בצלם בהיכל האו"ם: זה לא חופש ביטוי, זו הכרזת מלחמה
ביום שישי שעבר התייצב חגי אלעד בפני ממשלת כדור הארץ, ותבע ממנה במפגיע להעניש את ארצו. זה היה מעשה נבלה בוגדני שכל מקוואות הפטריוטיזם וחופש הביטוי לא יצליחו לטהר. היועמ"ש והפרקליטות אמורים לתרגם אותו לכתב אישום
אחרי רצח רבין מחק הימין אי־אלו מילים ממילון ויכוחיו עם השמאל. למשל, את המילה הקשה 'בוגד'. זה היה לקח מתבקש מהאירוע הנורא, תרומה מחנאית להגברת האחווה הבין־מחנאית וכן תיקון מוסרי לגופו של עניין: מנהיג ישראלי נבחר רשאי להציע לערבים את שטחי יו"ש מבלי להיחשב אוטומטית לבוגד. אם הוא משוכנע שהצעת הנסיגה שלו הכרחית לישראל, ואם ההצעה אינה נשענת על תקווה לקבלת טובות הנאה אישיות, לא ראוי להאשים אותו בבגידה. אולי הוא טיפש, נמהר, קל אופי, הזוי, נרקומן־שלום ושמאלן, אבל לא בוגד. זה, לא. טובת אומתו עומדת לנגד עיניו. הוא פטריוט בדרכו שלו.
האם כל פעילות שמאל למען נסיגה ישראלית באה ממקום פטריוטי? האם גם לשמאל הקיצוני ביותר מוקנית חסינות נצחית מפני אשמת בגידה, יעשה אשר יעשה? היכן בדיוק, או בערך, נחצה הגבול שבין חתירה תמימה לשלום ובין פעולת חתרנות תחת אושיות ישראל?
לדעתי, בנאום של חגי אלעד באו"ם. זה היה מעשה נבלה בוגדני שכל מקוואות הפטריוטיזם וחופש הביטוי לא יצליחו לטהר. ביום שישי שעבר בין השמשות התייצב אלעד בפני ממשלת כדור הארץ, ותבע ממנה במפגיע להעניש את ארצו. הוא לא הסתפק בהפצת דיבתה של ישראל כמפלצת כיבוש, מעשה חמור בפני עצמו, הוא דרש מעשים. מנכ"ל בצלם ממש שידל את 15 המדינות החברות במועצה, חלקן שונאות ישראל ותיקות, להכאיב לה ככל יכולתן.
להבדיל מיצחק רבין, חגי אלעד אינו נבחר ציבור. הוא לא היה רמטכ"ל ששת הימים ולא פיקד על חטיבה כלשהי במלחמת העצמאות. הארגון הקטן שבראשו הוא עומד אמנם אינו גוף קיקיוני, כטענת ראש הממשלה, אך אחיזתו בדעת הקהל הישראלית רופפת מאוד. רוב היהודים בארץ רואים בו ארגון הלשנה המצייר באופן חד צדדי את המתרחש בשדה המערכה בין ישראל למבקשי נפשה. עיקר מימון פעילותו בא מבחוץ. משענתו המוסרית היחידה כאן היא העיקרון הדמוקרטי, אבל נאום מנכ"לו באו"ם אינו שייך למשחק הדמוקרטי, הוא כבר משחק מלחמה.
חגי אלעד עצמו שרטט בבהירות את המעבר החד של ארגונו מהפרחת מילים לשלב המעשים: "כל עוד הכיבוש נמשך, בצלם יתמיד במשימתו ליידע את הציבור הישראלי על הדרכים שבהן המדינה מדכאת את הפלסטינים.
היינו ונותרנו נחושים במשימתנו זו: זוהי חובתנו המוסרית הבסיסית. אבל, אחרי כל כך הרבה שנים, אי אפשר עוד להתחמק ממסקנות מסוימות. עקרונות מוסריים לבדם לא יספיקו... הכיבוש הוא בבירור בר קיימא ברמה הבינלאומית, כיוון שעד היום הקהילה הבינלאומית סירבה לנקוט פעולות אפקטיביות... כמה עוד בתים פלסטיניים צריכים להירמס תחת בולדוזרים לפני שהעולם יבין שמילים שאינן מגובות במעשים רק מאותתות לישראל שהיא יכולה להמשיך?"
למען הסר ספק בין תיאוריה לעשייה, בין דיבורים לממשות, נקב מנכ“ל בצלם בתאריך יעד לתחילת פעולות הענישה נגד ישראל – חמישה ביוני 2017 לכל המאוחר: "אנחנו זקוקים לעזרתכם. חמישים שנים של כיבוש 'זמני' הם זמן ארוך מדי מכדי שאפילו אדם אחד על פני כדור הארץ יקבל את הסתירה המובנית הזו. זכויותיהם של הפלסטינים חייבות להתממש. הכיבוש חייב להיפסק. מועצת הביטחון חייבת לפעול. הזמן לכך הוא עכשיו".
מועצת הביטחון אינה זירת נאומים גרידא לפריקת תסכולים נגד הכיבוש הישראלי, היא גוף עם שיניים. על פי פרק 7 של מגילת האו"ם, המועצה היא הגוף היחיד בארגון שמוסמך, במקרה של "איום לשלום, הפרות שלום או פעולות של תוקפנות", להטיל עיצומים על מדינה מסוימת ואף להתיר שימוש בכוח נגדה "למען שמירת או השבת השלום והביטחון הבינלאומי". בעבר כבר השתמשה המועצה בסמכותה זו כדי להחליש את שלטון הרשע הלבן בדרום אפריקה ולמגרו. בעשור שעבר היא התירה את דמו של משטר קדאפי, ובשנות התשעים הכשירה את הקרקע למלחמת המפרץ הראשונה.
לפי החקיקה הבינלאומית, מועצת הביטחון היא גם אחד ממקורות הסמכות המשפטית של בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה. הוא מחויב לטפל בכתבי האישום שמוגשים לו על ידיה. אם המועצה אכן תפעל בקרוב לפי רוח המלצת אלעד ל"פעולות אפקטיביות" נגד ישראל, ותניח את סוגיית ההתנחלויות על שולחנו של בית הדין, יש סיכוי משמעותי להגשת כתבי אישום נגד בכירי מפעל ההתנחלויות. על ספסל הנאשמים בהאג עלולים לשבת יום אחד גם ראש הממשלה, שר הביטחון ושאר הממונים הבכירים מטעם ישראל על אזורי יו"ש. בגלל בצלם.
במקרה שממשלת ישראל תתעלם מההליך הפלילי הבינלאומי נגדה ותתעקש להמשיך להחזיק בידיה את ההתנחלויות ואת ירושלים, מועצת הביטחון עשויה להחליט על ענישה חמורה יותר, כפי שפעלה נגד סדאם חוסיין וקדאפי. כלומר, בכוח. זהו אמנם תסריט קיצוני ביותר, אבל גם חגי אלעד קיצוני ביותר. "הכיבוש חייב להיפסק, מועצת הביטחון חייבת לפעול", הוא הסית את הגויים נגדנו בשבוע שעבר, ולמעשה דרש מהמועצה להוציא אותנו מירושלים, ביי הוק אור ביי קרוק.
ציטוט: "הכיבוש הישראלי של פלסטין והשליטה הישראלית על חייהם של פלסטינים ברצועת עזה, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, הפכו לחלק מהסדר העולמי. חצי המאה הראשונה של מציאות זו תגיע בקרוב לסיומה. בשם בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, אני מפציר בכם היום לעשות מעשה. כל מהלך שאינו מגיע לכדי פעולה בינלאומית נחרצת לא ישיג מאום מלבד לבשר את ראשיתה של המחצית השנייה של המאה הראשונה של הכיבוש". זאת לא אמירה בוגדנית? איך אפשר להעניק לרטוריקה האנטי־ישראלית הזו פרשנות פטריוטית?
תגובת ישראל הרשמית לנאום השערורייתי הייתה נזעמת אך חיוורת. ראש הממשלה ושרים אחדים הסיטו את הדיון לתחומי חוק השירות הלאומי, כאילו שבנות שירות כתבו לאלעד את הנאום באו"ם, ובכך שיחקו לידי סניגורי אלעד בתקשורת. השמאל הצליח להרתיע אותם בפטפוטי "חופש הביטוי" שלו ובתיאור כל ביקורת בוטה על אלעד כהסתה לפגיעה בו. נתניהו גם חושש מארצות הברית שמיהרה להושיט לאלעד את שירותי המוסר הכפול שלה. בין כל שרי הליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו לא נמצא אחד שאזר אומץ להעניק למעשי מנכ"ל 'בצלם' את התואר הראוי להם במילון ובספר החוקים.
