ראשי » חדשות » בעולם » אמריקה

"נתניהו היה וכחני וציווה: 'תתקדמי עם השאלות'"

מאז הבחירות בארה"ב נאבקת ג'יין אייזנר, עורכת העיתון "פורוורד" היהודי-שמאלני, באתגרי הסיקור של הנשיא הנכנס. טוב שמדי פעם אפשר לברוח לעיסוק בפולקלור, בדיוק כמו שנהגה בסיקור היחסים המורכבים בין אובמה לנתניהו

העיתונאית האמריקאית שראיינה לאחרונה את ראש הממשלה בנימין נתניהו, הציגה לו שאלה שלא ציפה לה: איזה סוג בייגל אתה הכי אוהב? "שומשום", הוא השיב, אבל מיד עלה במחשבתו טעם שהוא אוהב עוד יותר. ראש הממשלה התקשה להיזכר במילה האנגלית, התייעץ רגע עם אנשי משרד החוץ שישבו מולו, והם תרגמו לו את המילה "פרג": poppy seed.

העיתונאית סיפרה לנתניהו ששנה קודם לכן ראיינה את נשיא ארה"ב ברק אובמה, ושגם הוא סיפר לה שהוא מעדיף פרג על הבייגל שלו. אתם מסכימים על משהו, היא הציעה. "חתמנו על הסכם הבנה", התבדח נתניהו, אבל הוסיף בהתייחסות להסכם הביטחוני בין ארה"ב לישראל: "את יודעת, זה בייגל ששווה 38 מיליארד דולר".

השואלת הייתה ג'יין אייזנר (61), העורכת הראשית של השבועון היהודי-אמריקאי-שמאלני-ליברלי הוותיק "פורוורד" ("פארווערטס" ביידיש, השפה שבה העיתון הודפס לראשונה). אייזנר היא האישה הראשונה שמשמשת בתפקיד הזה, שאליו נכנסה בשנת 2008, במקביל להפרדה שערכו בפורוורד בין המהדורה האנגלית למהדורת היידיש.

היא נחשבת לאחת הנשים היהודיות המובילות בתקשורת האמריקאית: לפני שהחלה לערוך את פורוורד ניהלה קריירה משגשגת ב"פילדלפיה אינקוויירר" במשך 25 שנה, ככתבת וכעורכת בכירה. בשנת 2006 מונתה לסגנית נשיא המרכז הלאומי לחוקה בפילדלפיה, והייתה אחראית על מיזמים אמריקאיים לאומיים. היום, לצד עריכת פורוורד, היא חברה בפאנל של תוכנית האירוח "הסלון הנשי" המשודרת בערוץ היהודי האמריקאי, העוסקת בנושאים שעל סדר היום הציבורי.
 
את הריאיון עם נתניהו ערכה אייזנר במשרד החוץ בירושלים, מול חדר מלא בעיתונאים - רובם עורכים של כלי תקשורת יהודיים מרחבי העולם - כחלק מכנס של לשכת העיתונות הממשלתית ומשרדי החוץ והתפוצות. זו הפעם השנייה שהכנס נערך, ואייזנר נבחרה, כעיתונאית בכירה, לנהל את השיחה עם נתניהו. ראש הממשלה לא עשה לה חיים קלים, והשתלט לחלוטין על הבמה.

כשביקשה שיענה לשאלותיה על מתווה הכותל התקוע, הוא נפנף אותה, יש שיגידו בבוטות. יום לאחר מכן היא פרסמה את המאמר "בנימין נתניהו 'האמיתי' מראה צד גס – ודורך על המסר של עצמו", שבו סיפרה כי נתניהו "ציווה" עליה: "תתקדמי עם השאלות שלך".

בסיכום המאמר הלינה אייזנר על גישתו של ראש הממשלה מול התקשורת: "אולי כמו עמיתו לעתיד באמריקה, נתניהו מאמין שהוא לא צריך את התקשורת המסורתית כבעבר. אם כך, אני תוהה למה הוא הזמין אותנו לישראל".

