בלי הרמב"ם והרב קוק: השיעור שלימדה אותנו דודה
דרך עיניה היפות של דודה אלסירה ועור פניה הבוהק, זרחו אורות התשובה. ואנחנו הבטנו בה וספגנו את מה שלימדה אותנו, שיעור שאפשר ללמוד רק דרך שכר פסיעותיה
אלף צורות וגוונים יש לזיכרונות דודה אַלְסירָה שלנו, ובכולם היא מככבת כשחיוך נסוך על פניה. אפילו התמונה שלה כשהיא מתרפקת על אבני הכותל בבכי עמוק וכואב, שזורה בשלוות נפש מסוימת שאין דרך להסביר או ליישב. קשה להיזכר בדודה אלסירה בלי להרהר בימי הרחמים והסליחות. קשה להרהר בימי הרחמים והסליחות בלי להיזכר בדודה אלסירה.
עוד כותרות:
- גם ממרחק עשרות קילומטרים - אני עדיין נפגעת חרדה
- הרצוג לא מספיק חזק: ביבי ימשיך את הקיפאון עוד זמן רב
מדי שנה, בערב יום הכיפורים, היו ההורים לוקחים אותנו להתפלל בכותל. ודודה אלסירה, הלב הפועם של המשפחה, הייתה שם תמיד איתנו. אבא היה מוביל את הטנדר האדום שלו בסמטאות ירושלים, מוצא חנייה מסובכת בעיר העתיקה הלא־מאורגנת של שנות השבעים, ומכוון אותנו אל הכותל. בין הצועדים בשחורים והתיירים הצבעוניים, נדחסנו גם אנחנו ודודה. אני זוכרת אותה חוצה את הרחבה החלקלקה בצעדים מדודים.
נשענת במיומנות נרכשת על קביים מאלומיניום, נזהרת שלא למעוד. צעד ועוד צעד. קונה שכר פסיעות בעמל ובנחישות אין קץ. ממהרת שלא לעכב אותנו בזריזות שלה, באיטיות שלנו. וכל צעד הוא מלחמה של ממש. וכל מדרגה היא סיכון. שלא ליפול. שלא להישבר. לנוע. להגיע. ואנחנו, האחייניות שלה ואחותה, צועדות לצדה. לא להתרחק מדי שמא תיפול. לא להתקרב מדי שמא נערער על מלחמת העצמאות שלה.
ושם, על אבני הכותל, כל מאור פניה היה מתפרק לחתיכות של בכי. ביראה. באהבה. אישה יפה אחת בין כל הקשישות המקוננות, בוכה עצמה לדעת. ואני לא הבנתי. פשוט לא הבנתי על מה היא מצטערת. למה בבכי כל כך מתפרק, כל כך כואב. ולמה דווקא עכשיו, אחרי שחברה אלינו בארץ ישראל. למה עכשיו, אחרי שסוף־סוף נישאה, כשאהוב לבה מתפלל עם אבא ועם אחי בעזרת הגברים. והרי היא נראית שמחה תמיד. ואם היא כל כך כואבת, כל כך שבורה מבפנים, איך היא כל כך זורחת בדרך הביתה? איך היא נעשית פתאום כל כך מאושרת? ועל מה היא מודה כל כך להורים שלי, שהביאו אותה לכאן?
הקור הירושלמי מחלחל לעצמות ומרעיד גוף ונפש. כמה שנים מאוחר יותר הוא יהפוך לאוויר הנשימה היומיומי שלנו, אבל בימי הילדות ההם הוא היה זר ומקפיא דם. מצמיד אותנו, האחיות, ברעד משותף. אבל דודה אלסירה נותרה גם אז צמודה לאבני הכותל, לא חשה במשב הרוח ולא טורחת להתכסות בפּוּלוֹבֵר שהביאה לה אמא. רק הבכי לבדו מרעיד את גופה. ואחריו מגיע אור עוטף כול. והבכי כצל עובר, וכענן כלה וכחלום יעוף.
שנים רבות מאוחר יותר, כשהיא כבר דיירת בבית אבות בבת־ים, אותו אור שב וננסך על פניה מדי חג ומועד. את תפילות הימים הנוראים עשתה תמיד בשורה הראשונה של עזרת הנשים, נעזרת במחזור המתורגם לספרדית, עוקבת אחר החזן האשכנזי הרחוק כל כך מגרסא דינקותא שלה. שפתיה לא נעות וקולה לא יישמע, אך היא מדברת על לבה ועל לבנו. אישה יפה אחת בין כל הקשישות, החמאנו לה, והיא הייתה צוחקת. "ליפות יש גורל קשה", אמרה פעם בצער שלא הייתה בו מרירות, רק עול שנים וצלקות.
צר המקום מלהכיל את כאביה של דודה אלסירה. המתבונן מהצד יכול היה להאמין שמדובר בעוד קשישה סיעודית שהגיעה לשנותיה האחרונות בכבוד רב. אבל אנחנו ידענו. ידענו את צער נכותה, שהחל בטרגדיה משפחתית בגיל שלוש, והידרדר בניתוח הרסני עוד בטרם הגיעה למצוות. ידענו את הנפילות הכואבות שדרדרו את מצבה, אבל גם חישלו אותה. הרי היא זו שאמרה פעם, כששוחחנו על מאורע עצוב בחייה: "נו, מה משנה עוד כתם אחד על גב של פנתר מלא בחברבורות?"
