למה הצעת החוק של שמולי לא 'מפגרת'
הצעת החוק של שמולי לאסור על המחוקק להשתמש במילה 'מפגר' זכתה לקיתונות של בוז ולגלוג. בעולם של ציניות, פוסטים וציוצים, קשה אולי להבין את זה, אבל זו דוגמה כנה לרגישות חברתית ולתיקון
יש סצנה בסדרה הפרלמנט שבה שאולי ואירנה קונים בסופר. במפגן של טעם רע וגסות רוח הם מעכבים את כל התור ולא מתחשבים בלקוחות העצבניים מאחורה. בנקודה מסוימת שואלת הקופאית את אירנה אם היא רוצה לתרום לילדים בסיכון. "תרומה עשר שקל למפגרים?" צועקת אירנה לשאולי שבדיוק הלך להביא שמפו מהקצה האחר של הסופר. שאולי, כמובן, מסרב.לא סתם בחר התסריטאי להוסיף את הסגנון הזה, שבו ילדים בסיכון הופכים באבחת צעקה לסתם 'מפגרים', לאפיונם של השניים. יש משהו במעבר הזה ממילה למילה, בבחירה הלא מודעת לתייג את הנתרמים כמי שאינם כמונו, כאחרים, כמפגרים. יש משהו בבחירה התסריטאית דווקא במילה מפגרים כדי לבטא את גסות הרוח, חוסר המודעות הטקט והאטימות של הזוג הידוע.
איציק שמולי, ואתו עוד חברי כנסת אחרים, הגישו הצעת חוק. בניגוד לכותרות הפופוליסטיות, היא איננה אוסרת על שימוש במילה 'מפגר'. היא קובעת קביעה פשוטה: המחוקק מציע כי הוא עצמו לא ישתמש יותר במילה הזו, אלא ב'בעל מוגבלות שכלית התפתחותית'. למה? כי היא פוגענית, איננה מקובלת בשיח הרפואי, ובעיקר כי ראוי להתייחס בצורה מכבדת גם לבעלי מוגבלויות. נראה טריוויאלי, לא? תלוי את מי שואלים.
יש בימין הליברלי התנגדות מובנית לכפייתם של ערכים. האדם הוא יצור פרטי ואוטונומי, ויש בעייתיות, לשיטת הזרם הזה, בכפיית האדם לערכים בני חלוף וסובייקטיבים. זו כמובן עמדה לגיטימית, וגם אני מסכים שיש בעייתיות בכפיית ערכים, אם כי בפועל כל מעשה שלטוני הוא כפייה של תפיסת עולם (גם בניית כבישים, מבנה שלטוני ושיטות ענישה).
אלא שמתישהו העמדה הזו הלכה צעד אחד רחוק מדי. לא רק שאסור למחוקק לכפות את ערכיו על החברה. זה לא מספיק. עכשיו אסור לו גם לכפות סט של ערכים על עצמו. אסור לו לבחור בשפה מכבדת, מתאימה ותקינה יותר, אסור לו לבטא שום ערך. אז מה פתאום איציק שמולי מחליט להם פתאום שמפגר זה אאוט והביטוי הארוך והמסרבל ההוא אין?
עוד קול שנשמע בקרב המבקרים הוא נגד חקיקה "לשונית", כזו שכל מהותה היא שינוי לשון החוק, ללא עלות תקציבית או משמעות אופרטיבית. זה היה היחס גם להחלפת הביטוי חד-הורי, ביטוי מדיר מאין כמותו, בביטוי הורי אחר. כאילו חקיקה הופכת להיות שווה משהו וראויה להתייחסות רצינית רק אם היא הנחיה לביצוע ובעלת משמעות כספית.
באופן כללי, החקיקות היותר משמעותיות נוגעות לביצוע, לא למילים. אבל זה לא מבטל את החקיקה הלשונית. ואצל המבקרים המשמעות של תיקון עצמי, של שפה אחרת, של כבוד מטעם המחוקק עצמו, של מילים שיוצרות מציאות ותודעה - כלל לא קיימת. המילה בחוק מיושנת, נתפסת כפוגענית ולא רלוונטית? אין זה מתפקידם של המחוקקים לגעת בה.
מדוע ההתנגדות הנחרצת הזו לפעולה שכל כולה ראיית האחר? למה הלגלוג הזה על הצעות חוק שבסך הכול מבקשות לייצר, ברמה השפתית הבסיסית, מערכת חוקים טובה, מכבדת ונקייה יותר? האם גם הם, כמו שאולי ואירנה, חסרי מודעות לקונוטציה השלילית, הפוגענית והמדירה של המילה מפגרים? למה ליברליזם הופך בנקודה הזו להיות אטימות?
בתוך עמי אני יושב; שמעתי גם את הטענה שהגדרת אישה היא פוגענית, מאחר שהיא מבטאת רק את נקודת המבט הסיס-ג'נדרית ומדירה נקודות מבט אחרות. ההקצנה שבשיח הפי.סי. מביאה הרבה פעמים את החברה למקומות מוזרים והזויים, כאלו שרואים בכל מילה מוקש ובכל משפט מקבץ פצצות פוגעני - וקולע.
מול זה אפשר להבין את דריכותם של חסידי חירות המחשבה והביטוי מול ניסיונות - לכאורה - לקבוע גבולות חדשים ומתחדשים למותר ולאסור. אבל חסידי החירות צריכים להבין שלא כל הוצאה של תיבה שאיננה טהורה מספר החקיקה היא כפייה או בזבוז משאבים של המחוקק.
בעולם של ציניות, שנינויות, פוסטים וציוצים, ושיח שהורגל לחשדנות ולמחנאות, קשה אולי להבין את זה. אבל זו דוגמה כנה לרגישות חברתית, לתיקון ולמעשה טוב, שאפילו לא הצריך אף אחד לתרום עשרה שקלים לבעלי מוגבלויות בסופר. רק להחליף כמה מילים.
אקו"ם