כך הפכה התקשורת לגוף חד־ערוצי דמוי מפלגה
כשקואליציה של משטרה ותקשורת מטילה אימה על המערכת הפוליטית, כדאי להיזכר בסיבוב הקודם והמושכח של שלטון־עיתון ב־2002: המאבק נגד המונופול של 'ידיעות'
בלי קשר לתוצאות חקירת ההקלטות של מוזס ונתניהו, הדמוקרטיה בישראל סופגת מהלומה קשה. הקואליציה של מפלגת התקשורת יחד עם המשטרה, מטילה טרור על חברי הכנסת ועל כלל המערכת הפוליטית. ההתנגדות רפה משני צדי המפה הפוליטית, וגל החקירות והפרשנויות עלול להביא לשיתוק המערכת הנבחרת. הדמוקרטיה הפרלמנטרית, הנבחרת בידי העם, עלולה להתרוקן חלקית מתוכן.
נחזור 14 שנה לאחור, לאחד משלבי הגיבוש החשובים של כלי התקשורת בישראל לעיתוניהם, ערוציהם ואתריהם. שנת 2002. כמו שחוזרים לדוש עתה בחוק הנפל לסגירת 'ישראל היום', בסתיו 2002 נעשה ניסיון לקדם מהלך פרלמנטרי נגד המונופול של העיתון החזק במדינה, 'ידיעות אחרונות'. מוזר שהפרשה הזו לא עולה בהקשר של חקירות מוזס־נתניהו, שכן התערובת הפוליטית־תקשורתית התגלתה אז במערומיה.
דמות אחת הייתה חסרה בדרמת החקיקה ההיא: בנימין נתניהו. באותה תקופה הוא לא היה חבר כנסת, ובשלב מסוים לקראת הבחירות ב־2003 הוא כיהן כשר החוץ. ח"כ יובל שטייניץ והח"כית הקומוניסטית תמר גוז'נסקי קידמו אז את החוק, שמגמתו העיקרית הייתה להגביל את 'ידיעות אחרונות' עד כדי פיצולו. היום 'ידיעות' חולש על כ־40 אחוז משוק העיתונות הכתובה בימי שישי; אז הוא חלש על יותר מ־60 אחוז, ואני משער שהמספרים היו קרובים יותר ל־70 אחוז.
אי־שם כעבור זמן מאז שהחוק הוכשל, נפגשתי עם מי שהיה אז הממונה על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום, שאחד הנושאים העיקריים שהטרידו אותו היה כיצד לפתור את בעית המונופול של 'ידיעות'. החוק נכשל בין היתר משום שבבחירות שהתקיימו כעבור כמה חודשים, גוז'נסקי פרשה מהכנסת. לי זכור שגם טומי לפיד עזר בקידום החוק, אך לאחר שהצטרף לקואליציית הליכוד בראשות שרון הוא ירד מהעניין.
בספטמבר 2002 עדיין התנהל מאבק חריף. לפי הפרטים שהביא אז כתב 'העין השביעית' ארן ליביו, ראשי התקשורת הציגו בפני חברי הכנסת מערכת נתונים מעוותת שהייתה לא פחות מדיסאינפורמציה. יובל שטייניץ קבע כי "מסע השתדלנות (כלל) לחצים ואיומים מצד בעלי התקשורת, וכן מערכת תקשורתית של שכר ועונש, שבמסגרתה קיבלו מתנגדי החוק סיקור אוהד, ואילו תומכי החוק סבלו מיחס שלילי". ח"כ דאז מיכאל איתן טען כי חברי הכנסת פעלו מתוך "המחשבה על איך זה עלול להשפיע עליהם בעתיד; למה להסתכסך עם גורמים בעלי עוצמה?".
ח"כ יגאל ביבי אמר לכתב 'העין השביעית': "כל חבר כנסת פוחד לגבי מה יקרה אם הוא יצביע בעד הצעת חוק כזו". ביבי סיפר על ח"כים ש"רמזו לי בצורה ברורה שלחצו עליהם ושהם החליטו שלא להסתבך עם אנשים עם כל כך הרבה כוח". וכן, היה גם סחר־מכר על תכנים בעיתון בשיקוליהן של סיעות שלמות אם לתמוך או להתנגד לחוק. בעיתונות נכתב אז כי זהבה גלאון הודיעה לשטייניץ שסיעתה תתנגד לחוק אלא אם כן יוחזר ל'ידיעות אחרונות' הטור השבועי של מרדכי גילת בתוספת האדומה של יום שישי. יוסי שריד פחות או יותר אישר זאת, אך גלאון הכחישה.
בסופו של דבר וכפי שידוע לכול, רק שלדון אדלסון, בדחיפה של נתניהו, הצליח לשחוק את המונופול ההרסני של 'ידיעות' ולהוריד אותו אל מתחת ל־50 אחוז. זה כמובן לא הפריע לתקשורתנים מגלגלי עיניים לתמוך בכל מאודם בחוק לסגירת 'ישראל היום' ב־2014. נעשתה לעיתון דה־לגיטימציה; עכשיו הם מנסים להפוך דיבורים על 'ישראל היום' לעניין פלילי.