ומי כמוה לזהות איכות פנתרית. דודה אלסירה הגאה, האצילה, שכל החברבורות נעשו לה לעטרת זהב, נהגה לצעוד בצעירותה כשהיא נשענת על בני משפחתה או חברותיה, ולעולם לא על אמצעי עזר מקובלים. הנכות מנעה ממנה את עצמאותה ואת אהוב נעוריה, ובסופו של דבר את הולדת ילדיה שלה, אבל מעולם לא מנעה ממנה עין טובה וחיוך.
אנחנו – בני אחיה ואחיותיה – היינו לה לצאצאים. כשנפטרו הוריה, עטפה אותה הקהילה מארגנטינה בכל טוב, ציידה אותה במעין נדוניה של כלה טרייה, וסייעה לה להגיע לארץ ישראל, אל אמנו, אחותה הצעירה. במשך ארבעה עשורים טיפלו בה אמא ואבא באהבה ובמסירות. הם רכשו לה את עצמאותה בדמות זוג קביים מאלומיניום, טיילו איתה ברחבי הארץ, דאגו לה לעבודה, ובסופו של דבר, כשהיא כבר נושקת לחמישים, ערכו בביתם את מסיבת כלולותיה עם דוֹד סלבדור – אלמן טרי, מבוגר ממנה בשלושים שנה, שאותו הכירה במקום העבודה.
עשור שלם זכתה הדודה לחיות לצד סלבדור אהוב לבה, לפני שהחל חצי יובל אלמנותה. בעשר השנים הללו הספיקו לטייל בארץ ובעולם, איתנו ובלעדינו. ובין טיול אוהלים באילת לטיול תיירים בגולן, לקחו ההורים אותם ואותנו לתפילות במקומות הקדושים. אבל אז עוד הייתי צעירה מכדי להבין את הבכי שלה. הקור הירושלמי חלחל לעצמות, ומתוך הרעד המקפיא הבטתי בה וניסיתי להבין מה היה לה. אולי בכתה את ימי עלומיה הנכים. אולי בכתה את ימי אלמנותה הצפויים. אולי פשוט התאבלה על הוריה. ועם כל אלה, בצאתנו משם, אף טרוניה לא נותרה על פניה.
כשסיימה את תפילתה הדומעת, הייתה קמה, נשענת על הקביים ומתחילה את מסע שכר פסיעותיה חזרה אל הרכב. בעוד אנחנו נפרדים מהמקום בצעדים נסוגים של כבוד, דודה אלסירה צעדה כשגבה אל הכותל, נחושה ומרוכזת. חוצה את הרחבה החלקלקה בצעדיה – זריזים שלה, איטיים שלנו. נזהרת שלא למעוד. צעד ועוד צעד. וכל צעד הוא מלחמה. וכל מדרגה היא סיכון. ואנחנו צועדים לצדה. לא להתרחק מדי שמא תיפול. לא להתקרב מדי שמא נערער על מלחמת העצמאות שלה.
בחורף הקרוב ימלאו חמש שנים ללכתה מאיתנו. עשרות צאצאים שלא ילדה בעצמה, נפרדו ממנה בבכי גדול. מתקשים לוותר על ראשת המשפחה, מסרבים לשחרר את הסנגורית שלנו לבית דין של מעלה.
ורק היום אני מבינה. רק היום אני יודעת. את הבכי, את הצער, את מאור הפנים. לדודה אלסירה לא היו טענות וטרוניות כלפי שמיים, אף שלא אהבה בהכרח כל פרט בסיפור חייה. היא לא חששה מחורץ גורלה, אף שכיבדה לעומק את אלוהיה. היא שוחחה איתו, בכתה לו, שמחה בנוכחותו. והכול בו זמנית, בלי עכבות בינה לבינו, בלי מחיצות בינו לבינה.
דודה אלסירה התאמצה להאזין לכל שיעורי ההתחזקות בבית האבות, אלה שהבינה ואלה שלא. היא קראה בקנאות מזמורי תהלים מתורגמים לספרדית, אלה שהבינה ואלה שלא. והיא השלימה עם גזרותיו של הבורא, אלה שהבינה ואלה שלא. היא שבה אל אלוהיה מדי שנה בשנה, למרות שמעולם לא התרחקה ממנו. היא לא למדה את הלכות תשובה של הרמב"ם, לא הכירה את שלוש מערכות התשובה של הרב קוק ולא שמעה על התשובה של הרב סולובייצ'יק. אבל היא ידעה את אלוהים בכל דרכיה, כי הוא פשוט היה שם איתה. את הקשר שלה איתו אפשר היה לראות על פניה, כמו נר תמיד. כמו שיעור קבוע ביראה מאהבה. שם, דרך עיניה היפות ועור פניה הבוהק, זרחו אורות התשובה.
ואנחנו הבטנו בה וספגנו את מה שלימדה אותנו מבלי משים, שיעור שאי אפשר ללמוד בשום אולפנה או ישיבה, באף אירוע התחזקות או ערב התרוממות מוזיקלי. שיעור שאפשר ללמוד רק דרך שכר פסיעותיה, שם ברחבת הכותל, כשמיהרה בצעדים זריזים שלה, איטיים שלנו, לשיחה אישית עם האל. ביראה. באהבה.
אקו"ם