א. ב. יהושע: "האמונה שלי בפתרון שתי המדינות נמוגה"
לפי הסופר שנחשב לסמן שמאלי בתרבות הישראלית, פתרון שתי המדינות הפך ל"חזון משיחי, ולכן חובתו של איש השמאל לחשוב על פתרון אחר. לחמתי בעדו בחמישים השנים האחרונות, אבל צריך להסתכל במציאות"
נשיא אחד ושני ענקי רוח נפגשו לשיחה ביום רביעי שעבר. נשיא המדינה ראובן ריבלין והסופר א"ב יהושע ישבו קרוב לשעתיים, דנו במצב, והגיעו למסקנות מהפכניות בנוגע לפתרון המדיני הרצוי. יהושע הגיע מהשיחה הטעונה בבית הנשיא למכון ירושלים למחקרי מדיניות, שנמצא ברחוב רד"ק מעבר לכביש. הוא נשמע נסער. "הנשיא ריבלין בעד הדברים שאני אומר לכם, ואני מדבר בשמו וברוחו. חיים גורי נדהם, אבל אמר שהפתרון שאנחנו מציעים הוא ראוי".יהושע, בדיוק בן 80, נחשב תמיד גם להוגה מדיני חשוב, ועבור אנשי השמאל גם מורה ומתווה דרך. חשבון הנפש שלו יוצא דופן. "מאז 1967 אני מאמין בחלוקת ישראל לשתי מדינות ובחלוקת ירושלים לשתי בירות", אמר. "לקח הרבה זמן עד שהפלסטינים והישראלים הסכימו לשתי מדינות. ב־1988 ערפאת ראה את גלי העלייה הגדולים מרוסיה, והוא הכיר בישראל כי חשש שעוד מעט לא יישאר לפלסטינים כלום.
''האמונה שלי בפתרון שתי המדינות נמוגה''. א''ב יהושע.
צילום: ראובן קסטרו
"מפלגת העבודה התרגלה לאט לאט לרעיון. הסכמי אוסלו נתנו גושפנקה לפתרון שתי המדינות. אני חושב שגם הימין מברך עליהם. רק שלא נסתובב בקסבות של שכם, רמאללה וג'נין. מצד שני, הסכסוך נמשך 140 שנה. כל המתווכים בעולם היו כאן, ושום פתרון לא נמצא. אנחנו גם לא יכולים לסמוך על ארה"ב או אירופה שיכפו עלינו הסדר. אף אחד לא יכפה כלום".
"האמונה שלי בפתרון שתי המדינות נמוגה", המשיך יהושע. "הפתרון הזה בלתי אפשרי. לחמתי בעדו בחמישים השנים האחרונות, אבל צריך להסתכל במציאות. אנחנו משלים את עצמנו. אי אפשר לעקור 450 אלף מתנחלים משטחי C. את ירושלים אפשר לחלק? מישהו יכול לקבוע היום גבול בינלאומי בתוך העיר?
"המציאות הדו־לאומית הופכת להיות דה־פקטו. פתרון שתי המדינות זה חזון משיחי, ולכן חובתו של האינטלקטואל ואיש השמאל לחשוב על פתרון אחר. ישראל בתוך הקו הירוק היא מדינה דו־לאומית. 20 אחוזים מהתושבים כאן ערבים. עם כל המלחמות, הטרור והאינתיפאדות, יצרנו מציאות של דו־קיום. הפלסטינים רוצים מדינה אחת. הם לא יגידו במפורש, ולכן מושכים את זה. הם רוצים את כל פלסטין, לא רק 22 אחוזים ממנה. הפלסטינים לא ילכו לשום מקום. הם בני המקום, תושביה המקוריים של הארץ.
הנשיא בעד הדברים. ריבלין.
צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90
"צריך לחשוב מחשבה קשה, מסובכת", סיכם יהושע. "צריך להתחיל אותה מירושלים. צריך שתושבי מזרח ירושלים הפלסטינים יהפכו לאזרחי המדינה. בשלב השני צריך לתת אזרחות ל־100 אלף פלסטינים שמתגוררים בשטחי C, עם ביטוח לאומי, שכר מינימום ושוויון בפני בית המשפט. אלה דברים קשים לאדם כמוני שהלך עם חזון אחר, אבל המציאות דורשת תשובה. הכיבוש ממאיר את החברה הישראלית וצריך להוריד אותו, לצאת ממנו".
המונולוג של א"ב יהושע נשמע לי כמו נאום היסטורי שמשתלב היטב עם חוק ההסדרה שעבר השבוע בכנסת בקריאה ראשונה. השמאל מרים ידיים ומטביע את ספינת הדגל שלו במצולות, יחד עם תורן שתי המדינות. הכול כדי להיפטר מהכיבוש. הימין האידאולוגי, קרי הנשיא ריבלין, כובש עוד מאחז חשוב בדרך למדינה ריבונית אחת שבה הוא תומך.
''חוק המדינה הדו־לאומית''. הרצוג בהצבעה על חוק ההסדרה.
צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90
לפני שבועיים הבאתי כאן דיאלוג שניהלתי עם צעירים פלסטינים. גם הם רוצים להפוך לאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל. ומי יודע, אולי יוכלו לקנות בתים ולגור בחיפה ובעכו, בבית־אל ובעפרה, בקריית־ארבע ובשילה, כמו כל עם חופשי בארצו החדשה.