הגורם הפוליטי היחיד שנחלץ לעשות זאת היה דווקא פעיל מפלגת העבודה, עורך הדין יובל מוסלי. מוסלי התלונן במשטרה שאלעד עבר לכאורה על סעיפים לחוק העונשין העוסקים בפגיעה בריבונות ובקריאה למדינות זרות להתערב בכוח בנעשה כאן.
בין השאר הכוונה היא לסעיף 121 לחוק העונשים הקובע כי "העושה מעשה עבירה בכוונה להזיק ליחסים בין ישראל לבין מדינה, ארגון או מוסד... או לעניין שיש בהם לישראל, דינו מאסר עשר שנים". זהו תיאור מדויק למדי של מעללי אלעד בשבוע שעבר, מעללים שזיכו אותו בתשואות משמאל ואף במבצע התרמה מתוקשר של בכירי תקשורת.
מנכ"ל בצלם עבר גם לכאורה על סעיף 97 לחוק העונשין, הגוזר את העונשים הכי חמורים בספר החוקים ל"מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך". האם אפשר להגדיר אחרת את מאמציו להוציא מידי ישראל את ירושלים ולהעבירה לפלסטינים?
לפני כחצי שנה גנזה פרקליטות המדינה את הטיפול בתלונה דומה שהגיש עו"ד נדב העצני ליועמ"ש מנדלבליט נגד השגריר לשעבר אלון ליאל. בפרקליטות יש מין נוהל קבוע שהופך את עבירות הבגידה לחוקים מתים. ראשת התחום הפלילי בפרקליטות, רחל מטר, כתבה להעצני שפעילות ליאל למען הוצאת קבוצות כדורגל ישראליות מפיפ"א או סיכול מינויו של דני דיין לשגריר ישראל בברזיל "נופלות בגדרי חופש הביטוי הפוליטי".
העצני עדיין מתקומם נגד התשובה החמקנית הזו. הוא נערך להגיש עכשיו תלונה נגד אלעד, שמעלליו חמורים ופומביים פי כמה ממעללי ליאל. השבוע אמר לי שאם הפרקליטות תנסה לחמוק שוב ממילוי חובתה באמתלאות של חופש ביטוי, הוא יעתור לבג"ץ.
אילו אני חגי אלעד, לא הייתי מוטרד במיוחד מהאפשרות שבג"ץ יורה להעמיד אותי לדין, אך גם לא הייתי רגוע. בעתיד הלא רחוק תיאלץ מדינת ישראל להפעיל את מערכת המשפט שלה – חס וחלילה לא מערכת אחרת או גורם פרטי כלשהו – נגד הכוחות הקמים עליה מבפנים וזוממים לקרוע ממנה את נחלות אבותיה ואת ירושלים. עד כה היא היססה לפעול נגדם ושילמה על כך מחיר כבד. ארגוני 'בצלם' למיניהם הם המתדלקים העיקריים של שנאת ישראל בעולם. יש להם תרומה עצומה לתופעת החרמות ולהחלטות המטורפות נגדנו באונסק"ו. פעם אחרי פעם הם נכשלים במבחן הקלפי, אך מנסים לעקוף את החלטת הבוחר באמצעות גיוס כוחות זרים נגדנו. מטרתם המוצהרת היא לאנוס את ישראל לקבל את עמדת המיעוט שלהם. למרות אווירת החג אין מנוס מהרהורי תשעה באב על הדמיון הגדול בינם לבין הורקנוס ואריסטובלוס, שני בניו של ינאי המלך שהזמינו את רומא להתערב בסכסוכיהם ופתחו בפניה את שערי ירושלים.
אפילו יוסף בן מתתיהו, בכיר בוגדי ירושלים, נזהר מלטעון בספריו שהמעשה ההוא היה גילוי חינני של חופש הביטוי.
אקו"ם