בשיחה איתי, שנערכת במלון ענבל בירושלים, אייזנר מעלה תהיות בנוגע לטכניקת הריאיון שלה-עצמה. "אולי הייתי צריכה לשאול על הבייגל האהוב עליו קודם לכן, כדי לשבור את הקרח. אולי אז הוא היה קצת יותר זורם איתי".
  
היא נזכרת בפגישתה עם אובמה לפני כשנה, לריאיון הבלעדי הראשון שנתן הנשיא לכלי תקשורת יהודי. "הכנתי שאלות, כולן מאוד חשובות ואקטואליות, למשל על ההסכם עם איראן. באותו ערב דיברתי עם אחת הבנות שלי, ותוך כדי שאני מקריאה לה את השאלות הבנתי שאני חייבת לשאול משהו 'ג'ואי' (יהודי מאוד – צ"ק), אחרת אלה השאלות ששואלים כולם, וזה לא מעניין.

"בתי צחקה ואמרה: תשאלי מה הבייגל המועדף עליו. בסוף הריאיון, שהתקיים בחדר הסגלגל, שאלתי אותו את השאלה, וזה הפך להיות מאוד מצחיק. לפעמים אני חושבת שיזכרו אותי רק בגלל הבייגל - ולא כעיתונאית הראשונה שראיינה נשיא אמריקאי לכלי תקשורת יהודי בחדר הסגלגל, אחד על אחד".

בין העיתונאים ומארגני הכנס שנכחו בשיחה של נתניהו עם העיתונאים מהעולם, אין הסכמה בשאלה אם ראש הממשלה חצה את הגבול באופן התייחסותו – או אי-התייחסותו - לאייזנר. היו שאמרו שהוא התחמק מכל שאלותיה בגסות, אך אחרים דווקא חשבו שהשאלות היו עוקצניות מדי. "זה היה מאתגר מאוד. כתבתי על זה טור אצלי בעיתון, וזה מה שהרגשתי", אומרת אייזנר ומביטה בי במעין רמיזה – מה שכתבתי כתבתי.

אז את לא רוצה לענות על השאלה.
"עניתי במאמר. אני חושבת שזו הייתה הזדמנות מפוספסת של ראש הממשלה. הוא היה יכול לשכנע את כל היושבים בחדר בצדקת דרכו, אך לא עשה זאת. בעיניי זה לא היה אישי נגדי. העיתונאים היהודים מנסים להעביר מסר לקהילות מגוונות ברחבי העולם, ונתניהו לא ענה לשאלות שלהם, לנושאים שמטרידים אותם. הופתעתי.
 

"הייתי מוכנה לכך שנתניהו יגרום לי למעין 'וואו' כזה, כפי שראיתי אותו עושה בעבר - הקסם שהוא מעביר בריאיונות לכלי תקשורת כמו סי-אן-אן. אבל זה לא קרה. הוא היה וכחני, יש שיגידו גס רוח, ואני חושבת שזה חבל. לא כתבתי את המילים האלה במאמר, אגב".

אחת השאלות שנתניהו לא מיהר לענות עליהן עסקה במתווה הכותל, שהוקפא בגלל לחץ החרדים. כאן בישראל זה לא נושא שפותחים איתו מהדורת חדשות, ולא מפילים בגללו ממשלה.
"לפעמים אני מרגישה שהמלחמה שלנו בעניין הכותל הפכה להיות פֶטיש. אפשר לדון אם הקמפיין היה שווה את זה, אם היה כדאי להפוך את הרחבה השוויונית לכזה סמל גדול. אבל היא באמת סמל. אני חושבת שהפשרה שהושגה, בהובלתו של יו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי, לא הייתה פוגעת בכלל במי שמאמינים שהכותל חייב להתנהל כמו בית כנסת חרדי. זו לא צורת התפילה שלי, אבל אני מבינה שיש אנשים שזה חשוב להם.

"אם המתווה היה מתקדם וקורם עור וגידים, זו הייתה הזדמנות להראות שיש דרכים אחרות להיות חלק מהיהדות, שיש דרכים אחרות להתפלל במקום הקדוש הזה. המסר היה שממשלת ישראל, בשם העם היהודי, אומרת: תבחרו. אפשר לבחור איך לחיות כיהודים.

