות ארצות הברית. מהלכיהן של הסיעות החרדיות נגד הסדר הפשרה עם הזרמים הלא-אורתודוכסיים בסוגיית הכותל יוצרים כבר עתה מתח גובר, שבחשבון אחרון יש לראות בו איום לא רק על לכידותו של העם היהודי, אלא גם על יבטחונה הלאומי של מדינת ישראל (שללא פעולתם המתמדת של ידידי ישראל, בעיקר בקונגרס, עלול להיפגע ולהישחק). אם מתווספת לכך, כעת, תחושה בקרב יהודים רבים שישראל אוטמת אוזניה לדאגתם מפני עמדות הממשל, יכולות להיות לכך השלכות קשות במעלה הדרך.
בפגישתו של ראש הממשלה עם הנשיא בשבוע הבא, עליו לעשות כל שביכולתו למצות את הפוטנציאל להידוק היחסים, להתווית אסטרטגיה משותפת, ולמימוש ביטויים סמליים של תמיכה ומחויבות דוגמת העברת השגרירות לירושלים. יחד עם זאת, מידה ראויה של ריסון וזהירות – ואוזן קשבת גם להלכי רוחו של הזרם המרכזי ביהדות ארצות הברית, שעל מחויבותו לישראל אין עוררין – לא תזיק.
אל"מ (מיל') ד"ר ערן לרמן הוא חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (www.besacenter.org). לשעבר סגן ראש המועצה לביטחון לאומי. שירת במשך יותר מעשרים שנים כראש חטיבה באמ"ן, והיה הנציג בישראל של הוועד היהודי האמריקני. מלמד במרכז האקדמי שלם.
אקו"ם