והנה אנחנו נכנעים לאט אבל בטוח למציאות הכיבוש שנוצרה בשטח. א"ב יהושע, איש מרצ, מאמץ היום בפה מלא את תוכניות הסיפוח של נפתלי בנט. הנשיא ריבלין מעניק לשניהם גיבוי, והפלסטינים קופצים על הרעיון. חוק ההסדרה מעניק גושפנקה חסרת תקדים לסיפוח השטחים. גם אם היועץ המשפטי לא יגן על החוק הזה, בג"ץ יפסול אותו ועמונה תפונה - הרגל כבר ננעצה במפתן הדלת, ויבואו תקנות והסדרים שיקדמו ויפתחו את החלת הריבונות.
יצחק הרצוג כינה את חוק ההסדרה "חוק המדינה הדו־לאומית". אפשר להוסיף ולומר, בהמשך לדברי א"ב יהושע, שזהו גם החוק לחיסול המדינה היהודית. לפי חזון השמאל החדש, משפחה ישראלית־פלסטינית אחת גדולה תתגורר בין הירדן והים, עד שנהפוך למיעוט בארצנו. יהושע דווקא משוכנע שתהיה כאן אידיליה. "אתה לא חושש מאיבוד הזהות היהודית?" הוא נשאל. "האם ירושלים איבדה את הזהות היהודית שלה אחרי סיפוח מזרח העיר?" ענה בשאלה. "להפך, היא רק התחזקה!".
דנקנר לא עשה מסחר - הוא עשה מסחרה
חבר שמבין בהרצת מניות הסביר לי למה הדבר דומה. "אתה נכנס לקזינו, יושב ליד הרולטה ומתחיל להמר. אתה שם את הכסף שלך, פעם ועוד פעם, על אחד המספרים, ומחכה שהכדור ינחת על הבחירה שלך. אתה רק לא יודע שיש מי ששולט על הרולטה, מדביק את הכדור במגנט למספרים שאיש לא הימר עליהם, וגורף אליו את כל הז'יטונים והכסף".
נוחי דנקנר שלט במשך שנים על המספרים במשק. אלה היו רק מספרים. מיליארד ועוד מיליארד. דנקנר לא עשה משהו חכם במיוחד שהעשיר אותו ואת המדינה. הוא לא יזם ופיתח תעשייה יצירתית או טכנולוגיות חדשות כמו סטף ורטהיימר. הוא גם לא עשה מסחר ראוי לשמו. הוא עשה מסחרה. לקח חברות ועסקים ענקיים, השתלט עליהם באמצעות קשרים בבנק, מינף אותם בשיטת הפירמידה, ואז גם רוקן אותם בחוסר אחריות. את עודפי המסחר/ה הזו הוא תרם פה ושם לרשויות מקומיות.
העברות החמורות שלו נתפסות בעיני הציבור כמעשה נסלח. דנקנר.
צילום: גדעון מרקוביץ
עבדתי פעם במקום שדנקנר השתלט עליו כדי לעשות בו כרצונו. "מעריב" היה עיתון פלורליסטי ופתוח לכל דעה, אחד המשפיעים במדינה. דנקנר קנה אותו ביוקר אבל התייחס לעיתונאים כמו אל מוצרים זולים בסופרמרקטים שלו – הוריד מאות מהם מהמדפים כדי להחליף אותם בסחורה אחרת. ראיתי את חבריי העיתונאים, שעבדו ביושר מקצועי ובשכר נמוך, הולכים הביתה אחרי עשרים שנה, ואת אנשי דנקנר תופסים במקומם את העמדות, מקבלים משכורות מטורפות, ומגייסים את העורכים ועיתונאי החצר שיהפכו את העיתון לכלי שרת של הבוס. ברור שהמתווה העקום הזה לא החזיק מעמד ו"מעריב נפל", כמו כל העסקים המלאכותיים האחרים שגלגל דנקנר.
העברות החמורות של דנקנר, שבגללן נשלח לשנתיים מאסר, נתפסות בעיני הציבור כמעשה נסלח. לא כולם יודעים מה זה להריץ מניות. לא כולם מבינים שדנקנר הפסיד מיליארדים של המשקיעים הישראלים. קל יותר לתעב שודד או פורץ ולרחם על הקורבן שלו. זה הרבה יותר מוחשי. מריצי המניות נחשבים מי שדפקו את המערכת, וכשהם הולכים לכלא חרמון הם זוכים בעיקר לדברי שבח ודמעות פרידה. אז מה אם הם דפקו בדרך גם את אלה שמריעים להם.
תנו לו ללכת
ביום ראשון יעמוד הנשיא לשעבר משה קצב שוב בפני ועדת השחרורים. זה הזמן לומר שוב לחברי הוועדה: תנו לו ללכת. קצב עשה מעשים נוראיים לאורך שנים. אם תרצו, קצב הוא תא"ל בוכריס כפול עשר. אני מכיר היטב את התיק, ולחמתי כדי שהצדק ייעשה עם הקורבנות. הצדק אכן נעשה. קצב נדון לשבע שנות מאסר, והוא מרצה כבר חמש מהן בכלא מעשיהו.
בן 72, שבר כלי ובזוי בעיני הבריות. קצב.
צילום: AFP
היום הוא בן 72, שבר כלי, בזוי בעיני הבריות. אמון הציבור במערכת לא ייפגע אם הוא ישוחרר, להפך. קצב הוא הדוגמה לאיש ציבור שמשלם מחיר כבד על עברות המין שביצע. בשנתיים הקרובות, אם ישוחרר, קצב יהיה אסיר ברישיון תחת פיקוח, ולא יסכן איש. אז מודה או לא, מתחרט או לא, צריך לסיים את הסיפור העצוב הזה ולשלוח אותו הביתה. מספיק ודי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם