למרות הרבנים: הדתיים חודרים למערכת המשפט
חלקם של יוצאי הציונות הדתית בעילית המשפטית של ישראל גדול ממשקלם באוכלוסייה, וזאת למרות שרבניה מבזים אותה בלבם ובפיהם
לא פחות ממחצית השמות ברשימת הארוכה של 28 המועמדים לבית המשפט העליון הם בוגרי החינוך הממלכתי-דתי. זהו ייצוג יתר קיצוני יחסית לחלקו של החינוך הממלכתי-דתי במערכת החינוך הישראלית. הרכבה של הרשימה החדשה מבטא את העובדה שמערכות השירות הציבורי בישראל מוצפות במשפטנים דתיים, ולא רק בשורות האחרונות אלא גם בשורות הקדמיות ביותר.
שלושה משופטי העליון, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה הם הקצה בשורה ארוכה מאוד של משפטנים מבית הגידול הדתי שהבשילו לתפקיד לאומי רב-חשיבות בזירה המשפטית. גם מערכות הקשורות במשפט, כמו יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת, האחראית על עיצוב החוקים, ומפכ"ל המשטרה, האחראי על אכיפתם, וגם שר המשפטים הקודם ומפלגתה של השרה הנוכחית – כל אלה הם אנשים וגופים מאותו רקע.
מדובר בחידוש גדול. עד לא מזמן היה נהוג שבבית המשפט העליון שמור "כיסא דתי" ייצוגי אחד. המחשבה הייתה שנדרש שופט שיוכל ללחלח את הפסיקה הישראלית בציטוטים נאים – ואולי אפילו בקווי מחשבה רעיוניים – הלקוחים ממקורות המשפט העברי. הכיסא הדתי מילא גם תפקיד של סימון השותפות בין ההגמוניה הישראלית, החילונית, לבין הציונות הדתית בהקשרים תרבותיים וחוץ-פוליטיים. השופט מנחם אלון, קודמיו ויורשיו מילאו את התפקיד האמור בהצלחה רבה.
עם זאת, מקומם של הדתיים במשפט הישראלי אותגר תמידית על ידי קואליציה אד-הוק רבת כוח: ההגמוניה החילונית מצד אחד וההנהגה הדתית מהצד השני ראו בשופט הדתי חריג.
השופטים מההגמוניה החילונית תפסו את חבריהם הדתיים כשותפים מלאים למשימה השיפוטית, אך סימנו את הבחירות הערכיות האופייניות לזהות הדתית ואת משיכתם אל מקורות המשפט העברי כעניינים שראוי לגדרם ולתחמם היטב, למען לא תזלוג השפעתם אל מרכז הבמה ואף תחלחל אל הנורמה הנוהגת. המשפט העברי והעדפות יהודיות מסורתיות לפירוש המציאות שימשו אבקת סוכר שבוזקים על העוגה כדי לייפותה, אך עיקר העוגה, כך היה ברור לכול, חייב להיות עשוי סולת נקייה מהשפעות אלו. ניסח זאת היטב השופט המנוח מישאל חשין, כשקבע שהשפעת המשפט העברי על הפסיקה "הייתה שולית, ויותר משקבע עיקרים הפיץ ריחו ניחוח".
הכיסא הדתי יצר מצב לא ראוי בבית המשפט העליון, ולפיו מכיוון שיש "דתי" ייצוגי בהרכב פטורים שאר השופטים מלעסוק באפשרות התרבותית והלאומית שמציע לנו הזיכרון ההיסטורי הקיבוצי. השופט הדתי המכובד, אח לכס השיפוט, אחראי לכך. כתוצאה מכך, נגזר על עמדות אלו להישאר בדרך כלל במיעוט מזהיר.
