כשככה צה״ל נראה, רמטכ״ל הוא נטל אלקטורלי
שישה רמטכ"לים לשעבר מסתובבים מחוץ לפוליטיקה, ואף אחד לא מפגין מחוץ לביתם בתחינה שייכנסו אליה. ומה כל זה אומר על הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט?
ביום ראשון השבוע עיטרה את כותרת העיתון 'ידיעות אחרונות' תמונה מהוקצעת ובה כיכבו חמישה רמטכ"לים לשעבר: שאול מופז, משה (בוגי) יעלון, דן חלוץ, גבי אשכנזי ובני גנץ. לצד תמונה גדולה זו הוצבה גם תמונה קטנה של הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק, ששהה בחו"ל ולכן לא יכול היה להצטרף לחבריו במפגש הפסגה שנערך בבית העיתון בראשון-לציון.
על מה ולמה התכנסה החבורה? לתת גב לרמטכ"ל הנוכחי גדי איזנקוט אל מול מה שקברניטי העיתון זיהו כאיום מהרחוב הישראלי על מפקד הצבא. כמה קריאות נלוזות בסגנון "גדי תיזהר, רבין מחפש חבר", שמקורן במספר חד-ספרתי של אנשים, הספיקו כדי להוציא את צווי השמונה הדחופים הללו ולהצטלם בפוזת הגבר-גבר.
"אנחנו נותנים למיעוט קטן להשתלט ולצעוק", קבל גנץ. "אני קורא לכולם: הסירו ידכם מצה״ל והרמטכ״ל", פקד אשכנזי. "שמירת פניה הערכיות של החברה הוא תפקידה של ההנהגה. אך כאשר יש ריק, הוא מתמלא למזלנו הטוב במפקדים כדוגמת הרמטכ״ל", היגג חלוץ. כולם נשמעו כל כך מאוכזבים מאיתנו, הישראלים, עד שלרגע חששתי שכשנגיע לסוף הכתבה נגלה שהרמטכ"לים לשעבר החליטו להשאיר אותנו שבת.
אבל יש עוד מכנה משותף אחד לששת הגברים שהופיעו בשער 'ידיעות' ביום ראשון האחרון: ללא יוצא מן הכלל, כולם לא משרתים בתפקידים ציבוריים בממשלה או בכנסת. חוק הצינון, שלא מאפשר כניסה לחיים הפוליטיים ליוצאי מערכת הביטחון במשך שלוש שנים מיום שחרורם, חל רק על גנץ, וגם הוא היה יכול לעקוף את החוק לו היה מקצר את חופשת השחרור שלו בשנת 2015.
ההפגנה מחוץ למשפט אלאור אזריה (ירון דורון - קובי ריכטר/TPS)
כל אחד מהשישה וסיפורו הוא, כל אחד וסיבותיו, וכל אחד והדרכים שבהן הציבור הישראלי ראה במה ובמי מדובר, ועל כן החליט שתודה אבל לא תודה. השורה התחתונה די מדהימה: שישה רמטכ"לים פזורים להם בשטח באין דורש. דף הפייסבוק 'רוץ, גבי, רוץ', שנולד כדי לדחוף את אשכנזי לפוליטיקה, מחזיק כמות עלובה למדי של תומכים, פחות מ-5,000 עוקבים - וזה עוד המון לעומת דף הפייסבוק 'בני גנץ לראשות הממשלה', שבו תומכים קצת יותר מעשירית: 583 לייקים. כיצד נאמר בעדינות? הפגנות שבת לא ממש נערכות מול בתיהם של הקצינים הבכירים במיל' בדרישה מהם להיכנס לפוליטיקה.
בישראל, לפחות, מדובר בחידוש די משמעותי. קצינים בכירים נחשבו בשנים עברו לנכסים משמעותיים. ממשה דיין ועד עזר ויצמן, מאריאל שרון ועד רפאל איתן – בעלי דרגות בכירות בצבא זכו לשטיחים אדומים בכניסה למפלגות משני צדי הקשת הפוליטית. מה קרה מאז? מה בעצם גרם לכך שעמישראל כבר לא מצדיע אוטומטית לקציניו במיל'?
