המדריך להתנהלות נכונה לאחר תאונה
צאו מהמכונית כדי לאמוד את גודל הנזק. לפני כן כמובן יש לאמוד את גודלו של הנהג הפוגע, כדי שתוכלו לאמוד את מידת הווליום שתרשו לעצמכם להפעיל כשתצרחו עליו
אני זוכר את התחושה שאחזה בי כשהרגשתי את המכה. לא מכה חזקה במיוחד, אבל גם לא ליטוף. זה היה מין שילוב מוזר כזה של בהלה ו״מה לעזאזל קרה פה עכשיו״. אני ישבתי מאחורי ההגה, בעוד שירן ישבה עם העולל מאחור וניסתה להניא אותו מלמזג בננה עם הריפוד.
היינו בדרכנו לנמל יפו, לעוד בוקר של בילוי משותף שבמסגרתו אנחנו מנסים לאכול, בעוד יצור קטן בן שנה וחצי עושה הכול כדי שנישאר רעבים. נסענו לנו בכיף, בחוץ זרחה השמש, בפנים זרח עולל, ולפנינו עצר רכב כדי לשאול שני בחורים צעירים איך להגיע לאנשהו בלי וייז. עצרתי אחריו וחיכיתי, תוך כדי שאני מחמיא לעצמי בתוך הראש על כך שאני ממתין בסבלנות ולא צופר. עברו כמה שניות, ועוד כמה שניות, ועוד כמה שניות, ורגע לפני שנתתי אגרוף לאדם המדהים שהוא אני ואפשרתי לנודניק חסר הסבלנות ששולט בו לפצוח בסימפוניית צפירות, זה קרה. בום חזק מאחור. המכונית נזרקה קדימה, ואני באינסטינקט חתולי ועוד פרגונים מוגזמים לעצמי הצלחתי להסיט ברגע האחרון את ההגה שמאלה כדי שלא אפגע בבחור שאינו יודע לשאול ברכב שלפניי, ולבלום בלי לפגוע בברז כיבוי שהיה הופך את האירוע לחגיגה של פח, יזע ודמעות.
אחרי מאית שנייה שבה חלפה בי החרדה הכי גדולה שידעתי בחיי, הבטתי לאחור וראיתי שהעולל מלקק את הסביבון המזמר שקנינו לו ברוב טמטומנו (אם אני שומע עוד פעם את “חנוכה חנוכה חג יפה כל כך״ אני מתנצר), מה שהעיד שמצבו של הילד תקין. שירן סימנה לי שגם היא בסדר, ואני יצאתי החוצה כדי לאמוד את הנזק.
כמובן, עוד לפני אומדן הנזק אמדתי את גודלו של הנהג הפוגע, כדי לאמוד את מידת הווליום שארשה לעצמי להפעיל כשאצרח עליו “תגיד לי איך אתה נוהג יא חתיכת אידיוט״. לצערי היה מדובר בבחורה, מה שאומר שלא יכולתי להרשות לעצמי להיות תקיף מפאת הכבוד שאני רוחש לנשים, ומפאת הפחד שמישהו יצלם אותי. לצערי גם לה הייתה ילדה במושב האחורי, מה שהוריד את טווח העצבים עוד יותר.
אין לי הרבה ניסיון בניהול זירות תאונה (מלח מים מלח מים שום בצל שום בצל ועוד מילים של שירן), אבל דבר אחד אני יודע - הנזק שאתה מבחין בו בזירה עצמה, להלן השבר בטמבון (אני חושב שככה קוראים לזה), הוא הבעיה הפחות חמורה באירוע. הבעיה האמיתית שניצבת לפניך היא שכל מה שאתה עומד לעשות בשבועיים הבאים זה לנסות להתמודד עם אסון כבד הרבה יותר, תאונת הביורוקרטיה.
הגברת ניגשה אליי ושאלה אם אני רוצה שנחליף פרטים. עניתי שכן וניסיתי להקליל את האווירה עם “יותם, בן 34, אוהב דביבונים״. היא אפילו לא חייכה ואני התעצבנתי עוד יותר. חצופה שכמותך, אם את פוגעת במישהו מאחור, לפחות תזרמי עם הבדיחות שלו. זה המינימום.
ביקשתי ממנה את המסמכים והתחלתי לצלם באמצעות הטלפון כל דבר שהרגיש לי שיוכל לסייע בהתמודדות עם רצונה של חברת הביטוח לקחת לי חודשיים מהחיים ולתת אותם למלאך הטפסים. צילמתי את הפגיעה ברכב שלי, הפגיעה ברכב שלה, רישיון הרכב שלה, פוליסת הביטוח שלה, רישיון הנהיגה שלה, אוסף הדיסקים שלה, כלבלב הדשבורד המהנהן שלה, בקיצור הכול.