יתר על כן, האווירה בתחילת 2014, כאשר עיתון זה ('מקור ראשון') נכנס לכינוס נכסים ועמד על סף סגירה, הייתה שמוטב לתת לעיתון להיסגר. כשהופיע שלדון אדלסון כמושיע טענו כל מיני מלומדים שלמען "חופש הביטוי" צריך למנוע ממנו להציל את העיתון. נפגשנו אז, כמה מבכירי העיתון עם הממונה על ההגבלים העסקיים דאז פרופ' דיוויד גילה, והיינו צריכים לשכנע אותו ש'מקור ראשון' ישמור על עצמאותו ועל חופש העיתונות. צריך לומר שדיוויד גילה הבין אותנו, אך כשיצאנו ממנו הייתה לי תחושת בחילה: הנה אני וחבריי צריכים לשכנע פקיד ממונה במנגנון בנוגע לערכי "חופש הביטוי" ו"חופש העיתונות". היום הופכת המשטרה לרגולטור של שוק העיתונות.
מה שבלט בסיבוב הקודם של חוק 'ידיעות אחרונות' היה שמי שהוביל את הלובי של 'ידיעות' בכנסת היה מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן. "כשלעצמי תמהתי למה הוא עוסק בבעלויות הצולבות", אמרה אז תמר גוז'נסקי. הפעילות של כלי התקשורת ושיתוף הפעולה בין 'ידיעות' ל'הארץ' נגד הצעת החוק הייתה בלתי־לגיטימית בשוק שנחזה לתחרותי. הלוואה של עשרה מיליון דולרים מ'ידיעות אחרונות' ל'הארץ' הפכה לתלות כלכלית בין העיתונים.
אפשר לקבוע שהיו כמה שלבים בהפיכת העיתונים וכלי התקשורת האחרים לגוף חד־ערוצי דמוי מפלגה: 1. הסכם אוסלו; 2. רצח רבין; 3. עליית נתניהו לשלטון ב־96' 4. חוק 'ידיעות אחרונות' ב־2002, שסוכל 5. פרשת האיתרוג וההתנתקות ב־2005. ואולם, למרות השתנות הזמנים ופריחת האינטרנט, עוצמת "מפלגת התקשורת" היא חסרת תקדים. אותם לחצים ואיומים, שהיו בעבר הרחוק, חזקים שבעתיים היום. כך הם מפעילים על היועץ המשפטי מנדלבליט לחצים במאמרי מערכת, הגובלים באיומים.
ההודעה המשמעותית ביותר השבוע הייתה של המפכ"ל רוני אלשיך, שהוא "מברך את המשטרה שהיא יודעת לעבוד מקצועית ולא להדליף מחדר החקירות. העיתונאים יודעים מאיפה מגיע המידע. מותר לנו לטפוח לעצמנו על השכם". רנ"צ אלשיך הוא המפכ"ל היחיד עם אמינות של מאה אחוז, מאז שאני זוכר מפכ"לים. פירושו: המפתח לפרשה הוא בשאלה מי יזם את ההדלפה, ואפשר להסיק שהפרשנים אינם משקיעים את המחשבה הרצינית הדרושה להבנת "השיחה". בהיותם חלק ממפלגת התקשורת, הם מבטאים את 'הנרטיב הרשמי' של הקו המפלגתי.
כמו שלא ניסו להזכיר את 'חוק ידיעות אחרונות' של פעם, כך גם לא הועלו פרשיות דומות מהעבר: נתניהו כבר היה בסרט הזה, לפני 24 שנה, ב'פרשת הקלטת'. כדי לנטרל איומי סחיטה במרוץ לראשות הליכוד, הוא עלה לאוויר והודה שניהל פרשייה עם מישהי. נתניהו הוא אדם לומד, מהבודדים במערכת הפוליטית, וכדאי לחזור לאמירתו הראשונית כי מדובר בניסיון סחיטה, ולזכור שהוא הגיע לשיחות מוזס חמוש בייעוץ משפטי ובאמצעי הקלטה. אתה לא עושה את זה כדי ליצור מופע שמפליל אותך.
תזכורת נוספת: 2004, פרשת פריצקי. בפרשה זו הופצו תמלילים שהפעילו את ערוצי הטלוויזיה כמו כלב פבלובי, ויצרו היסטריה נגד השר פריצקי. פריצקי פוטר מהממשלה, ותיק החקירה נסגר מחוסר ראיות.
האפקט של פרשת מוזס עד כה: נפתלי בנט אומר שעל סיגרים לא הולכים לבחירות, הליכוד והקואליציה נראים מאוד ממושמעים, וגם יאיר לפיד בפרופיל מגומד. לעומתם, 'ידיעות אחרונות' עצמו נראה בימים האחרונים כמו גורילה על ריטלין.
אקו"ם