"לרוב חבריי הישראלים, הכותל הוא לא אישיו. אני בצורה תמימה באמת האמנתי, ואולי הייתי נאיבית מדי, שבעוד עשר או עשרים שנה המתווה הזה יראה לציבור הישראלי שיש יותר דרכים להיות חלק מחיים יהודיים-דתיים. חשבתי שזה צעד משמעותי קדימה. אבל עכשיו המתווה מוקפא, ולצערי ראש הממשלה נפנף את הנושא במהלך השיחה עם העיתונאים, וזו בעיה.

"הרי היהודים שזה נושא חשוב להם, רפורמים וקונסרבטיבים, הם היהודים שישראל צריכה באמריקה. הם אלה שיש להם הכי הרבה אינטראקציה עם קהילות יהודיות רחוקות מישראל, עם פוליטיקאים ועם גורמים לא יהודיים שיכולים להיות יותר חברותיים כלפי המדינה. לתנועות האלה יש אתגרים משלהן, אבל הן מייצגות את הרוב המוחלט של יהדות ארה"ב".
 
אייזנר מזכירה את סקר מכון "פיו" שלפיו כשליש מיהודי ארה"ב מגדירים את עצמם רפורמים, כ-20 אחוזים קונסרבטיביים, ורק כ-10 אחוזים אורתודוקסים. "האם אתם רוצים לאבד את ריק ג'ייקובס, ראש התנועה הרפורמית, או את סטיב וורניק, ראש התנועה הקונסרבטיבית? הם צריכים להיות בני הברית הטבעיים שלכם, והם באמת כאלה. אני רואה אותם שומרים על ישראל בכל כך הרבה מקומות. להתעלם מהם זו טעות".

האם נתניהו וממשלתו לא מבינים את יהדות העולם, או שהם פשוט מחויבים לחרדים שחברים בקואליציה?
"אני לא יודעת מה המניעים שלהם. אני חושבת שנתניהו הוא איש חכם, והוא מכיר היטב את החברה היהודית-אמריקאית. קשה לי להאמין שהוא לא מבין. זה לא מסתדר. אני חושבת שהוא סימן את ההבנה שלו בכך שנתן לשרנסקי להיות אחראי על המשא ומתן.

"זה צעד מאוד חכם, כי ביהדות ארה"ב יש הערכה רבה לשרנסקי. הרבה אנשים שהיו מוטרדים מהפשרה שעברה בממשלה, אמרו 'טוב, אם שרנסקי תמך במתווה, נתמוך גם אנחנו'. המצב עצוב, אבל אני חושבת שהמתווה היה מתממש אם היה רצון פוליטי בישראל". 

באופן מובהק, יש לציין, יהדות ארה"ב נוטה לשמאל הרבה יותר מיהודי ארץ הקודש. למשל, את התגובה למהלכים המדיניים של ממשל אובמה בשבועות האחרונים מסכמת אייזנר כך: "אין ספק שההימנעות בהצבעה באו"ם ונאומו של מזכיר המדינה ג'ון קרי מטרידים יהודים אמריקאים רבים, אבל אני חושבת שלקרוא לאובמה 'אנטי-ישראלי' זה פשטני מדי ולא הוגן.

"אני מבינה שהיו חילוקי דעות גדולים בין הנשיא לנתניהו סביב ההסכם עם איראן, אך חשוב לי לציין שרוב יהודי ארה"ב, יחד עם הקונגרס האמריקאי וכמה מומחי מודיעין ישראלים, תמכו בהסכם.
 

"יהודים אמריקאים רבים כעסו מאוד על האופן שבו נתניהו הלך לנאום בקונגרס מאחורי גבם של אנשי הבית הלבן. צריך גם לזכור שתחת ממשל אובמה ישראל קיבלה סיוע ביטחוני חסר תקדים בשביל 'כיפת ברזל', וכעת מזכר הבנה בסכום של 38 מיליארד דולר - יותר כסף אמריקאי משקיבלה כל אומה אחרת אי פעם. ואני חוזרת: אי פעם. עד ההימנעות האחרונה, אובמה הטיל וטו על כל הצעת החלטה נגד ישראל שהובאה למועצת הביטחון של האו"ם, דבר שאף נשיא לא עשה קודם לכן".