ברחוב עדיין עמדו שני הצעירים שניסו להדריך את הנהג שעצר לפניי וגרם לאסון המנהלתי הזה. נוכחותם הבוחנת גרמה לי לנסות להבליט את גבריותי המוטלת בספק בכל הנוגע למכוניות. ניגשתי לאוטו שלי, בעטתי קלות בטמבון השבור וסיננתי לאוויר “אין, נראה לי הלכה הג׳בקה״. אחד מהבחורים נתן לי מבט של “אין דבר כזה ג׳בקה אבל אני לא אשפיל אותך ליד אשתך והילד״, ואני הודיתי לו מקרב לב באמצעות חיוך מבויש לפני שאני חוזר אל הגברת הפוגעת. היא אמרה לי מיד “נראה לי שאין דבר כזה ג׳בקה״, והבנתי שנפלתי על פוגעת מהסוג המעצבן במיוחד.
החלפנו מספרי טלפון וקצת האשמות ונפרדנו בתקווה לסיים את הקשר החדש שלנו כמה שיותר מהר. הגברת נסעה לדרכה ואני ניגשתי לשני הבחורים הצעירים בתקווה לשכנע אותם לשמש לי כעדים, במקרה שהגברת תחליט ללכת על טקטיקת “שוברים שתיקה״ ולהמציא סיפור שמוציא אותה טוב ואותי גרוע. הבחורים הסכימו מיד תוך כדי שהם מציעים לי כנאפה חם מהדוכן הסמוך שהתגלה כשייך להם. קניתי את הכנאפה ודרכו את עדותם, ועשיתי מה שכל גבר שמכבד את עצמו עושה אחרי אירוע שאין לו מושג איך לנהל: התקשרתי לאמא.
למזלי, אמי עובדת בתחום הביטוח כבר המון שנים, כך שהיא מיד הסבירה לי בפשטות שכל מה שאני צריך לעשות כדי לתבוע את הביטוח של הנהגת, זה לדאוג שהיא תתקשר לחברת הביטוח שלה להודיע על התאונה, לפקסס צילום של רישיון הרכב שלי לחברת הביטוח שלי, לצלם את רישיון הנהיגה שלי משני צדדיו ולפקסס גם אותו, לפקסס את רישיון הרכב שלה, לפקסס את הפוליסות של שנינו, למלא טופס תביעה, לשלוח תיאור אירוע, לקחת רכב למוסך, לחכות לשמאי של חברת הביטוח שלי, לחכות לשמאי של חברת הביטוח שלה, לקבל הצעת מחיר, לחכות לאישור, להתאבד, וזהו סיימנו.
לא אלאה אתכם בשבוע וחצי של שיכרון טפסים שעברו עליי מאז אותו יום ארור ביפו, אבל אם אפשר, בקשה קטנה לסיום: חברות ביטוח יקרות (תרתי). אני, יותם זמרי, בנם של אחאב ושרי, בעלה של שירן, אביו של עולל, מתחייב בזאת לעבור באופן מיידי אל חברת הביטוח הראשונה שתכלול בפוליסה שירות ייחודי בשם “ביורוקרטור״. מישהו שיטפל עבורנו בערמת הניירת הבלתי נגמרת שמגיעה יחד עם הדפיקה בטמבון או בפנס. ואם לא ביורוקרטור, אולי לפחות תכללו בכל ביטוח רכב גם שבועיים פיצוי על אובדן ימי עבודה?
ערב, רמת־החייל, תל־אביב, חנות צעצועים. אני נכנס לקנות מתנה לעולל, בקופה עומד זוג.הם מדברים ביניהם ערבית, האישה חובשת חיג׳אב. הילד החמוד שלהם מתלהב בטירוף מסביבון חשמלי שמדליק אורות ומזמר את השיר “חנוכה חנוכה חג יפה כל כך״. הוא מתחנן שהם ייקנו לו אותו. אני מביט בסיטואציה מהצד, הם מסתכלים זה בזו, מחייכים, מחליפים ביניהם כמה מילים וקונים לו את הסביבון. אני לא יודע מה בדיוק הם אמרו שם, אבל אני לגמרי מוכן בתגובה לקנות לעולל מסגד צעצוע.
אקו"ם