קשה אף יותר הוא יחסה של ההנהגה הרבנית לשופטים דתיים: פוסקי ההלכה, מקצה לקצה, מקטלגים את בתי המשפט הישראליים כ"ערכאות של גויים" - שהן, כידוע, אינן לגיטימיות בעולם הדתי. לפי ה'שולחן ערוך', מי שפונה אליהן "הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים ידו בתורת משה רבנו עליו השלום". רבנים חרדים, מ'החזון אי"ש' ועד לרב עובדיה יוסף, ורבנים ציונים-דתיים, מהרבנים הראשיים אברהם שפירא ומרדכי אליהו ועד לרב יעקב אריאל, מחילים את הקטגוריה הגלותית של ערכאות הגויים על בתי המשפט של המדינה היהודית והדמוקרטית, ובכך פוסלים את כשרותה הדתית. הגדיל לעשות אברהם יוסף, הרב הראשי של חולון, שקבע כי יש לפסול את צירופם של שופטים דתיים למניין מתפללים.
לא עומדת למערכת המשפט הישראלית העובדה שהיא סממן מרכזי של הריבונות היהודית המתחדשת, שבאולם בית המשפט מוצב דגל המדינה וסמל המנורה, ושהיא פועלת מכוח סמכות שמעניקה לה רשות מחוקקת שנבחרת על ידי הציבור כולו, שרובו הגדול יהודי. הניסיונות של כמה רבנים ציונים למצוא בסיס הלכתי להכשרת בתי המשפט – ובהם הרבנים משה צבי נריה ושלמה גורן - כמו גם ההיתר המדוד לפנות לבתי המשפט בענפי משפט מסוימים, אין בהם כדי להסוות את העובדה המדהימה של היעדר מוחלט בקול הלכתי שמתיר במישור העקרוני את ההיזקקות של שומרי תורה ומצוות למשפט המדינה. ככלל, ניתן לקבוע בצער כי גדולי הרבנות הציונות הדתית בדורנו, שמהדרים במצוות הריבונות, מבזים בלבם ובפיהם את הרשות השופטת.
למרות הפניית הגב הכפולה - הן מצד המנהיגות המשפטית המקצועית, והן מצד המנהיגות התורנית הדתית – לא רק שהציבור הדתי הרחב פונה בהמוניו לקבלת סעד בבתי המשפט, אלא שהוא אף מבקש מימוש מקצועי בקריירה משפטית. הבשלתו הנוכחית של מהלך זה מצמיחה את המנהיגות המשפטית החדשה של מדינת ישראל. מהן המשמעויות וההשלכות של השינוי ההיסטורי?
בהיבט הסוציולוגי, יש כאן ביטוי עמוק לתהליך נורמליזציה של הקיום הדתי-לאומי בחברה הישראלית. מצד אחד הדתיים שוב אינם נתפסים כגלגל עזר של התנועה הציונית, אלא משמשים תפקיד מרכזי בהובלתה. המשפט הישראלי, שהוא מנוע רב-עוצמה בחיינו הלאומיים, הוא זירה שהדתיים מעוניינים בה ומצליחים להשפיע על עיצובה.
מצד שני הדתיים אינם מוכנים להתמסר לפרשנות הלכתית שמתנכרת לרשות השופטת של המדינה היהודית. בניגוד לרבניהם הם רגישים לשינוי הגדול שחל בחיינו הלאומיים, ורואים בבתי המשפט הממלכתיים ובמערכת המשפט החילונית "ערכאות של יהודים" - גם אם הם אינם מיישמים את דין ההלכה.
בהיבט המהותי יש לקוות שלמעורבות העמוקה של הדתיים במשפט הישראלי תהיה השפעה מיטיבה בדמות תרומה לחיבור הרמוני יותר בין הריבונות היהודית המתחדשת לבין הזהות היהודית לדורותיה. יש להתנגד מפורשות לכל כפייה דתית, אך יש לחתור למימוש התקווה הגדולה לעיצוב מערכת המשפט בדרך שתושפע ותקבל השראה מההעדפות התרבותיות האופייניות ליהודים. בכך תיטען הגדרתה המשפטית של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" בתוכן של ממש.
ידידיה שטרן הוא סגן נשיא 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', ופרופסור למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
אקו"ם