פייסבוק ואני, הסוף: וידוי של מכור בגמילה כפויה
בכל עניין החסימה שלי, הכי עצוב שברגע שהיא תיגמר אחזור אל הרשת הכחולה כמו, נו, כמו המילה שפייסבוק לא מרשה לנו לכתוב
יום חמישי, תשע בבוקר, אני ונועם פתחי, שותפי להגשת תוכנית הרדיו היומית, יושבים ומתכוננים לשידור. ואז אני מנצל רגע של שעמום כדי לפתוח את אפליקציית פייסבוק, שהפכה בשלוש השנים האחרונות לזוללת הסוללה הראשית אצלי במכשיר. לפתע מופיעה על המסך הודעה קטנה על רקע כחול. “אנא היכנס מחדש לחשבונך“. אני כבר מבין את המשמעות: פייסבוק ואני, הסוף.
טוב נו, לא לגמרי הסוף. אבל ברגע שהבנתי שנחסמתי ידעתי שעליי להתרגל לתקופה ארוכה ללא הבמה הכחולה. מכיוון שזו החסימה הרביעית שלי, ופייסבוק הם הורים ממש קשוחים שמענישים בחומרה הולכת וגוברת, ידעתי שאחרי חסימה ליום, שלושה ימים ושבוע מגיע הגראנד פינאלה, הפרס הגדול: חסימה לשלושים יום. בינתיים עבר שבוע. לומר שהיה קל? ממש לא. עוד יהיה קשה הרבה יותר? לגמרי.
אמנם מאז החסימה הסוללה מספיקה לי עד הערב, וזה כיף, אבל זה קצת כמו להתרגש מסטייק מדהים של 700 גרם אחרי שעברת ניתוח לקיצור קיבה. אז הנה כמה דברים שלמדתי עליי, על פייסבוק, עליכם, ועל עוגה כושית במהלך השבוע החולף.
יצא לי בעברי להתנסות לא פעם בסמים מכל מיני סוגים (זה בסדר, אני לא בונה על ראשות ממשלה), אבל נדמה לי שהכתיבה היא ההתמכרות הכי גדולה שלי. ואם אני מכור, אז פייסבוק היא ללא ספק הדילרית הכי טובה בתחום. עכשיו רק נשאר לי לגלות אם שלושים יום בלעדיה מנקים אותך, או שהקריז ימשיך.
פייסבוק הפכה להיות עניין שכדאי לפחד ממנו. מתחת לאף שלנו היא הפכה ליצור גדול עד כדי כך שאנחנו כבר ממש לא מעניינים אותו. החלק האירוני בסיפור הוא שפייסבוק לא נותנת שום אפשרות למשתמשים שלה לפנות אליה, לנהל איתה דיון, ובטח לא למחות על איזושהי החלטה שלה. למה זה אירוני? כי הפלטפורמה הזאת גרמה לכך שכל עסק שמכבד את עצמו חייב להחזיק עמוד פייסבוק כדי שהלקוחות שלו יוכלו ליצור איתו קשר. יותר מכך, כל עסק שמכבד את עצמו חייב להחזיק מישהו שינהל את העמוד שלו, למקרה שתעלה טענה המחייבת מענה. אירוני, כבר אמרנו?
מדהים איך בתחום כמו האינטרנט אין באמת תחרות לפייסבוק. כלומר, יש טוויטר, אבל כולנו יודעים שזו רשת שהוקמה אך ורק כדי שאנשים עילאיים ומתנשאים יוכלו להגיד שהם לא בפייסבוק.
אז למה נחסמתי? בגלל פוסט די גרוע בן שנה בערך, שבו סיפרתי על שני חברים שמתחרים בהגזמות תיאוּריות אצל מי מהם יורד יותר גשם, ובסופו שניהם יוצאים “קוקסינלים“. ההסבר ש"קוקסינל" פירושו "פרת משה רבנו" בצרפתית, מתברר, לא ממש עובד על פייסבוק. מדהים שדווקא המילה הזו גרמה לרשת החברתית לחסום כל כך הרבה ישראלים. הטירוף הגיע לכדי כך שאפילו אנשים שכתבו נגד השימוש במילה נחסמו כי השתמשו בה. שמעתי לא מעט חוכמולוגים השבוע שאמרו: “מה אתם מתבכיינים, פשוט תשתמשו במילה אחרת“. לכן חשוב לי להדגיש: המחאה (הכושלת) שלי, ושל כותבי רשת אחרים שנחסמו השבוע, היא לא כדי שיאפשרו לנו לכתוב את המילה, אלא כדי שנדע שאסור לכתוב אותה.
מי שקרא פעם את "תקנון הקהילה" של פייסבוק יודע שאין טקסט אמורפי, כללי ומשעמם יותר ממנו. זהו אוסף של סיסמאות שחוקות שכל מטרתו היא לשמור על ערפול וחוסר בהירות. למה בעצם פייסבוק לא רוצה שנדע אילו מילים אסור לכתוב? טוב ששאלתם. כי אם היא תכריז עליהן באופן רשמי, היא תצטרך גם לאכוף את זה. וכולנו יודעים שיש בפייסבוק לא מעט דפים עם כיתובים נפלאים כמו “מוות ליהודים“, כולל סרטונים שמסבירים לך איך להגיע לתוצאה המיוחלת. הרשת יודעת על קיומם, ומשאירה אותם על מכונם.
מה שכן, אני מנצל בינתיים את הזמן כדי לחפש מילים שיכולות להיות בעייתיות בסטטוסים ישנים שלי, ולמצוא להן חלופות. למשל, השבוע מצאתי סטטוס שבו פרגנתי לעוגה כושית שהכינה אשתי. יש לשער שפייסבוק יתעצבנו גם על זה, ולכן שיניתי את המילים בסטטוס. כעת היא עוגה אפרו־אמריקנית.
אני מוצא המון אירוניה בכך שבשבוע שבו נבחר לנשיאות מנהיגת העולם החופשי דונלד טראמפ, שהתברר שהטריד כל אישה שנייה על הגלובוס, אני מושלך מהעולם החופשי אל תהומות החסימה, בגלל שימוש בכינוי של אמנית דראג צרפתייה.
מה שכן, אני מודה לאל במרומים על כך שהחסימה הגיעה אחרי בחירתו של טראמפ. לא הייתי מחזיק מעמד אם הייתי צריך לצפות בכל החגיגה הזו מבחוץ.
נשבע לכם, חסימה היא דבר מרגיע. פתאום הבנתי שחלק גדול מצריכת החדשות האובססיבית שלי, נובעת לא רק מהרצון להיות מעודכן כל הזמן, אלא גם מהמרדף האינסופי אחר הסטטוס הבא. וואלה, מאז החסימה אני מוצא את עצמי צורך פחות ופחות חדשות. אולי זה קשור גם לכך ששירן מנצלת את העובדה שאני לא מחובר לטלפון כל היום כדי לנהל איתי המון שיחות על רגשות. שחררו אותי, פייסבוק, אני מתחנן.
השבוע נחשף שהאישה היהודייה בישראל הגיעה לשוויון מול האישה הערבייה במספר הילדים שהיא מביאה לעולם. אחת התאוריות שלי היא שפייסבוק לא ממש סופרת את ישראל, ולכן מרשה לעצמה להתייחס לגולשים כאן באופן שבו היא מתייחסת. אנחנו פשוט מעטים מדי. גם אם נצליח איכשהו לגרום לאלפי גולשים להתנתק מפייסבוק לתקופה קצרה לאות מחאה (ויש יותר סיכוי שגדעון לוי יתמוך בחוק ההסדרה), אנחנו פסיק קטן כל כך על המפה העולמית שלהם, שיש מצב שהם ישכרו את דן חלוץ רק כדי שיוכל להגיד שזו “מכה קלה בכנף“. אבל לכו תדעו, אולי יש סיכוי בעתיד. להתרבות גבירותיי ורבותיי, קדימה, להתרבות.
והכי עצוב בסיפור הזה של פייסבוק הוא שסביר להניח שביום שתיגמר החסימה, אחזור לשם כמו טאטאלע (רציתי לכתוב כמו המילה שפייסבוק לא מרשה, אבל נראה לי שאני אפסיק עם זה). וזה בעצם הכוח של פייסבוק, העובדה שהיא יודעת שאנחנו לא יכולים בלעדיה. קצת כמו קבוצת כדורגל, שלא משנה כמה רע היא גורמת לך להרגיש אתה תמיד אוהב אותה - רק בלי הקטע של המדים, והגולים, וההפסדים והניצחונות. אוקיי, יש מצב שזה לא ממש כמו קבוצת כדורגל.
ואם יורשה לי, בקשה קטנה מהמציאות: יש אפשרות שלמשך 23 הימים הבאים שנותרו לי עד לתום החסימה, תהיי קצת משעממת? עם שירן והעולל כבר סגרתי שלא יעשו דברים מצחיקים עד שאני משתחרר, אבל דיר באלאק את מארגנת לי פתאום איזו מלחמת עולם בתקופה שאני לא יכול לכתוב. אחר כך זה סבבה.
אקו"ם