בארבעת ימי הכנס בירושלים נפגשו עשרות העיתונאים לא רק עם נתניהו, אלא גם עם בכירים אחרים בפוליטיקה הישראלית, ובהם נשיא המדינה ראובן ריבלין, שר החינוך והתפוצות נפתלי בנט ועוד. "אני חושבת שההתאספות של סוגים שונים של עיתונאים היא דבר בריא לכולנו", אומרת אייזנר על הכנס. "יש לנו אתגרים דומים, אבל כל אחד מאיתנו פועל בצורה אחרת, ואפשר ללמוד מכל אחד. אנחנו למשל עיתון ארצי, ואילו האתגרים של עיתון יהודי מקומי הם שונים מאוד".

אחד הדיונים בכנס עסק בכיסוי שמעניקה התקשורת היהודית-אמריקאית לקהילות מחוץ לארה"ב. רוב הדוברים הסכימו שהעיתונות היהודית בארה"ב מתעלמת בדרך כלל משאר הגלויות. "אנחנו נופלים למלכודת העיתונאית הקלאסית של 'ניוז'", מסבירה אייזנר.

"שואלים אותי על כך רבות, ואני תמיד משיבה שחשוב לנו לכסות מבחינה עיתונאית את יהדות אירופה ואת ישראל, אבל לא רק מהזווית הפוליטית, אלא גם מצד האוכל והתרבות. אנחנו כותבים הרבה על זוויות יהודיות בתרבות האירופית, על האופרה בברלין, על תערוכות בפולין.
   
"חשוב להבין שיש חיים מחוץ למלחמה באנטישמיות ובהתבוללות. גם כשמדווחים על ישראל, אסור שזה יהיה רק על פיגועים ופוליטיקה. חשוב לנו מאוד לכתוב על תרבות, חינוך, אוכל ישראלי. אוכל הוא נושא שמושך הרבה מאוד קוראים, לא רק יהודים.

"אגב, אני לא יודעת אם ישראלים מבינים כמה פופולרי ואטרקטיבי האוכל הישראלי הפך להיות באמריקה. בשנה שעברה לא יכולת לקרוא עיתון יהודי בראש השנה בלי להיתקל במתכון של השף (הישראלי-בריטי – צ"ק) יותם אוטולנגי.

"כשאנשים מדברים על הבידוד של ישראל או על דה-לגיטימציה, הם מסתכלים רק על פוליטיקה, ומתעלמים לחלוטין מהפריצה של ישראל בעולם האוכל, התרבות, המחול, הקולנוע והטלוויזיה, בכל כך הרבה דרכים. אפרופו דרכים, ידוע שגם 'וייז' היא המצאה ישראלית. היצירתיות הישראלית מחלחלת בשנים האחרונות לחיים האמריקאיים". 

אייזנר נשואה לד"ר מארק ברגר, אונקולוג, והם חיים כיום בניו-יורק עם כלבם צ'ארלי. יש להם שלוש בנות, כולן כבר מחוץ לבית. "אחת חיה בניו-יורק, אחת בפילדלפיה ואחת בישראל. הסכמתי לקחת את התפקיד בפורוורד רק כשהקטנה שלנו סיימה תיכון, אחרת לא הייתי יוצאת לעבוד מחוץ לפילדלפיה".
 

גם אז, היא המתינה עם המעבר לניו-יורק עד שהבת הצעירה תסיים את הקולג'. "בארבע השנים הראשונות נסעתי לפילדלפיה ברוב סופי השבוע. אמרתי לעצמי שאני רוצה לנהל את הפורוורד כמו ג'יין של פעם: רציתי למשוך אנשים כמוני, שלא עובדים בארגונים יהודיים, אבל העולם הזה חשוב להם. כל אחד מאיתנו מביא את עצמו למה שהוא עושה, וכך גם אני".

יש הבדלים בין החיים היהודיים בניו-יורק לאלה שבפילדלפיה?
"ברור. בניו-יורק אני קצת בבועה. אנחנו חיים באפר-וסט-סייד במנהטן, המקום הכי יהודי מחוץ לישראל. תלך בווסט-אנד בשבתות ובחגים ותרגיש אווירה מיוחדת, זה מדהים".

כיאה ליהודייה, היא חברה בשני בתי כנסת בשכונת מגוריה ובכמה קהילות יהודיות שאינן סובבות סביב בית כנסת. אחת מהקהילות הללו, כמובן, היא הפורוורד. העיתון נוסד ב-1897 בידי כחמישים יהודים סוציאליסטים, שהתנגדו לציונות וללאומיות היהודית. מיומון הפך העיתון בחלוף השנים לשבועון באנגלית וביידיש, וכיום הוא מופץ בכ-30 אלף עותקים באנגלית (המהדורה הוותיקה ביידיש עדיין מופצת, אך בהיקף קטן בהרבה).
 
הפעילות הדיגיטלית מרשימה, ומובילה את סדר היום של הארגונים היהודיים בארה"ב ובקהילות נוספות בעולם. "בנובמבר, למשל, היו לנו יותר מ-1.9 מיליון מבקרים ייחודיים באתר, וזה היה חודש מאוד משמעותי עבורנו", אומרת אייזנר.

"חדר החדשות נראה היום אחרת מלפני שמונה שנים, כשנכנסתי לתפקיד. על שני מסכי ענק אנחנו רואים את מספר הגולשים, ויודעים כמה אנשים יש באתר בכל רגע נתון. אנחנו מנתחים מה קוראים, איזה סוג סיפורים. אנחנו מוּנעים מכוחם של היעדים שאנחנו מציבים לעצמנו, ושואפים להעלות את הנוכחות הדיגיטלית שלנו.

"כל העבודה שלנו היום מוכוונת רשת. אנחנו לא מחפשים רק קליקים, אלא מודדים את מה שאנחנו עושים בכל צורה אפשרית. בשנה האחרונה עברנו עוד שינוי משמעותי - אימצנו תוכנית עסקית חדשה, ויש לנו מו"ל חדש. אנחנו מגדילים את היקף התרומות שלנו ובמקביל עובדים על ההכנסות מהפרסום בדיגיטל".

יהדות ארה"ב עומדת בלב העיסוק של הפורוורד. יממה לאחר הבחירות לנשיאות כתבה אייזנר מאמר שנפתח במילים "השאלה שעומדת בפני היהודים הליברלים - שהם בעצם רוב יהודי ארה"ב – היא: האם יש לנו מקום באמריקה של טראמפ?".
     
במאמר התייחסה למתקפות האנטישמיות נגד עיתונאים יהודים במהלך הבחירות. "אמריקה נמצאת במקום חדש", כתבה, "ואני לא יודעת אם אני יכולה להשתייך אליה כיהודייה. אני רק יודעת שבתי בוכה, ואני לא יודעת מה להגיד לה".

"זה היה טראומטי, ולא רק ליהודים", אומרת לי אייזנר. "חברים שעובדים בבתי ספר כלליים בארה"ב סיפרו לי שהביאו פסיכולוגים כדי לעזור לתלמידים להתמודד עם פחדים ועם פרצי בכי בבוקר שאחרי הבחירות. כשיש לך מועמד שלועג לאנשים בעלי מוגבלות, שמדבר על אפליה נגד מוסלמים והיספנים, ומשמיע הרבה אמירות מעליבות ופוגעניות במהלך הקמפיין - ודאי שהיהודים ידאגו. היו ילדים מוסלמים ששאלו בבית הספר אם המשפחה שלהם שגרה מחוץ לארה"ב תוכל לבקר אותם. אחרים חששו מגירוש". 

ולמה זה מדאיג את הקהילה היהודית?
"כי הייתה עלייה באנטישמיות מכיוונן של תנועות הימין החדשות. כי יהודים באמריקה הם לרוב סימפטיים כלפי מוסלמים, אפרו-אמריקאים, היספנים ובעלי מוגבלויות – בעצם, כלפי כל מי שמופלה לרעה, כי אנחנו זוכרים איך זה להיות במצב כזה. מעליב אותנו שיש הצעת מדיניות לרישום של מוסלמים. דברים כאלה לא קרו בעבר. זה באמת עומד נגד הערכים המרכזיים שלנו כיהודים. אני חושבת שזה היה טראומטי מאוד לרוב יהודי ארה"ב.