אפשר להתפלסף בשאלה זו חודשים ארוכים, לדבר על החברה המשתנה, האווירה הציבורית שהפכה אזרחית יותר או הירידה במדד החרדה הקיומית של המדינה הצעירה, שבאה לידי ביטוי בהסתמכות פחותה על קצינינו הגיבורים שיצילו אותנו מכל צרה וצוקה. אבל יש אמת פשוטה יותר, גם אם כואבת: צה"ל קצת הפסיק לנצח.
מבחינה צבאית טהורה, הניצחון המשמעותי האחרון של צה"ל התרחש אי אז באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, ב'מבצע יונתן' שהתרחש הרחק מכאן. מאז אנחנו יוצאים עם תחושות אכזבה ברמות כאלה ואחרות כמעט מכל מבצע או מלחמה שצה"ל נכנס אליהם. נכון, זה קשור כמובן גם לאופי הלחימה שהשתנתה ממלחמה בין צבאות ללוחמת גרילה, אבל גם בגרילה אפשר לנצח. למעשה, חייבים לנצח. אלא שצה"ל מעדיף בשנים האחרונות "להכיל" ולהתנהל ב"עצימות נמוכה", ומבכר "עימות מוגבל" על "הכרעה מהירה".
איזנקוט הוא אדם ראוי, צנוע, אמיץ וגיבור - הכול נכון. אבל גם הוא, לפחות בכמה התבטאויות פומביות וציבוריות מאז שנכנס לתפקידו, נתן את הרושם כאילו הוא מנסה לחנך את החברה הישראלית לא פחות מאשר לפקד על הצבא. המסר הזה מחלחל מטה, ושיאו כרגע היה נאומו הבעייתי מאוד של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שבמסגרתו הכריז כי הוא "מזהה בישראל עדות לתהליכים שהתרחשו באירופה לפני השואה".
הציבור הישראלי, כך נוכחים לדעת הרמטכ"לים בעבר ובהווה, הוא לא אספסוף נבער, ולא אוהב שקציניו חושבים שהוא כזה. השילוב בין היעדר הילת הניצחונות שעיטרה את בכירי צה"ל בעידנים קודמים ובין התחושה כי הם מנסים לחנך אותנו על לא עוול בכפנו יוצר כלפיהם אנטגוניזם, שבא לידי ביטוי בתמונה שהתפרסמה השבוע ב'ידיעות אחרונות'. בימים אחרים צילום כזה היה מרעיש את אמות הסיפים והציבור היה נכנס לסאגה של חשבון נפש. היום היו שם טוקבקים ששיבחו את השישה על גזרתם החטובה.
אין לנו צבא אחר. ההתנגשויות התרבותיות ההולכות ומסלימות בין צה"ל לחברה הישראלית צריכות להדאיג את כולנו. האליטה הצבאית לא מתחלפת בקצב שבו מתחלפת האליטה במדינת ישראל, והתוצאה היא דו-שיח של חירשים בין הקצונה הבכירה לדרגי השטח.
אלאור אזריה הוא מקרה קיצון, אבל גם במקרה כזה לא צריך הרמטכ"ל להכריז יממה לפני מתן פסק דין שחייל בן 18 הוא לא הילד של כולנו. לא ברור אם איזנקוט מביט בששת חבריו ומבין בעצמו שעתיד פוליטי גדול לא ממש צפוי לו, ולכן הוא מנסה למלא את תפקידו בחברה הישראלית כשהוא עדיין על מדים.
גם אם זה נכון וגם אם לא, מישהו צריך לשרטט מחדש את הקו הזה שבין הצבא לחברה. זה יעשה טוב לצה"ל, לחברה האזרחית, ואולי גם לשישה גברים מודאגים שלא ממש מוצאים את עצמם כרגע במישור הציבורי.
אקו"ם