ראשי » חדשות » צבא וביטחון

האם והאחות השכולה: "אני פצועה ולבי חלול ונקוב"

"אבי ישב דומם, מאובן, ואמי כמקוננת מלמלה לעצמה באידיש. כששאלתי אותה מה היא אומרת, השיבה לי: 'אני שותקת'". מלחמת ששת הימים בעיניה של בת-שבע הופרט-קניגסבוך

חמישים שנה עברו מאז פרצה מלחמת ששת הימים. מלחמה שהייתה עתירת הישגים, הילה וגאווה לאומית; שבמהלכה שוחררו חלקי הארץ המובטחת, ובראשם ירושלים והכותל המערבי; ושהפרה את שלוות משפחתנו ומשפחות רבות בארץ, ששילמו בדם ובדמעות תמורת ההישג המרשים.

חמישה אחים היינו, בני משפחה ברוכת ילדים שהתמזגו בה צחוק, אהבה, מריבות וויכוחים. כל מה שמחבר בין הורים וילדיהם ואוגד אותם ליחידה אחת, לתא מיוחד, מאושר ושמח בחלקו. באווירה הזו גדלנו ומתוכה פנינו איש-איש לדרכו.
 
שלושה שבועות לפני המלחמה הייתה האווירה בארץ בכלל, ובביתנו בפרט, מתוחה, קודרת וקשה. הייתי צעירה, אם לשני בנים קטנים. דרור בכורי היה בן שנתיים וחצי, שי היה בן שנה. אחי הבכור שמעון גויס למילואים בחטיבה 9 של השריון, והצטרף לבני הקיבוצים של עמק יזרעאל במוצב המזאר שבגלבוע, מול העיר ג'נין. אחי הצעיר ממני, שלומיק, היה קצין בפלוגת הסיור של חטיבה 7 של השריון.

כפר-סבא, שבה גרתי, הייתה הגבול בין ישראל וירדן. לא פעם חדרו מחבלי הפידאיון ופגעו בתושבי העיר, ובגלל הסכנה הגוברת לקחתי את בניי לשיכון המרצים באוניברסיטת בר-אילן, שבו גרו הוריי. אבי, פרופ' מרדכי קניגסבוך, היה מרצה לכימיה פיזיקלית באוניברסיטה. המתח הורגש בכל פינה, אבל הבית היה שקט. הקשבנו לחדשות מדי שעה בשעה. לא היה לי מושג היכן נמצאים אחיי. מדי פעם לקחתי את ילדיי ויצאתי לטייל איתם בקמפוס האוניברסיטה כדי להקל על הוריי ולהשתחרר.

המלחמה פרצה ביום שני, כ"ו באייר. הייתה הפגזה מסיבית על עמדות התצפית שעל הר הגלבוע. באותו יום פרצו כוחות שריון עם פלוגת הסיור של חטיבה 7 לפאתי עזה בואכה פתחת רפיח, סמוך לאל-עריש. בדירת הוריי הלכתי על קצות האצבעות כדי לא להפריע להם, והם ניסו לעזור לי עם הילדים, אך האווירה בבית הייתה עגומה. לא יכולתי לחזור לכפר-סבא כי היא הייתה נתונה תחת הפגזות, ותושביה נאלצו להיכנס למקלטים. ברמת-גן היו רק שמועות וסיפורים על ניהול הקרבות, אך ללא הפגזות, כך ששהותי בבית הוריי הקלה עליי.
    
ביום השלישי למלחמה שוחררה ירושלים. השמחה בחוצות הייתה גדולה וברדיו שודרו הכרזות ניצחון, אך אצל הוריי המתח הלך וגבר, כי לא היה לנו מידע על גורלם של אחיי. אחד השכנים ירד לדירה עם בקבוק יין ושתי כוסות בידו כדי לחגוג את שחרור ירושלים, אך אבי סירב ואמר: "עד שבניי יחזרו מהמלחמה, איני שמח". השכן חזר לדירתו.

השבת הגיעה, המלחמה הסתיימה, אך העננה העגומה שרבצה בביתנו לא התפוגגה. באין מידע על אחיי היינו דרוכים וחסרי מנוח, והדאגה רק העמיקה.