"בבועה הפרטית שלי נראה כאילו כל שכונת האפר-וסט-סייד ישבה שבעה, ואולי רק לקראת ה'שלושים' התחילו להתאושש. זה מאוד רציני, ואני לא מצפה שישראלים יבינו את זה. כמו שאני לא מבינה את התהליך הפוליטי שלכם. אין ספק שלא התמודדנו עם דבר כזה בחיינו, וזאת הולכת להיות תקופה מעניינת".

האם יש ממש בדיבורים על גל הגירה גדול של יהודים לקנדה בעקבות בחירתו של טראמפ?
"הרבה מנסים, אבל קר שם. אני מי שאני, יהודייה ניו-יורקית".

בעריכת הפורוורד קדם לאייזנר העיתונאי היהודי ג'ונתן ג'רמי (J.J.) גולדברג, שכיום הוא בעל טור בעיתון. "הייתי האישה הראשונה בהרבה תפקידים במהלך חיי", אומרת אייזנר. "זה משהו שאני רגילה אליו, אבל עדיין מופתעת ממנו. זו זכות עצומה לעשות מה שאני עושה, ואני חייבת הרבה מאוד למי שלקחו סיכון ובחרו אותי".
 

אייזנר מתכוונת בכך לאו דווקא לבחירה באישה לתפקיד עורכת ראשית, אלא למינויה של עיתונאית שלא באה מעולם התקשורת היהודית: "הם חיפשו קול אחר, אישיות אחרת, אדם עם יכולות אחרות". ובכל זאת, גם על המגדר יש לה הרבה מה לומר.

"הפתיע אותי עד כמה הגברים עדיין שולטים בהנהגה של הארגונים היהודיים באמריקה. פעם בשנה-שנתיים אנחנו עושים תחקיר ומוצאים שמעט מאוד ארגונים כאלה מנוהלים בידי נשים. מתוך 18 הפדרציות היהודיות הגדולות בארה"ב, רק אחת מנוהלת בידי אישה. יש יותר נשים יהודיות בבית המשפט העליון של ארה"ב (שם מכהנות היום השופטות רות ביידר-גינסבורג ואלנה קגן – צ"ק) מאשר בראש פדרציות".

בשיח היהודי-אמריקאי, היא אומרת, "יש נטייה להתעלם מנושאים שמטרידים נשים. בגלל זה פתחנו בפורוורד את בלוג הנשים 'סיסטרהוד'. חקרנו את האתגרים העומדים בפני נשים בארגונים היהודיים, כמו הזכויות המעטות שניתנות ליולדות. בישראל מתקדמים יותר מאיתנו בתחום הזה".

הפורוורד היה אחד מאתרי החדשות הראשונים שהקדישו תשומת לב לאיוונקה טראמפ עוד במהלך תקופת הפריימריס שבהם התמודד אביה. יחד עם בעלה, איש העסקים היהודי-אורתודוקסי ג'ארד קושנר, הפכה איוונקה לכוח חשוב ביותר בקמפיין הבחירות לנשיאות.

"הוגן לומר שהם היהודים הכי משפיעים באמריקה כיום", אומרת אייזנר. "הם מקיימים חיים יהודיים מלאים, וזוכים לאוזן קשבת ולהערכה מצדו של נשיא ארה"ב הבא. החיבור הזה מעניין אותנו מאוד".
   
לדבריה, מערכת הבחירות האחרונה הייתה "היסטורית" בשביל הקהילה היהודית, מכמה סיבות. "בפריימריס היה מועמד יהודי שהגיע רחוק יותר מכל מתמודד יהודי אחר בכל מפלגה אמריקאית אי פעם", היא אומרת על ברני סנדרס, שהפסיד לבסוף להילרי קלינטון בבחירות הפנימיות של המפלגה הדמוקרטית.

"לשני המועמדים הסופיים לנשיאות, קלינטון וטראמפ, יש חתנים יהודים. אני חושבת שזה מסמל את הקבלה של יהודים בפוליטיקה האמריקאית המרכזית; בפוליטיקה המקומית היהודים כבר נמצאים בתפקידים בכירים הרבה מאוד זמן. ועכשיו מגיעים איוונקה וג'ארד, שזה ממש מפתיע אותנו כיהודים, אבל אני אישית מודאגת מהם".

מה מדאיג אותך?
"לא היהדות שלהם, אלא אי-ההתייחסות מצדם לסירובו של טראמפ להתנתק מהעסק שלו במהלך כהונתו. גם במפלגה הרפובליקנית מבקרים אותו על כך, במיוחד כי הוא לא מוכן לפרסם את החזרי המס שלו, כמו שעשה כל נשיא אחר.

"זה חשוב כדי שנדע איפה יש קונפליקטים בין העסקים שלו לבין הממשל. גם אם ילדיו ינהלו את העסק, יש להם פוטנציאל עצום להשפיע על מדיניות ארה"ב לטובתם. כבר ראינו את זה קורה, וטראמפ אפילו עוד לא בתפקיד". 

הסיקור שהענקתם לאיוונקה ולג'ארד היה ברובו חיובי מאוד.
"ביקרו אותנו בחריפות על כך. בקרב חלק מהקהילה היהודית יש חשש מנורמליזציה של טראמפ ומשפחתו. אבל כפי שאתה יודע, עיתונאי אף פעם לא יכול לרצות את כולם. כתבנו על טראמפ דברים ביקורתיים מאוד, אבל כשפרסמנו לפני כמה שבועות את המתכון של איוונקה לקוגל ברוקולי, כפי שהיא העלתה באתר שלה, קיבלתי טלפונים ומכתבים נזעמים מקוראים ומאישים יהודים: 'למה אתם גורמים לה להיראות כמו אם יהודייה אורתודוקסית נורמלית ורגילה?'. השבתי להם: 'אתם רציניים? בסך הכול שיתפנו את המתכון שלה לקוגל!"

האם היא באמת אם יהודייה אורתודוקסית רגילה?
"אין לי מושג, אבל היא כנראה יודעת מספיק כדי שיהיה לה מתכון טוב לקוגל שתוכל לשים באתר שלה. אני חושבת שיש חשש אמיתי שלא נדע מה לעשות עם המשפחה הזאת, ועם העובדה שטראמפ ניצח בבחירות".

היית שמחה לראיין את איוונקה וג'ארד?
"בוודאי".
 

 
מה היית שואלת אותם?
"הייתי שואלת, כאישה יהודייה: למה לא גיניתם את העלייה באנטישמיות נגד עיתונאים יהודים בקמפיין הזה? אני אישית קיבלתי המון איומים אנטישמיים במהלך הבחירות. זה לא נוהל על ידי הקמפיין של טראמפ, אבל הגיע מצד אלה שמריעים כעת לממשל שלו.

"אני מאוכזבת מכך שעם כל הכוח וההשפעה של איוונקה וג'ארד, הם לא הבינו כמה זה לא מתקבל על הדעת. במאמר אחרי הבחירות כתבתי שאני מפחדת מאוד מהאנטישמיות המכוונת אליי ואל עמיתיי, ושאין לי מושג אם המשפחה של טראמפ, שנשארה שקטה מאוד למול האיומים על היהודים, תעשה משהו כדי להחזיר את הסובלנות האזרחית".

היית שואלת אותם על הבייגל שלהם?
"בטח שהייתי שואלת".

מה הבייגל המועדף עלייך?
"ראש הממשלה אולי יופתע לשמוע, אבל אני מעדיפה את הבחירה הראשונה שלו, שומשום".

ובכלל, מאכל יהודי אהוב?
"אני הכי מיושנת: מרק עוף. ואם תרצה גרסה מודרנית לאוכל יהודי שאני אוהבת: גלידת חלבה בחנות 'ראס אנד דוטרס' בלואר-איסט-סייד במנהטן".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg