נו, פוליטיקאים וקצינים, מרוצים מהבלגן שיצרתם?
במקום לקחת מקרה פשוט ולסגור אותו בחדות ובמהירות, החליטו גאונינו משני הצדדים להפוך את משפט אלאור אזריה למבחנה העליון של הציונות. נו, אתם מרוצים מהתוצאה?
כמו מכונית בלי בלמים הדוהרת לעבר קיר בטון, כשהאפשרויות הן להסיט את ההגה שמאלה ולהרוג אישה זקנה המהלכת על מדרכת שמאל, לסובב אותו ימינה ולהרוג ילד על אופניים או פשוט להתנגש בקיר בעוצמה – כך היה ברור מראש שממשפט אלאור אזריה לא יצא שום דבר טוב.
לו היה מזוכה, אמות הספים היו רועדות. הצילומים הברורים מהזירה היו נשלפים ומשודרים מקצה העולם ועד קצהו, וישראל הייתה מוקעת כמדינת מיליציות נידחת ומופקרת שבה כל אחד עושה את מה שהוא רוצה, בלי דין ובלי דיין.
אלאור אזריה: סיכום האירועים (עריכה: עלאא עאקלה)
במקרה של הרשעה – נו, אתם כבר שמעתם זה שתי יממות את התגובה העממית הקשה והזעם הרב שיש בקרב חלקים גדולים בציבוריות הישראלית כלפי הפסיקה של השופטים נגד אזריה. "ממחר אין צבא", הכריזה קרובת משפחה נסערת עם צאתה מאולם בית המשפט הצבאי בקריה, וגם אם יש בשלוש המילים הללו הקצנה כמתבקש מהמעמד הקשה, הרי שישראלים לא מעטים חשים שסדק עמוק נפער בינם לבין צבאם ביום רביעי האחרון.
לא כל כך משנה מי הנמשלים בסיפור הזה, אלא מי הסיר לרכב הזה – להלן, מדינת ישראל - את הבלמים. מי היה זה שלקח מקרה פשוט בזירה לא מאוד מסובכת, עם תיעוד מצולם, ובמקום לסגור אותו בשקט ובחדות בדין משמעתי גדודי או חטיבתי הפך אותו למהומת עולם.
יותר מדי פוליטיקאים ואנשי צבא – אם בכלל יש הבדל בין שני המושגים האלה כיום – רכבו על פרשת אלאור אזריה בשנה האחרונה. חלקם עמדו לצד הזקנה מהמדרכה בשמאל וממש התעקשו לצלוב את החייל. הוא הפך מבחינתם לדוגמן המושלם של הכיבוש המשחית, כשסיפור הרקע האישי שלו, כולל עובדת היותו אוהד בית"ר ירושלים רחמנא ליצלן, רק הוסיף לפלצות. מאז מלחמת ששת הימים לא היה להם סיפור כל כך טוב בין הידיים, והם החליטו לנצל אותו עד הסוף.
מימין, ליד הילד עם האופניים, עמדו חבר'ה לא פחות מתוחכמים שהחליטו שאלאור אזריה הוא כלי נשק מצוין במאבק על החלפת האליטות שמתרחש בישראל בשנים האחרונות. כשנוח הוא היה חייל גיבור, ורגע אחר כך הוא הפך לילד של כולנו. כשהמטרה הפוליטית המוחלטת היא להוכיח שהשמאל בוגדני וחסר חוט שדרה לאומי, היא משרתת את כל האמצעים.
וכך קיבלנו הצגה לכל המשפחה שבה מככבת דמות הנבל הגיבור, ד"ר אלאור ומיסטר אזריה, חצי שטן וחצי מלאך, וכולם – משרים בכירים וקצינים עם חרבות על הכתפיים, ועד עסקנים ועיתונאים מליגה ב' - עשו את הסיבוב הפרטי שלהם על חשבונו. כמובן, הם גם עשו סיבוב על חשבוננו, אבל מי סופר.
מה שבאמת מדהים ומכעיס בכל הסיפור הזה הוא שמלבד שוליים קיצוניים בשמאל ובימין, אלה חושבים שמדובר בגיבור ישראל ואלה חושבים שמדובר בבן דמותו של חייל בוורמאכט, הרוב המוחלט של העם היושב בציון פיקח ורואה את הדברים נכוחה: מדובר במקרה של טעות בשיקול דעת ברגע של איבוד עשתונות באמצע קרב, בלבה של עיר עוינת, כשברקע מתנהלת אינתיפאדת דמים שנמשכת חודשים.
הישראלי הסביר מבין היטב שהאדם שמת שם על הכביש הוא מחבל בן מוות. הוא לא מרחם עליו או על משפחתו. הוא גם מבין שלא היה צריך להרוג אותו אחרי שאינו מהווה סכנת חיים, בלי ששתי התפיסות הללו יעמדו לרגע אחד בסתירה או באמביוולנטיות. ככה מתנהלת מדינה. כמעט שבעים שנות ריבונות הספיקו כדי להחדיר בנו, בהורינו ובילדינו את האינסטינקט החוקי הפשוט הזה. באמת הסיפור פה לא כזה מסובך, והתיעוד שלו רק עושה אותו פשוט יותר.
אבל כשמישהו מחליט להסיר בלמים מרכב, גוש הפח הזה הופך מקובייה שמסיעה ילדים לחוגים ומעבירה אותנו מסבתא לדודה, הביתה ובחזרה, למכונת הרג. הנזק שנגרם לצה"ל, למשפחת אזריה ולמדינת ישראל בעקבות המשפט המיותר הזה מונח על כתפיהם של אותם פוליטיקאים וקצינים. תזכרו את זה בפעם הבאה שהם יבקשו את קולכם בקלפי. כן, ברור שהקצינים האלה בדרך לפוליטיקה. מה חשבתם?
בשולי המלחמה הגדולה שהתנהלה בחברה הישראלית סביב משפט אלאור אזריה נערך לו קרב זוטא על מקומה של הציונות הדתית בנושא. מובילי דעה אחדים מהמגזר טענו כבר עם פרוץ הפרשה שהציבור הסרוג מבצע טעות קשה כשאינו תומך בהמוניו בחייל, והטיחו כי לו היה מדובר בבחור אשכנזי מקדומים ולא בנער מזרחי ברמלה, המצב היה שונה לחלוטין.
התווכחתי איתם אז, ואני ממשיך להתפלמס איתם גם היום. אלאור אזריה לא נזנח על ידי הימין הדתי מכיוון שהוא מזרחי או מרמלה, אלא בגלל שירה במחבל מנוטרל. זה היה נכון לפני ההרשעה, ונכון גם אחריה. חושים טבעיים נכונים הציבו את רוב הציונות הדתית במקום שבו היא לא רגילה להיות – באמצע, עם אמירה מורכבת שאולי אין לאחרים סבלנות לשמוע. לא חשבנו שהוא גיבור, ולא סברנו שהוא רוצח. לא האמנו שצריכים לעשות בשבילו הפגנות בכיכר העיר, ובטח לא חשבנו שצריך לצלוב אותו שם.
אבל אף אחד לא הקשיב, לא מימין ולא משמאל. במקום העדיפו שני הצדדים לצלול למדמנה מטורפת וחסרת מעצורים שבמרכזה חייל אחד צעיר ואומלל, ומשפחתו המסכנה לא פחות. במקום להיכנס למוסך ולבקש מהמוסכניק לבדוק את הבלמים, הם ביכרו להיכנס למכונית ולנהל מרוץ פראי בדרך אל הקיר - ומי שיתנגש בקיר הכי חזק ינצח. אז הנה, גם התנגשנו בקיר, גם הסטנו את ההגה ימינה ואחר כך גם סובבנו אותו שמאלה. ניצחנו. תחי מדינת ישראל, וכל הכבוד לצה"ל.
אקו"ם