אחי הבכור שמעון היה נשוי ואב לשני בנים, ואשתו עדנה הייתה בהריון מתקדם עם בנם השלישי. ביום ראשון ג' בסיוון, לפנות ערב, קיבלנו את בשורת האיוב – שמעון נהרג ונקבר קבורת ארעי בנהריה. ההלם הכה בנו בעוצמה. הבית נדם כשהבכי עצור בתוכנו, ממאן להתפרץ. אחותי דבורה הסתגרה בתוך עצמה. אחי יוסי, תיכוניסט במדרשיית נעם בפרדס-חנה, נקרא הביתה.

ביום שני שלחו הוריי מכתבים דרומה דרך הצבא כדי להחזיר את שלומיק הביתה, לשבת שבעה על שמעון. מה מרה הייתה ההודעה שקיבלנו מנציגי הצבא: שלומיק נהרג בפתחת רפיח, וקבור אף הוא קבורת ארעי ליד קיבוץ בארי.

  
שלומיק היה רווק, וראה את הצבא כחלק בלתי נפרד מחייו. הוא יצא לקרב עטור דרגות קצין, הרגיש בלבו את פעימות עוצמת המשימה, וידע לקראת מה הוא הולך. שירותו בסיירת היה מתוך רצון עז להיות בקו הראשון.
אבי ישב דומם. מאובן. אמי כמקוננת מלמלה לעצמה באידיש. בבית הוריי דיברו תמיד רק עברית; אבי אסר עלינו לדבר שפה זרה. כששאלתי את אמי מה היא אומרת, השיבה לי: "אני שותקת".

יום שלישי היה ערב חג השבועות. מעטים באו לנחמנו. לקראת סוף היום קבע אבי בקולו הסמכותי שצריך לפרוש מפה לבנה ולערוך שולחן לקראת שבועות. החג מבטל את מנהגי ה"שבעה" וה"שלושים". הצער והאובדן, שממילא היו כפולים וכבדים מנשוא, רק התעצמו מפאת היעדר הלכות האבלות המסורתיות, שנמנעו מאיתנו.

ההלוויות נערכו רק שנה לאחר המלחמה, ובזה פתחו מחדש פצע צורב ומדמם של שכול ויגון. דאגתנו להורים, שעולמם חרב עליהם, גברה. ואנחנו, האחים השכולים? התבגרותנו כאחים מלוכדים, והיציאה של כל אחד מאיתנו לחיים עצמאיים – הכול התהפך כאילו לא היה. המשכנו את חיינו בצל השכול, ואני פצועה, ולבי חלול ונקוב.

לא ידעתי מרגוע. הרביתי בבכי. באחד הבקרים אמר לי בני דרור, פעוט בן שנתיים וחצי: "יום אחד אני אקח פטיש גדול ואשבור את התמונות של שמעון ושלומיק. ואז הם ייצאו מתוך התמונות, ואת, אמא, תפסיקי לבכות". הבנתי שכך אי אפשר לגדל ילדים - והפסקתי לבכות.
   
לא חינכתי את בניי להיות אנשי צבא. חינכתי אותם על מורשת דודיהם, "אחיי גיבורי התהילה". בביתנו היו ערכים של אהבת ארץ ישראל, נתינה, מסירות נפש וציונות. הייתה דרך חיים והשקפת עולם אחת. ילדיי ונכדיי גדלו וממשיכים לגדול על קשר הדם שבין האדם ואדמת המולדת.

בני, אל"מ דרור וינברג, היה מח"ט יהודה (חברון). הוא נפל בליל שבת קודש פרשת "ויצא", בקרב עם מחבלים בציר המתפללים בחברון. בני שי היה איש מודיעין, שפרטי שירותו אינם ידועים לנו. הוא נפטר ממחלה קשה, שנה וחצי אחר נפילתו של דרור.

בתי שלומית, שתיבדל לחיים ארוכים, שירתה שנתיים בשירות לאומי. היום היא מביאה חיים לעולם כמיילדת בבית החולים סורוקה בבאר-שבע. אחיי ובניי הם הלפידים המאירים את דרך חיי, מציתים בי אש אמונה ותקווה כי קרב יום בו ישכון שלום בארץ.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg